רק שעתיים הפרידו היום בין האזכרה לסמל אמיר אייל לבין הלווייתו של סרן אליאב חיים צפלמוס. באותו בית עלמין צבאי בחיפה ביום שישי אחד, במרחק 20 מטר אחד מהשני, התכנסנו לזכור חייל שנפל ושעתיים לאחר מכן, ליווינו קצין נוסף למנוחות. זו הייתה אחת ההלוויות הקשות שנכחתי בהן זה שנים רבות. איתה מסתיים עבורי שבוע שבו הכאב היה נוכח בכל כך הרבה מקומות בעיר.
השבוע נפתח ביום ראשון בערב במרכז הקונגרסים, באירוע הזיכרון "שבילי האור", לציון שלוש שנים לשבעה באוקטובר ולמלחמת חרבות ברזל. משפחות שכולות ותושבים התכנסו לערב של שירים, סיפורים וזיכרון. בסופו של השבוע, אחרי הלווייתו של אליאב, המחשבה על הערב ההוא כואבת עוד יותר.
בהמשך השבוע נערך בבית העלמין הצבאי, טקס לזכר חללי המשחתת אח"י אילת, מיד אחריו התקיימה האזכרה לסרן (מיל') עמית חיות מנווה שאנן, בהמשך אותו יום נערך טקס הזיכרון בקריית אליעזר, ליד האנדרטה השכונתית. מבית העלמין ועד ללב שכונת המגורים, הזיכרון נוכח גם ברחובות ובבתים שמהם יצאו הנופלים.
למחרת נערך בהדר טקס הזיכרון לחללי שבעה באוקטובר של "יד עזר לחבר". בהמשך היום התכנסנו לאזכרה לרס"ן אריאל בן משה, מפקד הפלגה בסיירת מטכ"ל, שנפל בקרב ברעים. בכל אחת מההתכנסויות האלה פגשנו משפחות שנושאות את האובדן מדי יום.
בערב התקיימה בכיכר ספר הפגנה נגד הממשלה, בדרישה לשינוי ולקבלת אחריות. במקביל נערכה בחוף דדו אירוע "רצים וזוכרים". בכיכר נשמעה מחאה, ובטיילת התכנסו אנשים להנציח את הנופלים בריצה משותפת. לכל אחד מהאירועים הייתה מטרה משלו, ושניהם היו חלק מפניה של חיפה בשבוע הזה: לצד האבל והזיכרון, גם הצורך לצאת מהבית, לפגוש אחרים ולעשות מעשה.
ואז, הגיעה הבשורה על נפילתו של קצין נוסף מחיפה: סרן אליאב חיים צפלמוס, בן 21, קצין לוחם בגדוד 603 של חטיבה 7, שנפל במהלך פעילות מבצעית בדרום לבנון, ליווינו אותו למנוחות.
רק זמן קצר קודם לכן עמדנו באזכרה לאמיר אייל. המעבר ממנה להלווייתו של אליאב היה קשה במיוחד, בתוך שעות פגשנו משפחה המציינת את יום השנה לנפילת יקירה ומשפחה שזה עתה נפרדה מבנה. הסמיכות הזאת המחישה עד כמה האובדן ממשיך להיות חלק מחיי העיר.
בסוף השבוע הזה המחשבות חוזרות אל המשפחות. אל אלה שפגשנו באזכרות ואל משפחתו של אליאב, שהאבל שלה רק מתחיל. אחרי כל הטקסים וההתכנסויות, אני חושב גם על הימים הבאים: על הצורך לשמור על קשר, להתעניין ולהיות נוכחים בחייהן מעבר לימי הזיכרון.
הקהל מתפזר, המשפחות נשארות עם החסר. הלוואי שנדע להישאר לצידן גם בימים שאין בהם טקס. אנחנו מגיעים לאזכרה, עומדים לצידן ואחר כך חוזרים לשגרת חיינו. עבורן, הגעגוע נמשך גם כשהטקס מסתיים.
