בשנות הששים העליזות התנגנו ברדיו מיטב הלהיטים של ביל היילי, אלביס פרסלי, קליף ריצ'רד, להקת “המחפשים”, ובמקביל הייתה עלייה מטאורית של להיטים בריטיים שהציפו את אירופה ואף הגיעו לארצות הברית. אותה "פלישה הבריטית" שהחלה עם הגעת "החיפושיות" נתנה למוזיקה האמריקאית נוקאאוט ממנו לא התאוששה כמעט עד היום.
מדוע זה קרה? השחורים באמריקה שמעו להנאתם מוזיקת רוק עוד מתקופת העבדות, ואילו הוואספים השתדלו לא להקשיב לרוק אנד רול, אך ברגע שהרוק התפרץ בארה"ב באמצע שנות החמישים, קמו מיד הבריטים המהוקצעים דוברי האנגלית המיופייפת וכבשו את במות העולם.
מהפכת הרוק אנד רול לא פסחה גם על ישראל הקטנה, וגם כאן קמו להקות שהמפורסמת בהן היא להקת "האריות", שאפילו נסעה ללונדון וחזרה לארץ כלעומת שבאה והביאה עמה להיט שהוקלט באנגליה.
מה לגבי חיפה הקטנה והמנומנמת? גם בה קמו להקות רוק טובות למדי, ובהן נגנים מוכשרים שהופיעו בכל מיני מועדוני תרבות ומסעדות וניגנו המוזיקה שהם עצמם אהבו, לצד להיטים אמריקאים, בריטיים, איטלקיים וצרפתיים. הלהקות המפורסמות ביותר שקמו בחיפה היו "בנזין" של יהודה פוליקר ו"סטלה מאריס" של פבלו רוזנברג. שאר הלהקות איחרו את הרכבת כי שתי הלהקות הנ"ל, יחד עם להקת הצ'רצ'ילים המפורסמת עברו חיש מהר ליצירת מוזיקה עברית, והתחבבו על הממסד המפא"ניקי ששלט על התרבות הישראלית לטוב ולרע.
באחת השבתות הסתובבתי ברחבת בית רוטשילד (האודיטוריום) בחיפה ולפתע שמעתי מוזיקה מוכרת – להיט בריטי של הזמר קליף ריצ'רד ו"הצלליות". הסתבר שזו הייתה להקת נערים שעשו חזרות, ניגנו בשלוש גיטרות יחד עם זמר וביצעו בצורה מעולה את הלהיטים של אותה תקופה.
אחי הצעיר ממני לאון התלווה אליי. באותו זמן הוא למד בבית הספר הטכני של חיל האוויר במפרץ חיפה, וגם לימד את עצמו לנגן בגיטרה ספרדית פשוטה. כאשר הוא שמע את הנגינה היפה בכלים החשמליים, הוא התלהב מאוד והחליט לעבור לנגינה על כלי חשמלי. עוד באותו שבוע הלכנו לחנות המוזיקה האגדית בחיפה, "קובלסקי", וקנינו גיטרת "אקו" חשמלית איטלקית יפהפייה. אחי התאמן ללא הרף, למד לקרוא תווים והגיע לרמה גבוהה בנגינה. לאחר שסיים את לימודיו ב"טכני" של חיל האוויר, הצטרף לצוות הבידור בבסיס תל נוף וניגן בלהקה שהייתה מורכבת מצעירים שלימים הקימו ברמלה את להקת "האריות".
בתור חייל ששירת רחוק מחיפה, הוא לא יכול היה לנגן באופן קבוע עם הלהקות המקומיות בצפון, וחיפש תמיד חלטורות. בין השאר הוא הקים הרכב קטן שכלל מתופף וגיטריסט. החבורה הקטנה ניגנה במועדוני סטודנטים בעיקר בסופי שבוע. באחד הימים הגיע בחור נחמד בשם אליהו, שניגן בגיטרת בס וביקש להצטרף ללהקה. אחי התלבט האם כדאי לצרף אותו, שכן אליהו ידע לבצע בעיקר שיר אחד בשם "וולה-בולה" ((Woolly Bully – להיט אמריקני קצר של הזמר "סאם דה שאם ולהקת הפרעונים".
אליהו היה מגיע להופעות של להקות אחרות באזור וביקש לנגן ולשיר את הלהיט הזה. החבר'ה בחיפה נתנו לו לעשות זאת, שכן הביצוע שלו היה משובש ועורר צחוק, וגם גרם לקהל לרקוד במרץ. באחד הימים התלוויתי לאחי לפגישה עם אליהו כדי שיעשו יחדיו חזרה בנגינה, וקבענו להיפגש בטיילת בת גלים (הישנה, לפני השיפוץ הגדול). הגענו לבית אבן ישן חד קומתי סמוך לשפת הים הסלעית. על שלט קטן היה כתוב: "הרב אליהו חי". הדלת נפתחה, והופיע ידידנו אליהו כשהוא מחזיק את גיטרת הבס האדומה שלו. הוא קיבל את פנינו בחיוך רחב. עד מהרה אחי חיבר את הגיטרה החשמלית שלו לרמקול גדול והחזרה החלה. אליהו הציע לעשות חזרה על "וולה בולה", אחי העדיף לנגן את "אפאצ'י", הוחלט בסוף על "וולה בולה". אליהו שר בקול גדול, והמלים נשמעו כאילו הוא נגס מסנדוויץ' טונה עם מיונז, וטרם בלע אותו. בהמשך אליהו דרש שינגנו את השיר אותו כה אהב שוב ושוב.
תוך כדי הנגינה, יצא פתאום מאחד החדרים יהודי קטן, רזה ומזוקן. הוא החל לרקוד ולמחוא כפיים. אליהו אמר שזה הסבא שלו, הרב אליהו. מאליהו עד אליהו לא קם כאליהו בבת גלים! היה זה מראה ממש משעשע – שלושה בחורים פורטים על גיטרות, וסבא מרקד ברוב חן… אליהו שם לב שאנחנו משתוממים שיש בבית שני אליהו ואמר: אל תקראו לי אליהו, קראו לי אלי, כמו שקוראים לי בבית". הסכמנו… כאשר הסתיימה החזרה, אלי הציע להסיענו לביתנו בשכונת אחוזה. אחי אמר לו: "לא ידעתי שיש לך רישיון נהיגה!" אלי ענה: "השבוע קיבלתי רישיון ומיד קבלתי מתנה מסבא – מכונית פולקסוואגן חדשה!
נכנסנו למכונית בצבע בז' שהיה בתוכה ריח של צבע חדש. אלי פתח בשעטה לכיוון הכרמל. הוא שאל אותנו איך עדיף לעלות לאחוזה. השבתי לו שייסע דרך כביש רופין, בו אין רמזורים. הוא עלה ברחוב בלפור במהירות של הליקופטר, פנה שמאלה לארלוזורוב והמשך לדהור, וכאשר הגיע לצומת גאולה אותה לא הכיר ובה הייתה כיכר גדולה מכוסה בפרחים, מכונית הפולקסוואגן נסעה לעבר הכיכר.
אלי היסס ושאל האם לפנות ימינה או שמאלה, ותוך כדי המתנה לתשובה, המכונית עלתה על הכיכר ודרסה למוות פרחים כתומים רבים. המנוע שבק. יצאנו מהרכב החבוט לתוך ים של פרחים. אלי ניסה להתניע את הרכב, אך לא הצליח. מה עושים? הוא רץ לחפש טלפון ציבורי כדי להתקשר להוריו. אלי חזר מתנשף ואמר: "לכו הביתה, אני נשאר לשמור על האוטו. מחר נזמין מנוף, שיוריד את האוטו מגבעת הפרחים".
ירדה החשכה, ולפתע הגיע אוטובוס 24 לאחוזה. מיהרנו לעלות עליו, ואלי נשאר להרהר על גורלם המר של הרכב החדש והרישיון הטרי… השנים חלפו, וצעירי חיפה המשיכו לרקוד "וולה בולה" עוד זמן מה. אט אט המוזיקאים החיפאים שמו פעמיהם לתל אביב.
בחיפה הקטנה היו מועדוני לילה אחדים – מפוקפקים יותר ומפוקפקים פחות. ברחוב מסדה במרתף חלוד שכן מועדון הימאים בו ניגנו מוזיקה יוונית ושתו בירה גולדסטאר. לאחר שתיית כמות רבה של בירה, התפתחו קטטות במקום. למותר לציין שבמועדון זה לא ביקרו ימאים, אלא המוכרים והקונים של מציאות שהובאו/הוברחו מחו"ל, ברחוב המלכים (כיום העצמאות), וכן רוכלים משוק הפשפשים בוואדי סאליב.
המועדון היוקרתי ביותר היה המלין רוג' ברחוב הנביאים. היה גם מועדון נוסף ידוע ברחוב נורדאו פינת בלפור, אף הוא שכן במרתף. באחד הימים הודיעו ברדיו שמועדון בנורדאו נפגע מרימון הדף שהושלך לתוכו דרך חרך צר. למרבית המזל המקום היה ריק מאדם, ורק הרמקולים הענקיים שהיו במקום נפגעו, והממברנות שלהם נקרעו לגזרים.
הגיעה אופנה חדשה לאדריכלות הפנים בארץ – ה-C.V.P, שהיה חומר פלסטי בגוון חלבי לבן, כחול או אפור. חומר זה התחבב מאוד על מעצבי הפנים כי ניתן היה לעצבו בטמפרטורה נמוכה יחסית וכך לייצר כיסאות, מדפים וארוניות. החומר נראה היה אז מבריק ומבטיח.
באחד הימים קבלתי הודעה מאלי הבסיסט, שבישר לי שהוא סטודנט בטכניון. הוא החליף את רכבו למכונית סוסיתא, ופתח עסק לרהיטי C.V.P צבעוניים, וזה לא מכבר קבל הזמנה גדולה לריהוט לברים מאיש עסקים מכובד מצרפת. אלי "שכח" להגיד לי שאותו איש עסקים הוא הבעלים של המועדון שהופצץ בבלפור פינת נורדאו בגלל סכסוך עבריינים…
בכוונת אותו איש עסקים היה להקים מועדון לילה יוקרתי ביותר ברחוב הנמל בחיפה, לא הרחק ממשרדי מס ההכנסה. אותו אדם מכובד היה מעוניין לרכוש ציוד הגברה ופטפונים כדי להשמיע מוזיקה לבאי המועדון היוקרתי שלו, הנמצא בהקמה.
באותה תקופה עסקתי בבנייה והרכבה של ציוד הגברה ללהקות של נגנים בחיפה. נשמעה דפיקה בדלת, ואלי הופיע עם אדם בלבוש מהודר שכלל חליפת מעצבים, עניבה זוהרת ונעליים שחורות ומבריקות, וכן משקפי שמש "ריי באן" אופנתיים, ונראה כאילו יצא מירחון אופנה. מיד עם כניסתו הכריז: "שמי אנרי ואני מעוניין בציוד הקול הטוב ביותר, היפה ביותר והיקר ביותר, שיעלה כמה שיעלה…" דבריו הפליאו אותי, שכן מעולם לא נאמרו לי דברים בצורה כזאת על ידי לקוח כלשהו.
השבתי: "בוא נדבר ותאמר לי באופן מדויק במה אתה מעוניין".
הוא אמר בנחישות: "עליך לראות תחילה את המועדון, ואז תציע לי מה נחוץ".
נכנסנו למכונית ספורט חדשה אדומה ומבריקה. אנרי המהודר ישב ליד ההגה, אלי לידו ואני מאחור. ירדנו בדרך רופין מהכרמל לעיר. כאשר עברנו את גשר רושמייה, אנרי אמר לאלי: "הבטחת שתביא ארבעה כסאות כחולים עבור הבר. מדוע לא הבאת, אתה מעכב את העבודה!" אלי היה נבוך, ניסה לגמגם דבר מה לגבי הפסקת חשמל. המהודר צבט אותו בצד הבטן, ואלי ספק צחק, ספק בכה וביקש – "די, די!" לרגע חשבתי שמדובר במעשה לצון, אך עד מהרה התחוור לי שאנרי הכאיב לאלי פעמים נוספות. אלי התחנן לפניו שיחדל, וכמעט בכה. למען האמת היה עליי באותו רגע לרדת מהמכונית ולא להמשיך בנסיעה, אך משהו משך אותי, אולי הייתה זו הסקרנות לאן כל זה מוביל.
הגענו לרחוב הנמל, וראיתי את הבר העתידי. הייתה זו חנות סידקית לשעבר, בה עבדו בנאים, נגרים וחשמלאים בשיפוץ המקום. כאשר הבחינו באנרי המתקרב קפאו לרגע, אך מיד המשיכו בעבודתם במשנה מרץ.
אנרי התייחס אליי יפה ומכבד. לאחר סיור קצר במקום הוחלט שאספק לו מערכת של מיקרופונים ורמקולים להופעות האמנים המתעתדים להופיע במקום. סיכמנו על מחיר ועל תאריך האספקה, שנקבע לשבועיים לאחר מכן. אף כי אנרי הציק לאלי, הנימוסים הצרפתיים שלו ואופן דיבורו המכובד אליי קנו אותי. רכשתי את כל הרכיבים הדרושים, הרכבתי ובניתי את מה שהזמין והכול נשמע נפלא. בנוסף צירפתי גם שני פטפונים לעמדת ה-J.D.
בבוקר הפתיחה של המקום נסעתי עם אנרי מאחוזה לעיר התחתית. נכנסנו למועדון החדש המפואר שרוהט ברהיטי מתכת בציפוי C..V.P בצבע תכלת. זה נראה בשעתו הכי מודרני ומדליק! התקנתי את הציוד, ערכתי בדיקה, והכול (הקול) היה ממש מושלם.
אנרי לחץ את ידי ואמר: "כל הכבוד לך אדוני, אתה לבטח מצפה לתשלום. מגיע לך אפילו סכום גבוה יותר מזה שסיכמנו עליו בתחילה. אך יש לי בקשה אליך. אני חושש כיצד יעבור ערב הפתיחה. אני צריך אותך שתגיע ותשגיח שלא יהיו תקלות. המשקאות יהיו על חשבוני". הסכמתי ברצון.
בערב המיוחד הגעתי למקום. אלי זהר משמחה, אנרי המהודר היה מרוצה למדי ואופטימי. אט אט הגיעו האורחים, החלו בשתיית משקאות חריפים והתלחששו ביניהם. לפתע נכנסו שני קציני משטרה, והתיישבו ליד אחד השולחנות המרכזיים, הסירו מראשיהם את כובעיהם והניחו אותם על השולחן הקטן שלפניהם. אני התיישבתי ליד מכשירי הקול והנחתי תקליט של פרנק סינטרה – "לאב יו, לאב יו, לאב יו"…לאחר מכן הגיעה זמרת חיננית והחלה להשמיע קולות נעימים של ג'אז באנגלית ובעברית. הייתה זו עדנה גורן האגדית. האווירה הייתה נפלאה, האירוע עמד להסתיים, ואנרי אמר שיש לו הודעה לקהל הנכבד…
אלי הביט אליי בחיוך של שמחה ולחש לי "אנרי מאוד מרוצה מהערב ומהעבודה שלנו בהקמת המקום והבטיח שישלם מחר בבוקר וייתן לנו תוספת של 10% על הסכום שהובטח…"
אנרי ניגש למיקרופון והודיע לקהל – "כולנו נהנינו מהמקום החדש והמלהיב ביותר בחיפה ואני רוצה להודות לטכנאי על הרמקולים הנהדרים ולאלי על עבודות הפלסטיקה היפות שלו, אתם אינכם יודעים, אך אלי הוא מוזיקאי מוכשר ואני מזמין אותו לבמה לבצע לנו שיר רוק אנד רול! אלי, הבאת את הגיטרה?"
אלי המאושר שלף את הגיטרה שלו שהייתה חבויה מתחת לשולחן – פתח ווליום חזק ושר "וולה בולה" בהתלהבות! הקהל מחא כפיים בשמחה ואפילו השוטרים נופפו בכובעיהם בקצב המוזיקה.
האורחים עזבו, איש איש לדרכו. היוצאים לחצו את ידו של אנרי ואיחלו לו הצלחה בהמשך. אנרי לחש לי: "לא שכחתי אותך, מחר אבוא אליך ואביא את התשלום המגיע לך". חזרתי הביתה בשעה מאוחרת. הייתה לי הרגשה של סיפוק מהציוד שמכרתי ומהערב הנעים.
למחרת בבוקר, כאשר פתחתי את הרדיו לשמוע חדשות, שודרה הודעה מכבאות חיפה והצפון בה נמסר כי פרצה שריפה במועדון לילה ברחוב הנמל בחיפה, שנפתח רק ערב קודם לכן. האש כילתה את כל שהיה בתוכו. ברוב תושייתם הכבאים מנעו מהשריפה להתפשט למבנים סמוכים.
למן אותו היום לא ראיתי יותר את אנרי, אלי וכמובן לא את הכסף…
הסתבר לי שעולם תחתון קיים גם בעיר התחתית בחיפה.
כמה ניהנתי לקרוא על חוויות העבר שהיו חלק בלתי נפרד מהחוויות שלי.
נפתלי! כתוב….והרבה!
מרתק!
חוויות חיפאיות לפני עשרות שנים.
מי שחווה ומי שמתעניין….עולם אחר!
נפתלי המשך לספר והרבה!
בראוו, נפתלי. סיפור סיפור!!! מברוק!!!