עזה מול הסדרים מפתיעים, בסוריה הימנעות מלחץ אפקטיבי על ג’ולאני ואיראן בעמימות תפעולית מסוכנת
הרֵטוֹרִיקָה האמריקאית מנותקת מהמציאות בזירות השונות במזרח התיכון והפער הזה יוצר סיכונים הולכים וגוברים. בעוד וושינגטון, מקדמת יוזמות ומפזרת הצהרות, המדיניות בפועל מתנהלת בקצבים שונים, לעיתים סותרים וללא חיבור אסטרטגי כולל. עזה, סוריה, איראן ולבנון ממחישות זאת היטב.
בעזה ניכרת התקדמות אמריקאית ממשית, אך כזו המתקדמת ללא תיאום מלא עם ישראל. הדחיפה לשלב ב’ כוללת קידום הסדרים אזרחיים־ניהוליים לרצועה, תוך שילוב גורמים אזוריים ובראשם טורקיה וקטר. זהו מהלך בעל משמעות אסטרטגית, המתקדם חרף הסתייגויות ביטחוניות ישראליות ברורות. במקום מנגנון מתואם שמטרתו החלשת גורמי קיצון ויצירת יציבות ארוכת טווח, נוצר מבנה שעלול להעמיק השפעות ערביות־אסלאמיות שאינן תואמות את האינטרסים הישראליים. כאן נדרש קו ישראלי ברור: לא התנגדות לשלב ב’ כשלעצמו, אלא התניה מחייבת, הדרה מוחלטת של חמאס, שמירה על חופש פעולה ביטחוני ונטרול השפעה טורקית־קטרית, על עיצוב המנגנון האזרחי.
בסוריה הבעיה חריפה אף יותר. ארצות־הברית נמנעת מלהפעיל לחץ אפקטיבי על ג’ולאני, וההתייחסות לסוגיית המיעוטים, ובראשם הדרוזים והכורדים, נותרת שולית. חרף דיבור על יציבות ותיאום אזורי, אין מדיניות אופרטיבית המגינה על אוכלוסיות פגיעות. הימנעות מלחץ, משדרת העדפת ניהול מרחוק והימנעות מעימות, גם במחיר פגיעה מתמשכת במיעוטים.
הזירה הבעייתית ביותר היא איראן, שם המדיניות האמריקאית מצויה בעמימות תפעולית מסוכנת. וושינגטון נעה בין איומי תקיפה, הקפאה, דחייה וצבירת כוחות: נושאות מטוסים, משחתות ופריסות נוספות, מבלי להבהיר יעד ותוצאה. העמימות מסוכנת במיוחד לנוכח מציאות יסוד: השלטון באיראן מבוסס ויציב. משמרות המהפכה והבסיג’ שולטים ברחבי המדינה והדיכוי האלים של מחאות ובכלל זה ההרוגים האחרונים במחאות ינואר, מלמד שהמשטר מוכן לשלם מחיר דמים כדי לשרוד. בתוך מציאות כזו, צבירת כוחות ללא יעד ברור אינה משנה את חישובי טהראן.
למצב זה מתווספת סכנה נוספת: רטוריקה מתלהמת, מצד גורמים בוושינגטון ומצד גורמים בטהראן, לרבות ח׳אתמי. הצהרות כאלה אינן יוצרות הרתעה; הן מגדילות את הסיכון לטעויות חישוב ועלולות לדרדר את האזור לעימותים מיותרים.
העמימות מול איראן משליכה גם על הזירות האחרות ובעיקר על לבנון, שם מתקיימת הבנה שקטה: נוח לאמריקאים להתמקד בזירות אחרות ולהימנע מהעמקת העיסוק בלבנון. אמנם ישראל נהנית מגיבוי נקודתי נוכח חיזבאללה והחשש מהסלמה בצפון, אך בפועל לבנון נדחקת לשולי סדר העדיפויות, לא מתוך פתרון, אלא מתוך דחייה.
המסקנה ברורה: ארצות־הברית פועלת בזירות שונות ללא חיבור אסטרטגי כולל. בעזה, התקדמות ללא תיאום; בסוריה, הימנעות מלחץ אפקטיבי על גורמים אלימים; באיראן, עמימות תפעולית מסוכנת המלווה בדיכוי קטלני; ובלבנון, הסטת קשב.
קריאה לפעולה: ישראל חייבת לדרוש תיאום מחייב בעזה, אחריות אמריקאית להגנת המיעוטים בסוריה, וקווים אדומים ברורים מול איראן, או להיערך לפעולה עצמאית. במזרח התיכון, רטוריקה אינה מחליפה מדיניות.