בעקבות כתבתו של דוד בר־און על הבניינים היפים והעתיקים של חיפה, נפתחו אצלי שוב דלתות הזיכרון. מבעד למילותיו עלו בי אותם רחובות, אותם בתים, אותם ימים רחוקים שבהם הייתי צעירה, ימים שנדמה כי הזמן עטף בעננה של געגוע. כך שבתי אל רחוב טבריה, אל בית הספר זיכרון יוסף באחוזה שבו לימדתי בשנת 1970, ואל הסיפורים שקדמו להם עוד יותר. מתוך כל אלה בקע מחדש סיפור אחד משנת 1950, סיפור על בית דוד וולפסון ועל כיתה א' קטנה בבית הספר הריאלי סניף הדר, שעל חלק מתלמידיה אני שומרת קשר עד היום. זהו דף מיומני, שנכתב מתוך התרגשות של מי שמוצאת את עצמה חוזרת הביתה בזמן.
הכתבה נכתבה לקראת מפגש שהיה לתלמידי הריאלי לפני כעשרים שנה…אז ספרתי להם כיצד פעם לימדנו… הכול מתועד… כך נהגנו פעם.
סניף הדר- בית דוד וולפסון
קצת היסטוריה: עבדתי בבית הספר הריאלי בהדר, בבית וולפסון, בשנת 1951, זמן קצר לאחר מלחמת השחרור. רבים שואלים מהו אותו בניין ומיהו האיש ששמו מתנוסס עליו. דוד וולפסון, בן למשפחת נדיבים יהודית מאנגליה, נולד בשנת 1855 ונפטר ב־1914. הוא היה ציוני נלהב, מיורשיו הרוחניים של בנימין זאב הרצל, ואף כיהן כנשיא ההסתדרות הציונית. וולפסון הקדיש את רכושו למפעלים ציוניים רבים, הגה את רעיון העלאת עצמותיו של הרצל לקבורה בארץ, ואף היה מי שהציע את דגל ישראל בצבעי כחול־לבן בהשראת הטלית. על שמו קרויים קיבוץ ניר דוד (תל עמל) שבעמק בית שאן, גבעת וולפסון שעל הכרמל, הספרייה הלאומית באוניברסיטה העברית, מבנים שונים בסניפי בית הספר הריאלי ובהם בית וולפסון שבו לימדתי וכן רחובות רבים ברחבי הארץ. גם במרכז הכרמל, סמוך לגן מניה ובכניסה לרחוב קדימה ולשכונת כבביר, ישנו רחוב הנושא את שמו.
בית וולפסון בהדר
בית וולפסון הוא בניין אבן יפה שהוקם אחרי מלחמת העולם הראשונה. באותה עת שכונת הדר לא היתה עדיין מיושבת כמו היום. בין הבניינים הציבוריים היו בתי אבן בודדים, ביניהם בניין הטכניון, בניין בי"ס הריאלי, בניין בית חולים הדסה לשעבר{מול הכניסה לטכניון}, ובית דוד וולפסון שפשט צורה ולבש צורה במרוצת השנים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר הוקם בית ספר הריאלי, הוקם גם בית וולפסון. הוא שימש כפנימייה לתלמידים אשר באו ללמוד מחו"ל וממקומות רחוקים בארץ.
זכור לי שכתות היסוד היו ברחוב אחד העם, ובשנת 1947, כאשר המקום הפך לסמינר למורים של הריאלי, {היום מכללת גורדון}, בית וולפסון הפך לבי"ס של מכינות הריאלי.
סניף מרכז, שהוקם על ידי עמנואל יפה בשנת 1935-6 הוקם אחרי כתות היסוד בהדר. ויותר מאוחר ב- 1938 הוקם סניף אחוזה.
הדברים המיוחדים שהיו אז בבית הספר והשתנו במקצת
נתחיל בסמל:
משולש כחול ועליו ציור ביה"ס והסיסמה “והצנע לכת" … שהוא סמל לפשטות וביטוי לרעיון שעל ברכיו צריכים להתחנך תלמידי בית הספר.
חברו אותו עוד בשנת 1930, והוא לקוח מהתנ"ך מספר מיכה פרק ו' פסוק ח'. {הסמל הוכן על ידי המורה סירקין, מורה לציור באותם ימים.}
הסמל נשאר אותו הסמל, אבל בהבדל קטן…היום הוא מודפס על החולצה, הגופייה או הסווצ'ר… בשנות החמישים, הוא עדיין היה מודפס על פיסת בד קטנה שאותה היו תופרים לחולצה או מהדקים בלחצניות. ואת הסמל הזה היו מעבירים מחולצה לחולצה בעת הכביסה למשל. על דגל ביה"ס היה אותו סמל. {את דגל ביה"ס עיצב דב מידזיני שהיה תלמיד הריאלי.}
התלבושת האחידה:
התלבושת הייתה צנועה ופשוטה. היא הייתה ממש אחידה… כל התלמידים לבשו אותה תלבושת, באותו צבע ובאותו דגם והסמל היה תפור לבגד.
לבנות הייתה שמלה בצבע תכלת, לבנים חולצה חאקי ומכנסי חאקי. חולצה לבנה לבשו רק בחגים ולטקסים. בחורף סוודר כחול כהה. {לבנים ובנות אותו צבע.}
היה גם כובע חאקי, עם שוליים. כאשר השוליים היו כלפי מטה, זה נראה היה כמו כובע טמבל. כאשר השוליים היו כלפי מעלה, זה נראה היה כמו כובע מלחים.
בהפסקה אסור היה להסתובב בלי לחבוש כובע ובשעורי התנ"ך היה חובה לחבוש כובע.
נעלי התעמלות נעלו אך ורק בשעורי התעמלות. והיה רק דגם אחד של נעליים, של "המגפר" נדמה לי. תלמיד שנעל נעליים אחרי שעור התעמלות ננזף.
היום הזמנים השתנו – התלמידים, גם בנים וגם בנות, נועלים כל היום בעיקר נעלי התעמלות. יתרה מזו, באים במגוון מותגים של נעלי התעמלות… וכן גם במגוון מותגים וצבעים של מכנסי ג'ינס, בנים ובנות כאחד… רואים בנות עם ג'ינסים וטייצים אבל לא עם שמלות. הגוונים בחצר יותר עליזים ומגוונים.
לא חובה לחבוש כובע, לא בהפסקה ולא בשעורי התנ"ך…
אבל הסמל עדיין מתנוסס על הבגד…לא תפור, מודפס…
אגב: המורות לבשו חצאיות או שמלות…. לא מכנסים.
ציוד התלמיד:
כמו התלבושת, כך גם ציוד התלמיד היה מאד צנוע ואחיד.
ילקוט פשוט, מעור, דק וקל משקל, עם שניים שלושה תאים בלבד. היום יש לכם תיקים גדולים, צבעונים ,עם הרבה תאים ורוכסנים. קישוטים שונים ומשונים. ילקוט כבד שקשה לשאת אותו.
הילקוט של פעם הכיל ציוד מינימלי. בכתות היסוד, שניים שלושה ספרים, מחברות דקות, בסגנון אחיד ובעטיפה חומה אחידה ופשוטה. אולי גם אטלס של פרבר לתלמידים בכתות היותר גבוהות.
לתלמידי מכינה א' בהתחלה היו חצאי מחברות למען החיסכון. בהמשך הזמן הם קבלו מחברת שלמה. הקלמר היה קלמר עץ פשוט ובו שני עפרונות, מחק וצבעי עיפרון בלבד.
טושים עוד לא הומצאו…
בכתות הגבוהות כתבו בעט נובע שאת תכולתו מלאו בדיו מקסטת דיו מיוחדת. בשנים קדומות יותר, לפני שהשתמשו בעט הנובע, שהיה יקר ויוקרתי, כתבו בעט עם ציפורן. בשולחן לכל ילד היה בצד שקע בו הייתה קסטת עם דיו, את הציפורן טבלו בדיו שבקסטת, כתבו ויבשו מיד את הכתוב בנייר סופג מיוחד שהעמוד לא יתלכלך מעודף הדיו.
צריך היה גם להיזהר בעת הכתיבה, שכף היד הכותבת לא תתלכלך בדיו ותלכלך את כל העמוד. לתלמידים שכתבו ביד שמאל היה יותר קל.
היו רק שלושה צבעי דיו. שחור, אדום וירוק.
היום, הילקוט עמוס במחברות מסוגים שונים, הכריכות מקושטות בציורים צבעוניים ופרסומות, המבחר רב ומגוון. בנוסף לכך בילקוט עומס של חוברות, ספרים, קלמרים גדולים עם שפע טושים, צבעים, מחקים, מחדדים ועוד תוספות שונות…
לכל תלמיד הייתה מגבת קטנה, תלויה על מטלה בצד השולחן {נטלו ידיים לפני האוכל}. תיק לאוכל ובו מפית עליה רקום שם התלמיד וארוחת עשר, כריך לחם ופרי בלבד, לא מסטיק ולא ממתקים…
ציוד המורה:
ציוד המורה אף הוא היה דל. קיבלו הכל בהקצבה, חסכו בנייר להכנת פלקטים וכרטיסי לימוד להמחשה. היה שרת בשם פנחס ומזכירה בשם יונינה, שהקפידו מאד על ההוראות. לא היו אז סרטים, מצגות, מחשבים או אביזרים אלקטרוניים אחרים להמחשה וללימוד באמצעותם. היה נייר בריסטול בהקצבה, מכשירי כתיבה פשוטים. צבעי מים או עפרונות צבעוניים. זה הכל…
המורות הכינו את כל אמצעי ההמחשה בעצמן. פלקטים, כרטיסי עבודה וכדומה. הכנו לפעמים משימוש חוזר של קרטונים או ניר שהודפס עליו כבר. אני הכנתי לכתתי פנס קסם מקופסת קרטון. וגם בובה מסמרטוטים לתיאטרון בובות.
למורה היה לוח גדול שחור, עליו כתבו בגיר לבן והדגישו בגיר צבעוני, מילים או משפטים בהתאם לצורך. את הלוח ניקו במטלית לחה.
שולחן המורה עמד על במת עץ קטנה {הדום}, לשולחן היה צמוד מחדד גדול, בו חידדה המורה את עפרונות הילדים כאשר היה נדרש… וכן היה גם מכוון {מקל קטן} להוראה מהלוח.
לא זכור לי חדר המורים, אני חושבת שלא היה. בהפסקות היינו בחצר עם התלמידים. המנהל היה עמנואל יפה. איש חינוך קפדן מאד, מאידך, אדם יצירתי, שהעריך רעיונות יצירתיים ואף עודד אותם. אישית היה לי מזל, אהבתי ללמד באמצעות שירים ובובות והוא עודד אותי מאד…
"ומעז יצא מתוק"… לימים חיברתי חוברות להוראת הקריאה בדרך השירה וספר לתיאטרון בובות {שהמלצות עליהם קבלתי גם מעמנואל יפה וגם מחנן ברין}.
ממנהגי בית הספר באותן שנים… המשמעת:
למשמעת יחסו חשיבות רבה. בנושא זה החמירו מאד ולא התפשרו. היו הערות סדר, התנהגות וחריצות. תלמיד שקבל חמש הערות ננזף ואם נינזף פעמיים, זימנו את הוריו והוא הוזהר!!! בשלוש נזיפות הרחיקו את התלמיד מבית הספר. בצחוק קראו לזה "לעוף בלי כנפיים.”
עם השמע הצלצול בבוקר כל התלמידים הסתדרו בשורות, זוגות זוגות, לפי כתות, בחצר ביה"ס. כל מורה עמד על יד כתתו. בחצר, שרו כולם יחד את השיר "אדון עולם", המוביל במוסיקה היה המורה והמנהל חנן ברין. כאשר הטקס בבוקר הסתיים, התלמידים צעדו בשקט מוחלט לכתה בשורות כמו חיילים קטנים, כאשר הידיים שלובות לאחור, כדי לא לשלוח ידיים לקטטה חלילה.
לפני הכניסה לכתה, התלמידים עמדו בפרוזדור קרוב לקיר הכתה על יד הדלת והקשיבו להוראות המורה. “רווח קטן לפנים שים.” ואז התלמידים מרימים ידיים משולבות לפנים ויוצרים רווח קטן אחד מהשני.. אחר-כך, באה ההוראה "ידיים לאחור, לכתה צעד".. ונכנסים בשקט זוג אחרי זוג לכתה. הילדים עמדו בשקט בכתה מאחורי הכסא וישבו רק אחרי קבלת ההוראה לשבת.
תלמיד שאחר בבוקר, לא הורשה להיכנס לכתה, עליו היה להתייצב אצל המזכירה יונינה, או אצל השרת פנחס.
כך, כל פעם, עם השמע הצלצול, הילדים הסתדרו מיד בחצר. בבוקר לפני כניסתם לכתה. אחרי ההפסקה ועם צאתם מהכיתה בתום יום הלימודים, המורה ליוותה את תלמידיה עד שער בית הספר. כשהיא מקפידה על שורות ישרות, משמעת והתנהגות נאותה.
בכיתה
לא היו תנורי חימום ולא מזגנים, בחורף היה קר ובקיץ חם ולא התלוננו.
ישבנו בטורים בשקט מופתי. להוראה "ידיים לפנים", מיד הניחו את שתי הידיים על השולחן, כשאצבעות הידיים שלובות זו בזו. במכינות שרו את השיר: “נראה, נראה, נראה, מי יושב יפה"?.. ואז הילדים היו מיד היו מזדקפים, משלבים יפה ידיים על השולחן, ומקשיבים…. כך התרכזו רק בשיעור, לא שחקו בידיים בשום דבר וגם לא הטרידו את בן הזוג לשולחן.
רוב השעורים היו פרונטליים.
הקפדנו מאד על כתיבה יפה. קראו לזה שעורי "כתיבה תמה". לכל תלמיד הייתה מחברת מיוחדת לאימוני "כתיבה תמה" {לא המציאו עוד את המחשב לכל ילד, או הלפטופ לכל מורה.}
מנהג יפה היה בבית הספר והוא: כל כמה ימים למדנו פתגם יפה, שאותו שיננו מדי פעם ובעיקר ברגע המתאים לכך… כמו למשל: כאשר שני ילדים התקוטטו, דקלמנו בכתה "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" "ואהבת לרעך כמוך" וגם שרנו, “אל תכה זה לא נאה, תן לי יד, חברים טובים נהיה"…
בבית הספר הייתה אחות שנכנסה לעיתים קרובות לכתה. לבדוק את ניקיון התלמידים וגם את ניקיון הכתה.
גם המורה בדקה את ניקיון התלמידים, היו מניחים את כפות הידיים על השולחן והמורה עברה בין השולחנות לבדיקה ובאותו זמן שיננו את הפתגמים: “כה אמרו המספרים אל תגדל ציפורניים" … או "ממחטה אקח אתי, היא תשמור על בריאותי"…{אז לא היה טישו. לכל ילד הייתה ממחטה.} הפתגמים הרבים שנלמדו בדרך בלתי אמצעית הפכו לנכס לשוני תרבותי לתלמידים.
כאשר הצטברו לנו פתגמים רבים, ערכנו גם חידון ותחרות הפתגם…
לארוחת עשר, התלמידים פרשו מפית קטנה על השולחן, יצאו בזוגות לרחיצת ידיים. ונגבו במגבת קטנה שהייתה לכל ילד. את האוכל אכלו בכתה עם המורה, אחרי שברכו את ברכת "המוציא לחם מן ארץ.”… דקלמו ושרו "אין משיחין בשעת הסעודה"…
ההפסקה:
את ההפסקות חלקו בשלבים לפי כתות.
למכינות א' הפסקה נפרדת. למכינות ב' ו-ג' הפסקה נפרדת ולכיתות ד'-ו' הפסקה נפרדת.
המורות המחנכות השגיחו על התלמידים בהפסקה.
שחקו בחבל, בקלאס, בחמש אבנים, במקלות…לא היו שרים ולא היו ריקודים, הכל היה פשוט וצנוע…
בחצר בית הספר הייתה חלקה גדולה שהיא הייתה גינת בית הספר, גינה לתפארת אותה טפחו התלמידים החל ממכינות ג'. לשמחתי אהבתי מאד טבע וקבלתי על עצמי את תפקיד המורה לעבודת הגינה. גידלנו בגינה בצל, גזר, צנוניות, חסה, כרוב ועוד…
היום אין זכר לאותה גינה, הכל כוסה באספלט ובטון…נוספו כתות, בנו תוספות שונות לבניין. וכפי שאמרתי בראשית דברי. במרוצת השנים, בית וולפסון פשט צורה ולבש צורה וזה טבעי… בהתאם לצרכים העכשוויים.
תוכנית הלימודים
תוכנית הלימודים הייתה אחידה לכל המקבילות, לכל שלוש או ארבע מקבילות, הייתה מרכזת. המרכזת שלנו במכינות כתות א' בהדר, הייתה חוה פלמון {היא חיברה גם חוברות מיוחדות להוראת החשבון}. חברותי המקבילות היו : אסתר ילון, שרה יצחקי וחוה פלמון. לימים כל אחת מאתנו חיברה ספר או ספרי לימוד.
תמיד ישבנו יחד ותכננו את הנושאים הלימודיים ואת מערכי השעורים שברצוננו ללמד. הקפדנו מאד על כתיבה מסודרת ביומן הכתה ובמחברת מערכי השיעורים שאנו אמורות לתת בכתה. אחרי כל נושא שנלמד, העברנו בקורת בינינו כדי ללמוד ולהפיק לקחים. הקפדנו על קריאה רהוטה, על הבנת הנקרא, על כתיב וכתיבה תמה.
חגיגות ומסיבות:
לכל שכבת כתות היו חגיגות ומסיבות משותפות.
הכתות לא היו מאוכלסות וזה היה גם יותר קל ללמד וגם יותר קל לערוך חגיגות משותפות.
חגיגת הספר, חגיגת חג החנוכה, חג פורים, שבועות וכו'….