הבייגל בטורונטו // סיפור קצר

שלום חברים יקרים,
מצ"ב סיפור אמיתי לגמרי שהשמות והמקומות בו שונו.
אלה חוויות שעברתי כאשר ביקרתי בקנדה היפה והענקית.
נראה היה לי אז שזו המדינה שהכי אוהדת יהודים… לפי כך האכזבה כיום היא גדולה.
סוף שבוע נעים,
שלכם, נפתלי

לפני הרבה שנים, רציתי לבקר בעיר טורונטו בקנדה, בה מתגוררים קרובי משפחתי הקרובים ללבי, אך רחוקים בקילומטרים.

לא היה קל באותה תקופה להשיג ויזת תייר למדינה זו, מאחר והשלטונות חשדו בכל ישראלי צעיר המעוניין לבוא לביקור, בתור מועמד פוטנציאלי לעבודה בלתי חוקית, במדינה הענקית הזו.

בכל זאת הגשתי בקשה לוויזה. הזמינו אותי להגיע לקונסוליה, שם מילאתי טפסים ועברתי בדיקה רפואית יסודית. עמדתי מול רופא אנגלוסקסי, שבדק אותי בכל חלקי גופי, פרט למילה שלי…

לאחר חודש נוסף קיבלתי מעטפה ובה דבר דואר. פתחתי, בדחילו ורחימו, את המכתב מהקונסוליה הקנדית שם היה כתוב שלפי הנתונים שבידיהם, הם חושדים שאני מהגר עבודה לא חוקי, ואם אנסה להיכנס לקנדה ללא היתר, איעצר מיד! נבהלתי מאוד, לא ניסיתי לערער על מכתבם ונכנסתי ל"דיכי".

ואכן, לאחר שנים אחדות בוטלו הדרישות לביקור ישראלים בקנדה, וב-1987 נסעתי לאזור אונטריו הכולל את העיר טורונטו, את ימת אונטריו וגם את מפלי הניאגרה המרשימים, ולמדתי הרבה על האזור. ביקרתי מאז פעמים נוספות, ועד 2013 נראה היה לי שטורונטו הינה עיר יהודית יותר מחיפה… ברחוב הארוך בטהורסט (היהודי), היו סניפים של בנקים ישראליים ("הפועלים" ו"לאומי"), בתי כנסת ובתי עלמין יהודיים, מסעדות מזרחיות יהודיות וסופרמרקטים, בהם נמכר מזון כשר. האווירה ששררה במקום הייתה חופשית, והאמנתי שאין ולא ייתכן שתהיה אנטישמיות בטורונטו.

פגשתי חבר ישראלי בשם רון, שהגיע לבקר את הוריו, והוא הזמין אותי לבקר חבר יהודי שלו ששמו משה, וציין שחשוב לו לבקר את החבר, אך לא הזכיר את הסיבה לכך. הגענו לביתו של משה, אשר התגורר לא רחוק מרחוב בטהורסט. הוא ישב בחדר חשוך, וסיפר לנו את סיפורו העצוב. בתו בת ה-30 נרצחה והמשטרה לא מצאה כל סיבה לכך ואף לא את הרוצחים. משה היה שרוי באבל כבד ואמר לנו שהיא נרצחה על רקע אנטישמי. הוא נקב בשמו של בעלים של חנות אלקטרוניקה ברחוב וילסון, שהיה ידוע כאנטישמי מאוד.

התקשיתי להאמין למשמע אוזניי – כיצד ייתכן מקרה כה קשה בעיר חופשית וליברלית כטורונטו?

עד מהרה שכחתי את דבר הביקור אצל משה והמשכתי ליהנות מהעיר המדהימה, בה חיים מהגרים מעשרות מדינות בעולם: שחורי עור, סינים, היספנים, פיליפינים ועוד. במקומות בילוי שונים ומסעדות הבחנתי במשפחות של שחורי עור שציינו שהם תיירים מארה"ב אשר מרגישים בקנדה טוב יותר מאשר בארצם… לגבי היהודים במקום, היו ביניהם כאלה שהגיעו לקנדה לפני שנים רבות אחרי מלחמת העולם השנייה, וכן הרבה ישראלים שהגיעו לאחר מלחמת יום הכיפורים. בין הוותיקים יותר לבין הישראלים החדשים, לא היה קשר טוב. הוותיקים התלוננו שהישראלים החדשים אינם מתנהגים בנימוס ועל ידי כך מקלקלים את שמם הטוב של יהודי קנדה.

ומה עושים הישראלים בקנדה? חלקם חולמים על ישראל. ישנם כאלה שחולמים על הכדורגל הישראלי, צופים בבתיהם במשחקים על מסכי ענק ומתווכחים ביניהם תוך כדי אכילת פיצוחים מזרח תיכוניים.

ישנם גם "פרלמנטים", אחד מהם המתקיים מדי יום ששי בבוקר, במאפיית "בסט בייגל", בפינת רחוב פינץ'. מדובר במקום בעל שטח גדול, ובו עשרות שולחנות ארוכים וכסאות רבים. בכניסה ישנו דלפק ענק, ובו מוכרים את כל המאפים, עוגות, לחמים ואף סלטים טו גו.

המקום מלא בימי ששי בבוקר, כאשר בראש השולחן הפונה למטבח, יושבים 20 ישראלים בגילאי 40-70, מדברים בקולי קולות בעברית ונהנים מארוחת בוקר סטנדרטית הכוללת: שתי פרוסות לחם טוסט מרוח בחמאה, ביצה לפי החשק – קשה או רכה, מקושקשת או חביתה, וכן קפה הניתן למילוי חוזר. למען האמת, הקפה אינו ראוי לשתייה, לפחות לישראלים, שכן הוא דלוח ומר להחריד.

נושאי השיחה הם בעיקר העבודה, בה הם מצליחים כמובן, כדורגל שלא היה מוכר אז בצפון אמריקה ומעלים זיכרונות. כאשר הם שמעו שאני מחיפה, מיד נתקלתי במבול של שאלות, כמו: האם אני מכיר את מאן דהוא מהדר, או: "אימא שלי גרה ברחוב שמשון, האם תוכל להביא לה מתנה שאני אקנה ואמסור לך, היא כל כך תשמח?"

לאחר שערכתי היכרות עם החבורה, התחלנו לאכול את ארוחת הבוקר המשעממת, עם זאת משביעה מאוד. בכל רבע שעה הגיעה מלצרית ובידיה שני קנקנים שקופים מזכוכית שהכילו קפה, האחד בעל ידית שחורה, והשני בעל ידית אדומה. השחור היה קפה מר רגיל, והשני קפה מר נטול קפאין. כל הנוכחים ביקשו תוספת קפה, והתבדחו עם המלצרית המזדקנת הלבושה כמו "חתיכה", שאהבה את ההתחכמויות של הישראלים הגולים מרצון בקנדה הענקית.

מאחר ובאותו זמן לא היה כדורגל אירופי בקנדה, האנשים לא שוחחו על ספורט, אלא על הספורט הלאומי של צפון אמריקה וקנדה "לעשות כסף, והרבה". "יוסק'ה, איך הולך לך עם המכירות של האריחים האיטלקיים", שאל אבי, המתמחה בחומרי חשמל בסיטונות…  תשובתו הייתה – "או, נהדר, אני מייבא עכשיו גם פאנלים העשויים משיש, וזה נמכר כמו לחמניות חמות."…אבי המשיך ושאל: "אתה נוסע עדיין במכונית הפורד מודל 71?" "לא, הזמנתי מרצדס ספורט, אך בגלל השביתה בנמל הליפקס, עדיין לא קבלתי את הרכב".

התערב בשיחה שמוליק הזקן שבחבורה ואמר: "האם ידוע לכם שהייתי מאמן של נבחרת ישראל באתלטיקה ואף נסעתי אתם לאולימפיאדה?"

"יודעים כבר מזמן". מישהו שאל: "מתי זה היה, הלא אתה כבר נמצא בקנדה 40 שנה!" שמוליק השיב: "זה היה מזמן, אולם אני זוכר זאת כאילו שהיה אתמול. אני ספורטאי בדם והייתי מדריך ומאמן במכון וינגייט, יודעים היכן זה?"

"כן, זה ליד נתניה", אמרו כולם. "זה היה ליד נתניה, שמעתי שהועבר לבאר שבע הייתה תשובתו של שמוליק. אבי שישב לידי, אמר לי: "הוא מספר לנו על וינגייט בכל שבוע במשך שנים רבות, זהו סיפורו היחיד".

שמוליק הוסיף ואמר: " אף שאני הכי מבוגר כאן, הרי אני בריא כמו שור ויש לי כושר גופני נהדר, כי כל החיים התאמנתי בווינגייט". "יודעים, יודעים"…

אבי מנהיג החבורה אמר: "חבר'ה, הקיץ עומד להיגמר, כדאי לנו לתכנן את הטיול השנתי שלנו ליערות בצפון". הוצעו תאריכים שונים והתנהל ויכוח. לבסוף הוסכם על תאריך מתאים ליציאה. שמוליק שמע זאת, התערב בשיחה ואמר: "אני חברכם בפורום של ארוחת הבוקר. אתם נוסעים בכל שנה ליערות והאגמים בצפון. מדוע אינכם מזמינים אותי להצטרף אליכם, כי אני קצת יותר זקן? אני בכושר מצוין!"

החברים התבוננו זה בזה, חלקם במבט משועשע, והשאר במבט רציני. אבי אמר: באמת למה לא? ניקח אתנו גם את שמוליק".

הסתבר שהטיול בסתיו כולל נסיעה לצפון מרחק של 350 ק"מ לכיוון האגמים הגדולים, דרך יערות של קנדה, הירוקה תמיד. כאשר מגיעים לאגם הנמצא באזור מפרץ הדסון צריכים להוריד מהרכבים ציוד רב מסוגים שונים, הכולל מזון, משקאות חריפים, ציוד למנגל וציוד לדיג. שוכרים סירות ויוצאים לשייט, עד אשר לבסוף מגיעים לקרחת יער מבודדת בה מקימים אוהלים, עושים על האש, יושבים ליד המים ולפעמים מעלים דגים בחכות. שותים משקאות חריפים ובעיקר מספרים בדיחות גסות, עד אשר הדובים בסביבה מסמיקים מתחת לפרוותם החומה.

ארוחת הבוקר בה דנו בדבר תכנון הטיול לצפון הסתיימה, איש איש יצא לדרכו. אני שבתי לחיפה היפה שעליה הכרמל, שהיא כה קטנה בהשוואה לקנדה הגדולה והעצומה.

חלפו שנים אחדות ונסעתי שוב לקנדה הענקית. שוב הגיע יום ששי הנכסף ושמתי פעמיי למאפיית ה"בסט בייגל" בטורונטו. ליד השולחן ישבה חבורת הישראלית העליזה והיושבים פטפטו בקול גדול.

כרגיל אבי היה מסמר החבורה. לאחר הקפה הדלוח השלישי, שאלתי היכן שמוליק הספורטאי. אבי רמז לי: "לא עכשיו, אספר לך בהמשך".

הסתבר ששמוליק סבל מדמנציה מזה זמן רב, והתגורר בדיור מוגן. עם זאת אהב להיפגש בימי ששי עם החבורה. בסתיו באותה שנה בה ביקרתי בטורונטו בפעם האחרונה, התקיים הטיול הגדול לאגמים. כפי שהוסכם, שמוליק הצטרף לטיול בו השתתפו חבר'ה צעירים ממנו ברבע מאה. הם הגיעו לאגמים והפליגו בסירות הגומי למעבה היער והחלו לכייף. היה זה מין כיף מיוחד של גברים שנפרדו לשבועיים מנשותיהם המעיקות לעתים… בעת ששהו ביער המרוחק כמה ימים, החברים ישבו מסביב למדורה ממנה נפלט עשן רב, שהיה אמור להרחיק מהם בעלי חיים גדולים ששוטטו ביערות.

האלכוהול זרם כמו מים, הם שתו בעיקר בירות, אך גם ג'ק דניאלס לא היה חסר בתפריט העשיר במשקאות החריפים.

חלק מהחברים קבלו לפתע מצב רוח מרומם מדי. חלק מהם עישנו משהו שנראה כמו סיגריה קטנה לא סימטרית והיו צחקוקים. שמוליק לא הבין את פשר השמחה המוזרה ושאל: "מה אתם מעשנים?"  ענו לו שזו סיגריה העשויה מעלי ג'ינסינג, שהוא צמח צפוני הידוע בסגולותיו הרפואיות. שמוליק ביקש: "גם אני רוצה לעשן ולטעום מהכיף הזה".

דני שאל את אבי: "מה, אתה מתכונן לתת לו ג'וינט?"

"למה לא", אבי השיב. "הרי שמוליק עצמו אמר שהוא חזק כמו סוס".

"ראית את השיניים שלו? לא נראה שהוא חזק במיוחד".

אבי הגיש ג'וינט לשמוליק הקשיש, אך שמוליק דחה אותו באומרו: "שכחת שאיני מעשן, אני ספורטאי ואיני יכול להחליש את גופי בטבק מזוהם".

אבי השיב: "יש לי תחליף שאינו מכיל ניקוטין", ומסר לשמוליק כדור קטן צבעוני ואמר: "שים את זה מתחת ללשון, ועוד מעט תחוש כיף כזה שמימיך לא חשת". שמוליק הכניס לפיו את הכדור הזעיר. החברים התבוננו בשמוליק וציפו לראות כיצד יגיב להרכב הכימי של הכדור שבלע.

שמוליק החל לחייך, מלמל דבר מה לא ברור, ולאחר זמן מה פרץ בצחוק עז, שעד מהרה הפך לבכי נורא ומתוך כך שהקשיש החביב מיילל הוא השתין במכנסיו, החל להקיא ואף עשה במכנסיים את הצרכים הגדולים תוך כדי בכי, ולא ענה על פניות חבריו.

כולם הביטו בחלחלה על אבי מנהיג החבורה, שאף הוא נבהל כהוגן. הם לא ידעו מה עליהם לעשות, כיצד להזמין עזרה רפואית הנמצאת בוודאי במרחק של עשרות קילומטרים מהמקום בו נמצאו, וזאת בהיעדר קליטה סלולארית במקום.

אבי התעשת. הוא השכיב את שמוליק בסירת הגומי וחתר באגם עד קצהו. שם הושיב את שמוליק ברכב ה-4X4 ושלו ודהר ללא הפסקה עד טורונטו, למרחק של 300 ק"מ. הוא הגיע לבית המוגן, (בית האבות המפואר) בו שמוליק התגורר, קרא לצוות המטפל ואמר ששמוליק לא חש בטוב בזמן שהתארח אצלו. הצוות המסור הכניס את שמוליק המעורפל למחצה למרפאה, ומשם העביר אותו למחלקה הסיעודית של המוסד היהודי המפואר.

אף אחד לא התעניין מה ואיך קרה לשמוליק. גם במכון וינגייט לא נותר מי שזכר אותו.

ומה עם חבורת הישראלים ממאפה הבייגל? הם ממשיכים להיפגש. לשאלתי האם הם עדיין נוסעים לאגם המופלא וליער הקסום שלהם, הייתה תשובתם: "אתה לא שמעת שהדלק התייקר? אנחנו נוהגים לנסוע לסוף שבוע למרחק של שעת נסיעה מהעיר, גם שם ישנם אגמים, אך בלי שמוליק, זה אותו הדבר…"