בני אסולין ז"ל – היצירה • הנצחה מרגשת שהפכה לגשר של אהבה

(חי פה) – לפעמים יצירת אמנות אינה רק ציור על בד היא נשימה עמוקה בתוך כאב, חיבוק שקט למשפחה שכולה ורגע קפוא בזמן שמסרב להיעלם. רחל גלבר, אדריכלית ומורה לציור ותיקה מחיפה, לא תיארה לעצמה כי דרכה במד״א, שאליה יצאה בעקבות אירועי 7 באוקטובר, תוביל אותה למסע רגשי עמוק שבסופו תעניק למשפחת אסולין ציור שמנציח את בנם, בני אסולין ז״ל, שנפל במלחמה האחרונה.

משמרת לילה אחת ורגע שלא נשכח

רחל, אדריכלית במקצועה ומורה לציור מזה שנים רבות, בחרה, לאחר אירועי 7 באוקטובר, לצאת מאזור הנוחות שלה ולהתגייס לעשייה משמעותית. היא נרשמה לקורס מד״א שנמשך כשנה וכלל למידה אינטנסיבית והכשרה מעשית. “הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו,” היא מספרת. “לא יכולתי להישאר רק עם הציור והעבודה. רציתי להיות שם, במקום שבו צריך".

בליל השביעי ביולי, במהלך משמרת לילה, הופיעה על הצג קריאה על מקרה של נפילת חלל. בהתאם לנוהל, צוות מד״א, מלווה את מוסרי הבשורה למשפחה במקרה של נפילה, למקרה שיידרש סיוע רפואי. רחל והנהג יצאו מיד לכתובת, וכשהגיעו אל מתחת לבית משפחת אסולין, הבינו שמדובר בבשורה הקשה מכל. “עמדנו שם שעות,” היא משחזרת.

“חיכינו למקרה שנצטרך לעלות. אבל ראינו שהמשפחה מצליחה להתמודד יחד עם הבשורה. לא עלינו. נשארנו למטה, בשקט". האירוע הסתיים לכאורה אך עבור רחל, הוא רק התחיל.

מהשכונה אל השבעה – חיבור אנושי עמוק

רחל גדלה באזור והייתה מחוברת לשכונה ולאנשיה. משהו בלילה ההוא לא נתן לה מנוח. “אמרתי לעצמי אני אגיע לשבעה,” היא מספרת בראיון לחי פה. כמה ימים לאחר מכן היא נכנסה לבית משפחת אסולין. שם הכירה את אידה, האם ואת שלום, האב. ובעיקר דרך הסיפורים, הכירה את בני אסולין ז״ל. “הכרתי דמות של ילד שכל אמא חולמת עליו,” היא אומרת. “בן זקונים, שמח, חי את החיים במלואם. ילד מתנה".

בני היה דומיננטי בין חבריו, גבוה, נאה, בעל חוש הומור פעיל. הוא לא היה שקט הוא היה נוכח. חבר מרכזי, אדם שמחבר בין אנשים. הוא אהב טבע, טיולים וגיטרה וגדל בבית מוזיקלי. “בבית כנסת נערכה אזכרה ופגשתי שם חברים שלו,” מספרת רחל. “הבנתי עוד יותר מי הוא היה. לקחתי טלפונים של חברים, דיברתי איתם. רציתי להכיר אותו באמת לא רק דרך תמונה".

לבחור רגע אחד – ולהקפיא אותו לנצח

ההחלטה לצייר את בני לא נולדה ביום אחד. “זה ציור שלוקח זמן,” אומרת רחל. “ציור שנגמר לאט ואף פעם לא באמת נגמר". עבור רחל, ציור אינו תיעוד טכני. “בסרט אפשר להביא כל מיני זוויות, בצילום אפשר ללכוד רגע, אבל בציור אני צריכה לבחור רגע אחד ולהביא אותו הכי נכון". בסופו של דבר בחרה להנציח את בני כפי שחי בטבע, נשען על עץ חזק, חלק מהנוף שאהב כל כך.

דמותו משדרת חיות, עוצמה ושייכות כאילו הוא נטמע באדמה ובמרחבים שהיו ביתו. “היה לי חשוב להביא את התיאור המדויק, את הרגע הקפוא בזמן,” היא מסבירה. “לא רק איך שהוא נראה אלא מי שהוא היה". הציור נעשה בטכניקת שמן, תהליך ארוך, שכבות על גבי שכבות ממש כמו סיפור חיים.

קשר שהפך למשפחה

הקשר עם אידה, האם, הלך והעמיק. “נוצר בינינו חיבור מאוד מיוחד, גם עם שלום, אבא שלו", מספרת רחל, "אדם שקט, שמטפח בוסתן ועובד אדמה. כל מפגש היה רגיש, עדין". שלום, אדם מאופק מטבעו, שהיה קרוב מאוד לבני, מצא שפה משותפת גם עם בעלה של רחל והקשר ביניהם הלך והתחזק. “זו משפחה איכותית,” אומרת רחל בשקט. “בית של אדמה, מוזיקה, עומק. בני היה בן זקונים ילד מתנה".

סגירת מעגל – בשבוע יום ההולדת

רחל בחרה למסור את הציור בשבוע שעבר מבלי שידעה תחילה כי מדובר בשבוע שבו צוין יום הולדתו העברי של בני ושבוע לאחר יום הולדתו האזרחי. רק בדיעבד הבינה את צירוף הזמנים המצמרר. “זה הרגיש לי כמו סגירת מעגל,” היא משתפת. “לא רציתי למסור את זה סתם כך. היה חשוב לי שלרגע הזה תהיה משמעות, שהזמן עצמו יישא איתו עומק וסמליות".

רגע מסירת הציור היה טעון ומרגש. “זו הייתה מתנה, אבל גם הרבה מעבר לזה,” היא אומרת. “זה היה רגע של שותפות בזיכרון".

אמנות כגשר של נחמה

הסיפור של רחל גלבר ומשפחת אסולין, אינו רק סיפור על ציור, אלא על לב שפגש לב. על אישה שביקשה לתרום בדרכה ומצאה עצמה נטמעת בתוך סיפור חיים שלם. “אני מתמקדת בהכי קרובים לליבי,” היא מסכמת. “הסיפור והציור לוקחים זמן, זה לא רק צבע על בד, זה חיים". בתוך מציאות של אובדן, כאב וזיכרון, נולד חיבור אנושי עמוק. ובתוך הבית, שבו חסרונו של בני מורגש בכל פינה, תלוי כעת ציור שמחזיר רגע אחד של אור, טבע וחיוך. מתנה של זיכרון. מתנה של אהבה.

אידה, אמו של בני ז״ל, מספרת בשיחה עם חי פה, על בני כאילו הוא עדיין כאן, חי ונושם מולה. “ילד נהדר, מקסים, צדיק,” היא אומרת בקול חנוק מדמעות. “בן של נתינה ועזרה. אלוהים נתן לו את כל המעלות הטובות ואז לקח אותו". ביום שבו חוסל המחבל, התברר לה שזה היה יום הולדתו העברי של בני. “זה לא מקרה,” היא לוחשת באמונה כואבת, “זה בני שלח את החיילים לחסל אותו".

מאז שנפל בעת שיצא להציל חיילים, חסרונו הוא תהום פעורה בלב המשפחה ובלב כל מי שהכיר אותו. “הוא היה פרח של ילד, מלאך משמיים. איפה שהלך הפיץ אור. עם החיוך שלו כבש את כולם, תמיד מוכן לעזור בכל שעה. זה היה בני".

היא מספרת איך הייתה בוכה מול הציור שקיבלה בדמותו, ציור שריגש אותה והציבה בסלון מדברת אליו ומתחננת: תחזור אליי. הוא אהב לנגן בגיטרה, היה מוקף חברים שאהבו אותו אהבת נפש, וכעת הם מבקשים להנציחו במסיבת יום הולדת עם השירים שאהב, כשכל ההכנסות יוקדשו לעמותת “משפחה אחת”. “כל הנצחה היא מבורכת.

מגיע לו הוא הקריב את החיים שלו למען המדינה.” שבועיים לפני שנהרג ביקשה ממנו לשוב לשגרה, אחרי שמונה חודשי לחימה, אך הוא השיב לה: “אם אני לא אהיה המדינה לא תישאר. ואם אמות, אמות גיבור.” שבועיים אחר כך נפל. “אני חולמת אותו בא אלי,” היא אומרת בקול חנוק, “וכל יום אני בוכה ומתגעגעת געגועים חזקים שאין להם סוף".