היעד היה הדר, זו השכונה המהודרת שיש אומרים שנכון לעכשיו ניטל הדרה.
אבל כיוון שאני וצעידה נמרצת מיודדים מאד, החלטתי להחנות את הרכב בעיר התחתית ולצעוד דרך שיבת ציון, עָבוֹר במדרגות הנביאים עד ליעד.
כמובן יש גם את הסיבה העיקרית והיא ששיבת ציון או בשמה העתיק, סטנטון, הוא בית גידולי וכידוע, לשיטוט בבגרותך בסמטאות ילדותך, יש טעם מיוחד וניחוחות שקשה להגדיר.
עמדתי בתחילת שיבת ציון, עם הפנים אל הבניין המשולש והמיוחד ועם הגב אל המקום שאם ידע לדבר היה מזכיר לנו כי פעם שכן שם בנק ערבי ישראלי. נכון לעכשיו, אחרית הימים.
הבניין המשולש נראה כמעט כמו פעם מלבד שינויים קלים בעיקר בחנויות שבקומת הרחוב.
מבלי משים, מצאתי את עצמי מחייך כשנזכרתי שכילד תהיתי למה בנו בניין מחודד בצורה כזאת, למי זה טוב, ואחת ההשערות שלי אז היתה שיתכן שהוא מיועד לאנשים משולשים. לכל דיכפין יכול להוות בעיה, להם, פחות.
המבנה המוזר זכה לכינוי, בניין אטקס. כינוי שמקורו מן הסתם בחנות של משפחת אטקס שהיו שאמרו שבנם הטייס היה השבוי הישראלי היחיד במצרים במלחמת סיני (מבצע קדש) ושוחרר שנה לאחר מכן תמורת 5800 שבויים מצרים.
עוד אמרו שיש מאחוריו סיפור מיוחד ועוד השערות שונות לצורת הבניה החריגה. היה מי שאמר שלפי התכנית זה רק חצי בניין ופשוט עצרו באמצע, אם כי הדעת נותנת כי הבריטים שבנו אותו התאימו עצמם למגרש הפנוי, וזה היה משולש וכיוון שהראש הבריטי לא הסתדר עם שינוי תוואי הכביש שעבר בסמוך, בנו משולש, שיהיה, אלא שבראשי התקבעה הדעה הכי הגיונית, הוא נבנה עבור אנשים משולשים. ילד נשאר ילד.
התחלתי בצעידה במעלה שיבת ציון כשבאופן לא רצוני הרמתי את ראשי לבניין האבן הישן שסומן במספר 16. שם גרנו, בקומה השלישית והמחשבה האוטומטית שנגררה מהמבנה הקודם ברגע זה היתה, אם בבית המשולש גרים אנשים משולשים, בבניין שלי צריכים היו לגור אנשים עגולים. ויתכן שגם אדון 'אֵגוֹ' התערב כאן: 'אם אתם מסוגלים לעשות עגול, אנחנו נעשה משולש.' אולי.
וכל כך למה, כיוון שבחדר הקיצוני שבבניין היתה נישה עגולה שבלטה החוצה והיתה בעייתית לשימוש. וכיוון שאנחנו לא היינו עגולים ניסינו לנצל אותה. איכשהו בנינו שם מדפים לאחסון, אם כי באופן רשמי ובסופו של עניין הפכה הנישה העגולה לג'אנקיאדה מפוארת.

בין גן הזיכרון לבניין העירייה
עליתי דרך מדרגות הנביאים כשאני עוצר לדקה של התייחדות מול שרידי בית הכנסת "הדרת קודש" שנמצא בערך באמצעו ושהוא סיפור מיוחד ומרגש בפני עצמו והתפרסם כאן לא מזמן תחת הכותרת "השועל שידע את הסוד לחיים ארוכים ובריאים." ממליץ.
אין ספק שבניין העירייה משדר משהו עוצמתי, לפחות בעיניים שלי. הוא מסוגנן, עתיק ומיוחד.
בכל המתחם הזה שבינו לבין גן הזיכרון, עמדנו עם כל תושבי הדר והעיר התחתית, פחות או יותר, בערב יום העצמאות, מחכים בכיליון עיניים למופע הזיקוקים השנתי שאף פעם לא אכזב, גם אם זה נכון כנראה לכל עיר ואם בישראל.
כל זיקוק שעשה דרכו לשמיים זכה לליווי של מבטים מרותקים ומתוחים, כשכל חיפה במעקב אחריו עד שביצע את שליחותו והתפרק בשמי הלילה. כשהתפוצץ וזרע אין ספור כוכבים צבעוניים מסביבו, חילץ "ווָאאאוּוּוּוּ" המוני שהדהד בכל האזור. דקה אחר כך, יאללה, פטישים בראש כמסורת ערב יום העצמאות של מדינה צעירה שעוד לא קיבעה מסורת מגובשת ליום הזה.
משום מה ההרקדות ההמוניות בעיגולי הורה לאורך רחובות הנביאים והרצל פסקו בשלב מסוים. חבל.
נכון לעכשיו, אחרי שיטוט קצר בזמן בהדר, בדגש על רחובות הרצל, הנביאים והחלוץ, הצטערתי. אכן, ניטל הדרה.


יש מצב שמתכנני המשולש והעיגול התחשבו בילדים שובבים שגרו בהם? כדי שלא יוכלו להעמיד אותם בפינה.
בני דורנו נעלמים אין אם מי לחלוק זיכרונות נדמה לי שבבניין שבו גרת גר בעל הבית של קולנוע פאר מתחת גר מנסה דוד לוי