יש ראשי ערים שבונים כבישים, ויש כאלה שסוללים גם דרך ללב. אבא חושי היה מהזן הנדיר. הוא ידע שללא מים, חשמל ותחבורה אי אפשר לחיות, אבל גם הבין שבלי תרבות, שירה ותיאטרון, לא באמת כדאי. תחת הנהגתו צמחה חיפה לא רק לגובה הכרמל, אלא גם לגובה הרוח.
כשחושבים על אבא חושי עולים מיד בזיכרון הכרמלית, המחברת את העיר התחתית, הדר הכרמל ומרכז הכרמל: התיאטרון העירוני שנבנה דווקא בהדר הכרמל, כדי שכל תושב יוכל להגיע אליו ברגל והוא לא יהפוך למוסד אליטיסטי על פסגת ההר: גן האם, שהיה הריאה הירוקה של הכרמל ומקום מפגש למשפחות, מתוך אמונתו שעיר צריכה גם לנשום ולא רק לעבוד: וגולת הכותרת של חזונו של אבא חושי: אוניברסיטת חיפה. כבר בשנות ה- 50 השתכנע אבא חושי כי חיפה אינה יכולה להסתפק רק בטכניון, שהכשיר מהנדסים ומדענים. הוא ביקש שיוקם בחיפה מוסד שיטפח גם את מדעי הרוח, החברה, החינוך והמשפט, אוניברסיטה שתשרת את כל אזור הצפון ותעגן את חיפה כעיר של ידע ותרבות.
אבא חושי היה ראש עיר שראה מעבר לבטון. הוא הבין, כי עיר זקוקה גם ליצירה, לשירים, לסיפורים, לחלומות ולאנשים היודעים להפוך שקיעה מעל המפרץ לשורה שנחרתת בלב. הוא לא ראה בסופרים ובמשוררים קישוט תרבותי, אלא חלק מהנשמה של העיר. הוא האמין, כי כדי שיצירה תפרח, היוצרים זקוקים גם לדבר הפשוט ביותר והוא: קורת גג.
בתקופתו קיבלו כמה מאנשי הרוח הישראלים אפשרות להתגורר בחיפה, בדיור שניתן להם על-ידי העירייה, מתוך תפיסה שתרבות אינה צומחת באוויר אלא במקום שבו אפשר לשבת, לכתוב ולהאמין שמחר לא יצטרכו לארוז את המזוודה.
אפשר לדמיין את חיפה של אותם ימים כמו אונייה גדולה. בנמל עמלו הסוורים, שחלקם הובאו מסלוניקי לחיפה על-ידי אבא חושי, במפעלים געשו המכונות, ועל הסיפון העליון ישבו המשוררים עם מחברת ועיפרון. לכאורה, שני עולמות שונים, אבל אבא חושי הבין שאונייה אינה מפליגה רק בזכות המנוע, אלא היא זקוקה גם למצפן והמצפן הזה היה התרבות.
ברור, כי לא כולם הבינו מדוע צריך ראש עיר להתעסק במשוררים ובסופרים. הרי משורר, כך נהגו להתבדח, משלם שכר דירה בעיקר בחרוזים. אבל אבא חושי ידע, כנראה, שחרוזים אינם מתקבלים בבנק ולכן דאג שגם מי שכותב על החיים יוכל פשוט…לחיות.
באותן שנים התגבשה בחיפה קהילה ספרותית מרשימה ויוצרים, אנשי רוח ואמנים, מצאו בעיר בית. המפגש בין הכרמל, הים והאוכלוסיה המגוונת, הפך את חיפה לקרקע פורייה ליצירה. לא במקרה נכתבו בה שירים, סיפורים ומסות שהמשיכו להדהד הרבה לאחר שהתייבש הדיו. "בית הסופרים" ברחוב חנה סנש, ש. שלום, יעקב אורלנד, גרשון שופמן, יהודה בורלא, אברהם קריב, שמשון מלצר, יצחק עקביהו, יש בכך גם לקח יפה לימינו. קל למדוד הצלחה במספר המגדלים שנבנו או בכמות המכוניות שנוספו לכביש. קשה יותר למדוד את ערכו של שיר שנכתב בזכות שקט שהיה לאדם בדירתו, או של ספר שנולד משום שמישהו האמין ביוצר שלו, בזמן הנכון.
אבא חושי לא חילק השראה, את זה אף ראש עיר אינו יכול לעשות. אבל הוא השתדל ליצור את התנאים שבהם ההשראה תרגיש בבית. לפעמים, די במפתח לדירה כדי לפתוח גם דלת לספר הבא.
ובסופו של דבר, זו, אולי, אחת המורשות היפות שלו. את הבטון אפשר לראות, אבל את המילים אפשר לשמוע גם עשרות שנים אחר כך. בניינים מזדקנים, כבישים נסדקים, אך שיר טוב ממשיך לטייל ברחובות כביכול נכתב אמש.
אומרים שלעיר יש לב. בחיפה של אבא חושי, לא פעם הלב הזה רק בקצב של פטיש הבנאים, אלא גם בקצב של עט על דף. זו אולי גם הסיבה לכך, שכאשר מטיילים בין רחובות הכרמל, גם היום, ומשקיפים אל המפרץ, נדמה שהרוח לוחשת: עיר גדולה באמת, אינה רק מקום שגרים בו אלא גם מקום שהמילים רוצות לגור בו.
השנים חלפו. הסופרים והמשוררים שאבא חושי פתח בפניהם את דלת ביתם הלכו לעולמם בזה אחר זה. הדירות נשארו, הרחובות נשארו, הכרמלית עדיין מטפסת במעלה ההר, התיאטרון פעיל, האוניברסיטה פעילה, אך נדמה, כי משהו מאותה אמונה, שעל העירייה לטפח גם יוצרים ואנשי רוח, הולך ונעשה נדיר. זו אינה רק נוסטלגיה, אלא זו תזכורת לכך שעיר אינה נמדדת רק במספר המגדלים שהיא בונה, אלא גם במספר הסיפורים שהיא מצליחה להצמיח.
מי יממן כיום במדינת ישראל דיור לסופרים?
אפילו לא העיירה הכי שכוחת אל בפריפריה.
אבא חושי עצמו כתב את השיר הידוע על טרומפלדור והקריא אותו ליד הקבר של טרומפלדור והיה לי קשר בעניין מה שכתב עם נכדתו. הוא הקים את בית האמנים על שם שאגאל בעזרת גורמים כלכליים עבור האמניםשבא לבקר בו בעזרת גופים כלכליים ולצערי נכדות שאגאל שעוקבות אחרי אמנות ושימור שם הסבא שלהן שהגיע לחיפה בשנות ה 50 וודאי תתאכזבנה . יהב והעיריה סגרו את בית האמנים שאבא חושי עמל ונתן לאמנים ולא לעיריה .בושה שעיריית חיפה התנהגה ככה.