טראמפ, נתניהו והבחירות: זהירות מדינית מול היערכות להסלמה

איראן במשבר כלכלי אך אינה נסוגה, פוטין נכנס לתמונה עם תיווך וסולר, ארה״ב מגבירה את היערכותה הצבאית ותימן הופכת לזירה המטרידה של האזור.

10 באוקטובר 2026

המסרים של הנשיא דונלד טראמפ כלפי איראן ממשיכים להשתנות. מצד אחד הוא משדר זהירות, מבקש להימנע מהסלמה רחבה ערב בחירות האמצע ומשאיר פתח למגעים. מצד שני, בשטח מתרחשת מגמה הפוכה: הפנטגון מגביר את קצב ההיערכות, פיקוד המרכז משלים תוכניות אפשריות לתקיפה, וצבירת הכוח האמריקאית באזור נמשכת.

נושאות מטוסים וכוחות ימיים נוספים מתקרבים לזירה, ובמקביל מתחזקים מערכי ההגנה האווירית בסעודיה ובקטר. לפי דיווחים, הפנטגון כבר מכין בנק מטרות רחב הכולל מתקני גרעין, תשתיות אנרגיה ונכסים אסטרטגיים נוספים באיראן.

לכן נראה שהפער המרכזי כיום הוא בין זהירות מדינית לבין היערכות צבאית להסלמה. ההחלטה הפוליטית עדיין לא התקבלה, אבל הצבא האמריקאי מבקש לוודא שאם תינתן הפקודה, ניתן יהיה לעבור במהירות מהרתעה לפעולה.

איראן נחלשת מבית — אך ממשיכה להשקיע בחוץ

איראן מתמודדת עם משבר כלכלי עמוק, סנקציות, שחיקת המטבע ואינפלציה גבוהה. למרות זאת, היא אינה מוותרת על מערך ההשפעה האזורי שלה וממשיכה לסייע לחיזבאללה ולגורמים נוספים המזוהים עמה.

זה אולי אחד הסימנים המדאיגים ביותר: איראן נחלשת מבית, אך ממשיכה להשקיע בחוץ. המשבר הכלכלי לבדו עדיין אינו משנה את תפיסת הביטחון של המשטר, שרואה בשלוחותיו נכס אסטרטגי ולא מותרות.

גם יציאת הכוחות האמריקאיים מעיראק מחייבת תשומת לב. אין מדובר רק בסיום משימה צבאית. היא עלולה לפתוח מרחב חדש למאבק השפעה בין טהרן, וושינגטון ובגדאד, ולאפשר למיליציות הפרו־איראניות להרחיב את פעילותן.

פוטין, הסולר והבחירות

על הרקע הזה נכנס ולדימיר פוטין לתמונה בשני ערוצים שונים: אנרגיה ותיווך.

הגדלת אספקת הסולר הרוסי עשויה לסייע לטראמפ לייצב את מחירי הדלק דווקא בתקופה רגישה פוליטית. קשה להפריד בין מדיניות האנרגיה לבין איראן: כל הסלמה משמעותית במפרץ עלולה להעלות מחירים ולהפוך מיד לסוגיה אלקטורלית בארצות הברית.

במקביל מציע פוטין את עצמו כמתווך בין וושינגטון לטהרן. רוסיה אינה יכולה לפתור לבדה את המחלוקות סביב הגרעין, הטילים וההשפעה האזורית של איראן, אך היא יכולה להעביר מסרים ולנסות לקנות זמן.

ישראל: מוכנות גבוהה, בלי לחפש הסלמה

גם בישראל צריך להבחין בין מוכנות צבאית לבין רצון ליזום מערכה.

בשלב זה ישראל מאותתת שאינה מבקשת להיות הצד שיפתח בהסלמה, אך שומרת לעצמה חופש פעולה מלא אם תזהה איום מיידי. ההיגיון ברור: אין אינטרס לתת לאיראן עילה או תירוץ לפרובוקציה שתוביל לעימות רחב דווקא בתקופה רגישה.

לכן נכון להיזהר מהקביעה שהרמטכ״ל אייל זמיר "מנע תקיפה". מדויק יותר לומר שמערכת הביטחון בוחנת בזהירות את המחיר של כל מהלך, תגובה איראנית, פגיעה בעורף והשלכות אסטרטגיות ופוליטיות.

נתניהו ניצב אפוא בפני דילמה: לשמור על חופש הפעולה הישראלי, אך לא להיות זה שמדליק ראשון את הזירה.

תימן — הזירה שהופכת לבעיה המרכזית

ובינתיים תימן הולכת והופכת לזירה המטרידה ביותר בטווח המיידי.

החות'ים מגבירים את הלחץ על סעודיה ועל נתיבי השיט, ובאב אל־מנדב הופך שוב לנקודת חיכוך אסטרטגית. פגיעה משמעותית באזור הזה משפיעה לא רק על ישראל וסעודיה, אלא גם על מצרים, תעלת סואץ, אירופה והסחר הבינלאומי.

במובן הזה, תימן כבר אינה זירה משנית של המאבק עם איראן. היא עלולה להפוך לזירה שמכתיבה את קצב ההסלמה האזורית.

כאן גם ייבחנו ההסכמים וההבנות האזוריות ובראשן הסכם מכה, בשאלה האם הם מסוגלים לייצר הרתעה אמיתית ולא רק מסגרת מדינית.

ההכרעה עדיין לפנינו

התמונה הכוללת מלאה בסתירות: איראן במשבר אך ממשיכה לתמוך בשלוחותיה; ארצות הברית מדברת על זהירות אך בונה כוח; פוטין מספק סולר ומציע תיווך; ישראל נערכת אך אינה מחפשת עילה להסלמה; ותימן הולכת והופכת לזירה מרכזית.

מכאן שהשאלה איננה רק אם תהיה תקיפה נוספת באיראן.

השאלה האמיתית היא מי ישבור ראשון את מאזן הזהירות: איראן, ישראל או ארצות הברית.