(חי פה) – בת אל ברייטמן הכהן, בת 40, תושבת קריית חיים, הפכה לסמל של תקווה ונחישות בזירת ספורט הבוצ'ה הפראלימפי. למרות מוגבלות פיזית מלידה ומעבר לכיסא גלגלים, היא הצליחה להגיע להישגים בינלאומיים, להשתתף באליפות אירופה ולייצג את ישראל בתחרויות בחו"ל, כשהיא מוכיחה שכוח רצון ונחישות יכולים לגבור על כל מכשול.
רגע הזכייה של בת אל ברייטמן הכהן
בכרטיס למשחקים הפראלימפיים בסיאול:
כרגע מה שעומד על הפרק הוא אליפות העולם בסיאול, דרום קוריאה, בסוף אוגוסט, שבה היא תייצג את ישראל והיא מקווה לחזור גם משם עם מדליה. ביום חמישי שעבר, 18/06/2026, היא זכתה במקום השני באליפות הארץ וכך הבטיחה את מקומה באליפות העולם. אחת ההצלחות הבולטות שלה הייתה הזכייה באוגוסט 2023 במדליית ארד באליפות אירופה. באליפות אירופה ברייטמן הכהן הפכה לישראלית הראשונה אי פעם הזוכה במדליה בטורניר בינלאומי בענף הבוצ'יה.
דרך ארוכה של התמודדות
בת אל ברייטמן הכהן נולדה עם מוגבלות לאחר שבמהלך הלידה לא הגיע אליה מספיק חמצן, והיא סובלת משיתוק מוחין (CP). היא למדה מגיל שלוש ועד גיל 21 בבית הספר אופקים בחיפה, בדרך הים, ומספרת שהיא חייבת להם הרבה על העבודה שעשו לאורך השנים ועל התמיכה והאהבה כלפיה. יחד עם זאת, היא מספרת, שזו הייתה תקופה אחרת שבה הייתה פחות הבנה לחשיבות תעודת הבגרות בחינוך המיוחד, והיא נאלצה להשלים את הבגרויות מאוחר יותר. בת אל שירתה בחיל החימוש בבסיס בטירת הכרמל ועשתה גם שירות לאומי, ולאחר מכן התנדבה במשטרה. היא מספרת שתמיד אהבה לתרום, להיות עסוקה ולתת מעצמה. בת אל נשואה כבר 11 שנים, ובעלה תומך בה מאוד וגאה בה ובהישגיה.
הגעה מפתיעה לענף הבוצ'יה
בת אל מתאמנת כבר שנים רבות במרכז הספורט אילן חיפה, שהיא רואה בו בית לכל דבר. לאורך השנים מצבה הבריאותי השתנה והיא מצאה את עצמה יושבת בכיסא גלגלים, לאחר שנים ארוכות בהן היא הלכה בעזרת הליכון. היא חשבה שבגלל הכיסא היא לא תוכל יותר להתעמל, אולם בצורה מקרית הגיעה לענף הבוצ'יה שלא הכירה קודם לכן. בהתחלה היא סברה שלא תוכל להצליח, שכן אפילו לשחק טניס שולחן במצבה הבריאותי היה לה קשה מאוד. אך להפתעתה הרבה, היא גילתה שמדובר בספורט שלא רק שהיא יכולה להצליח בו, אלא שהיא יכולה גם לזכות בתארים ובמדליות ולהוביל. בת אל מספרת שבזכות הספורט הזה היא הגיעה מהמקום הכי נמוך שהייתה בו למקום הכי גבוה שהיא נמצאת בו עכשיו.
מהי בוצ'יה – הספורט הפראלימפי שמשנה חיים
בוצ'יה הוא ענף ספורט פראלימפי תחרותי ומדויק, המיועד לספורטאים בעלי מוגבלויות פיזיות קשות כמו שיתוק מוחין. המשחק דורש אסטרטגיה, ריכוז ומיומנות גבוהה, ואינו דורש כוח פיזי או מהירות. המשחק מתנהל בישיבה, בדרך כלל מכיסא גלגלים, על מגרש חלק מלבני. המטרה היא לזרוק או לגלגל כדורים צבעוניים – אדומים או כחולים – כדי שיתקרבו ככל האפשר לכדור מטרה לבן. המשחק יכול להיות אישי או בקבוצות. מה שמיוחד בבוצ'יה הוא שכל שחקן יכול להשתתף ברמה המתאימה למצבו הבריאותי – יש שחקנים שנעזרים ברמפה, ואפילו מי שנכותו מלאה יכול להיעזר במלווה שמכוון את הרמפה על פי הוראות השחקן, כך שגם מי שאינו מסוגל בעצמו להזיז את הכדור יכול לשחק ואף להצטיין.
האנשים שמאחורי ההצלחה
בת אל מציינת שלאורך השנים ליוו אותה אנשים שבלעדיהם לא הייתה מגיעה להצלחות כאלה. בראש ובראשונה המאמנת שלה אורנה ויסבך, וכן ההתאחדות לספורט נכים. לאורך כל הדרך מי שעומדת לצידה ותומכת בה היא מירה פגאל- העוזרת של בת אל, שהיא חלק מהמשפחה, ממרכז הספורט ומענף הבוצ'יה. מירה מלווה את בת אל לכל תחרות והיא כל כך אוהבת את ענף הספורט הזה עד כדי כך שהיא הפכה לשופטת בארץ בבוצ'יה. בנוסף, בחמש השנים האחרונות היא עובדת עם היועצת המנטלית ריטה פריץ, ומאז שהתחילו לעבוד יחד הישגיה השתפרו בצורה משמעותית ביותר בזכות העבודה המנטלית. כל שבוע היא מגיעה לשני אימונים, וכחלק מההכנות היא גם מתאמנת במכון כושר – הכל כדי להגיע מוכנה ככל האפשר לכל תחרות.
חזרה להישגים לאחר ה-7 באוקטובר
בת אל מספרת שאחרי ה-7 באוקטובר היא הרגישה מאוד לא טוב נפשית לאורך תקופה ארוכה, ולקח לה זמן רב עד שהצליחה לחזור ולהתחרות ולהגיע שוב להישגים. לכן ההישג שהשיגה בשבוע שעבר הוא כה משמעותי עבורה – זו הפעם הראשונה שהצליחה להתחרות ולהצטיין מאז מלחמת חרבות ברזל. היא השתתפה באליפות אירופה ומחכה לתחרות שעומדת להתקיים בסוף אוגוסט. בת אל מצליחה כעת להגיע להישגים גם בתחרויות מחוץ לישראל והיא גאה בכך מאוד. היא מקווה שמעכשיו והלאה תמשיך להצליח בספורט ולהביא עוד הישגים לעצמה ולספורט הנכים בארץ.
מסר של תקווה ואמונה
בת אל אומרת שכל אחד מאיתנו יכול לבחור האם להתמקד בקושי שלו ובמה שהוא לא יכול לעשות, או להבין שלצד הקושי יש גם הרבה יכולת. לדבריה, אם מאמינים בעצמך, עובדים קשה ומשקיעים, ויש אנשים שמאמינים בך ותומכים בך – אפשר להגיע הכי רחוק שאפשר. היא מספרת שכל השנים עשתה כל מה שאפשר כדי לחיות חיים טובים ומלאים ולהצליח להגשים את עצמה על אף המגבלות. היא מרגישה שהניצחון האמיתי שלה הוא שלמרות שבקטנותה לא האמינו בה, והיא עצמה חשבה שאולי אחרים צודקים ושהיא לא תוכל להגיע רחוק – היום היא יודעת שבזכות כוח הרצון, הנחישות, העבודה הקשה, ההתמדה, והאנשים שמאמינים בה ורוצים בטובתה, היא יכולה לכבוש כל הר ולהגיע לכל מקום.