באותה תקופה הייתי אחראית משמרת במסעדה ידועה וגדולה בהרצליה.
בבוקר יום ראשון אחד, לקח לי לא מעט זמן להגיע לעבודה והייתה לא מעט עבודה כשהגעתי: ספקים, מלאי, סידור משמרת, חוסרים ועוד.
עשר דקות אחרי שסוף־סוף הגעתי והצלחתי להשתלט על הדרוש, אני מקבלת טלפון מסבתא שלי.
״נתי, בואי קחי אותי לאזכרה של בֵּיָה״ (חברה שלה שנפטרה לפני לא מעט שנים). המשמעות הייתה לחזור את כל הדרך בחזרה בשביל כמה דקות נסיעה, ואז שוב לחזור להרצליה.
״וואי, סבתא, כבר הגעתי לעבודה ולקח לי מלא זמן.״
״אה, נעשית חשובה, סליחה. אני אתקשר לחגית.״
עכשיו תקשיבו טוב, אם סבתא שלי רינה אומרת לי ׳נעשית חשובה,׳ הלך עלי. זה אומר ששכחתי את סדר העדיפויות שלי, ולכן מיד אמרתי: ״סבתא, שום חגית, אני בדרך.״
״יופי, אני פה מחכה לך. סעי בזהירות ו׳אללה מעכ׳.״
וכך אני חוזרת את כל הדרך לכפר יונה ואוספת את האישה המוארת הזאת, עם השמלה הפרחונית. נסענו שתי דקות והגענו לבית העלמין. אמרתי לה שאחכה לה באוטו ושתלך לאט־לאט, אין לחץ.
״מה זה לאט־לאט? כאילו שאני יכולה מהר־מהר,״ שמעתי אותה אומרת לעצמה והיא נעלמה מהאוטו.
נשבעת לכם, לא עברו חמש דקות והיא חזרה.
״זהו?״
״ראו אותי,״ ענתה. לא כל כך הבנתי מי ראה, המשפחה? אולי בֵּיָה? לא ברור, אך סבתא שלי, שראתה אולי אכזבה על פני, ביקשה ממני לצאת מהאוטו.
יצאתי.
״תסתכלי סביבך, נתי. מה את רואה?״
״בית קברות,״ עניתי.
״תסתכלי טוב,״ התעקשה.
״קברים?״ ניסיתי שוב.
״לא, יא בנתי, אלה אנשים שהכרתי אותם, אחד אחד. זו פה?״ אמרה והצביעה על קבר ישן ועליו כד עם פרחים יבשים, ״הייתה אישה כל כך טובה, גידלה שמונה ילדים לתפארת ועוד עזרה לי עם שלי. לא אשכח אותה.
״את רואה את זה?״ אמרה והצביעה על קבר ליד, ״זה היה קמצן. היה לו המון וחי כמו עני.״
״זאת הייתה רכלנית, כולם היו בפה שלה, דיברה על אחרות כאילו אין לה בנות…״
וככה ממשיכה סבתא שלי, עוברת מקבר לקבר, את חלקם היא משבחת באופן שמעלה דמעות בעיניי, ועל חלקם אומרת ״עדיף לא לדבר.״
ואז היא פונה אלי ואומרת: ״נתי, חיכיתי, אף אחד לא חזר. אין עוד חיים, אז תחיי, שמעת? כל יום תחיי. אנשים חושבים שחיים פעם אחת, זה לא נכון. מתים רק פעם אחת, אבל חיים כל יום. אז תחיי, תעשי לך שמחות וחברות, תעשי לך מחבוא ללב שלך, תקשיבי להורים שלך, הם הכי לטובתך. תהיי אדם טוב וככה לא תרצי שיחזירו לך את הזמן שלך.״
לא את הכל הבנתי מיד, אך את הרוב אני מבינה היום. אני לגמרי עושה שמחות, מכל דבר קטן. מימי חול פשוטים, מאמירות מרגשות, משיר נוגע, מהקיים.
יש לי חברות, כאלה שראויות להיות על עגלת חיי, כאלה שראיתי אותן בשלמותן ובשברן והן ראו אותי. נשים טובות יש לי בחיי, אספתי אותן בכל מיני צמתי חיים. הן משענתי.
הקשבתי להוריי ואני עדיין מקשיבה. לא עם הכל מסכימה, אבל אני לגמרי יודעת שהם לטובתי ואני אוהבת, מכבדת ומעריכה אותם בכל יום.
לגבי אדם טוב, אני ממש משדלת להיות. דרכי עוד ארוכה, אך יש מי שיעיד שאני עושה עבודה טובה.
״עכשיו קחי אותי הביתה, כדי שאחיה טוב במה שנשאר לי ותחזרי לעבודה. גם עבודה זה חשוב.״ אמרה סבתי.
החזרתי אותה ונסעתי שוב להרצליה. בדרך בכיתי מנחת על האישה החכמה הזאת, שלימדה אותי שיעור שכנראה לא אוכל לקבל בשום מקום אחר.
היום היא קבורה שם, ליד כל אותם אנשים שסיפרה עליהם…
הכותבת: רינת שפאן – אשת חינוך, מרצה וכותבת הספרים: "שמש", "סיפור פשוט על רגישות" ו"יחפה", והגעתי למסקנה די פשוטה: הסיפורים הכי טובים נכתבים מהחיים עצמם.
מוזמנים לעקוב, למצוא את עצמכם בין השורות, ולצעוד איתי יחד במילים יחפות – לכניסה לחצו כאן.