בימים אלו, איראן הופכת את שליטתה במצרי הורמוז ל"נשק יום הדין". ארה"ב הצהירה במקביל על כוונתה לפתוח את המצרים בכוח אם יידרש.
הנשיא טראמפ השעה כרגע את האולטימטום שלו במספר ימים, וכנהוג אצלו, אין לדעת לאן הוא חותר (ואולי טוב שכך).
בכל מקרה, נדון כאן בשאלה המסקרנת מהם סיכויי ההצלחה של מבצע צבאי לפתיחת המצר. כדי לענות על כך, מעניין לבחון שני מקרים היסטוריים של התמודדות עם חסימת מעברים ימיים.
הדרדנלים, 1915 (גליפולי)
מלחמת העולם הראשונה הציבה את "מדינות ההסכמה" (בעיקר בריטניה, צרפת ורוסיה) מול "מעצמות המרכז" (בעיקר גרמניה ואוסטרו-הונגריה). ב-1915, הצטרפו העות'מאנים למלחמה לצד מעצמות המרכז. הם הטילו מצור על מצר הדרדנלים, שנשלט על ידיהם משני צדדיו.
בכך חסמו העות'מאנים מעבר סחורות מרוסיה (שכללה אז את אוקראינה), ומנעו מעבר חיטה, המשאב הקריטי של אותם ימים, למערב אירופה. כתוצאה מכך, האמירו מחירי החיטה ויצרו לחץ כלכלי ומדיני אדיר על מדינות ההסכמה.

בתגובה, יזם ווינסטון צ'רצ'יל, אז שר האדמירליות הבריטי, את המערכה על הדרדנלים (1915–1916). היה זה ניסיון לפרוץ את המצרים בכוח, ולפתוח נתיב אספקה ימי לרוסיה.
התוכנית סבלה ממודיעין לקוי והערכת חסר של העות'מאנים, שצברו עד אז כישלונות צבאיים.
בתחילה ניסו בעלות הברית להשיג הכרעה באמצעות כוח ימי בלבד. מהר מאוד נתקל הצי בשדות מוקשים צפופים ובאש תותחים עות'מאנית מדויקת מהחוף, וספג אבדות קשות.
לאחר כישלון המהלך הימי, הוחלט על פלישה יבשתית לחצי האי גליפולי. באפריל 1915 נחתו שם כוחות בריטיים וצרפתיים יחד עם כח אוסטרלי-ניו זילנדי (ANZAC). כוחות אלו נתקלו בהתנגדות עיקשת של הצבא העות'מאני, שעל שורותיו נמנה קצין צעיר בשם מוסטפא כמאל אטאטורק.
תנאי השטח הקשים, מחסור במודיעין מדויק, לוגיסטיקה לקויה ומחלות, הפכו את הלחימה למלחמת חפירות מדממת. התוצאה הייתה כישלון מהדהד.
לאחר חודשים של קיפאון ואבדות כבדות משני הצדדים, החליטו בעלות הברית לפנות את כוחותיהן בתחילת 1916. המערכה הסתיימה בכישלון אסטרטגי לבעלות הברית וחיזקה את מעמד האימפריה העות'מאנית.
מלחמת המכליות במצרי הורמוז, 1988–1987
מלחמת המכליות (1988–1987), הייתה שלב הסלמה במלחמת איראן–עיראק. שני הצדדים תקפו מכליות נפט וספינות סוחר במפרץ הפרסי ובמצרי הורמוז, בניסיון לפגוע בכלכלה ובייצוא הנפט של היריב.
עיראק התחילה בגל תקיפות אוויריות באמצעות טילים ומטוסים. איראן הגיבה באמצעים אסימטריים: הנחת מוקשים ימיים, שימוש בסירות מהירות וירי טילים.
החרפת הפגיעה בשיט הבינלאומי הובילה להתערבות ארצות הברית. במסגרת מבצע Operation Earnest Will, ליווה הצי האמריקאי מכליות נפט תחת דגל אמריקאי.
במהלך המבצע, אירעו עימותים ישירים בין ארה״ב לאיראן, כולל פגיעת מוקש בפריגטה האמריקאית USS Samuel B. Roberts. התגובה האמריקאית הייתה מבצע Operation Praying Mantis, שבו הותקפו והושמדו נכסים ימיים של איראן.
למרות הפגיעות הרבות והסיכון הגבוה, נתיבי השיט לא נסגרו לחלוטין. העליונות הימית והאווירית של ארה״ב אפשרה לשמור על זרימת הנפט, גם אם במחיר עלויות ביטוח גבוהות וסיכון מתמשך.
המערכה הדגימה כי גם תחת איום אסימטרי משמעותי, כוח ימי עדיף יכול להבטיח את המשך התנועה במצרים אסטרטגיים.
העליונות ימית והאווירית הברורה של ארה"ב אפשרה את החזקת המצר פתוח, לפחות חלקית, גם תחת איום.
מה ניתן להסיק לגבי סיכויי הפתיחה של מצר הורמוז כיום?
שני התקדימים ההיסטוריים מצביעים על שני כוחות מנוגדים שפועלים גם היום במצר הורמוז, קושי לפרוץ במהירות, מול יכולת לפתוח לאורך זמן.
- מקרה הדרדנלים 1915 מלמד על הקושי – מצר צר הנשלט מהחוף, עם מוקשים והגנה נחושה, יכול לבלום גם מעצמות חזקות.
- מקרה הורמוז -1987-1988 מלמד שכאשר לצד אחד יש עליונות ימית ואווירית, ניתן לשמור על נתיבי שיט פתוחים תחת הטרדות קשות.
יתרונות לצד המגן (איראן)
איראן נהנית כיום מיכולות, למנוע גישה, מתקדמות בהרבה מאלו שהיו לה ב-1988. אלה כוללות טילים מדויקים ארוכי טווח, נחילי רחפנים זולים וקשים ליירוט, ולוחמה אלקטרונית. גיאוגרפית המצר (רוחב של 30–50 ק"מ בלבד) מעניק לה יתרון דומה לזה שהיה לעות'מאנים בדרדנלים.
יתרון לצד התוקף (ארה"ב)
מנגד, יכולות השיקום והשליטה השתפרו משמעותית. מודיעין בזמן אמת (לוויינים, חיישנים ו-AI), חימוש מדויק להשמדת סוללות חוף, הגנה רב-שכבתית וכלים בלתי מאוישים לפינוי מוקשים, מעניקים לתוקף עליונות מערכתית ברורה בטווח הארוך, בדומה למשבר הורמוז ב-1987-8.
השורה התחתונה
נראה כי ב-2026 אי אפשר לסגור הרמטית את מצרי הורמוז לאורך זמן, מול קואליציה מערבית נחושה. הטכנולוגיה המודרנית אמנם מחזקת את ההגנה בטווח הקצר ומקשה על פתיחה מהירה, אך ההתקפה המודרנית עדיין עדיפה מערכתית.
המסקנה שלי היא שאיראן מסוגלת לשבש קשות את הכלכלה העולמית וליצור משבר זמני, אך כמעט בלתי אפשרי מבחינתה להשאיר את המצר סגור לאורך זמן, אם הצד השני יהיה נחוש דיו.


לא מבין למה לא חופרים תעלה גדולה מתחת למיצר וכל התעבורה תעבור שם ולא במיצר עצמו.