תשתה קצת ותשתחרר • ביישנות ו"תרופת האלכוהול"

פורים חג שמח?  למעשה פורים הוא חג מאתגר לביישנים: להתחפש או לא להתחפש, לצאת למסיבה או להשאר בבית, לצאת לריקודים או לא.בטעות אפשר לחשוב שהפתרון לבעיית המבוכה והביישנות   היא לשתות אלכוהול כדי לזרום ולחוש בנוח . על כך פרק מתוך הספר שלי שהוצאתי לאור: תשתה קצת ותשתחרר – ביישנות ו"תרופת האלכוהול".

מסיבה. המון אנשים ברחבת הריקודים. אני פוסע לרחבת הריקודים, משני צדי המדרגות המובילות לרחבת הריקודים זוגות עיניים בוחנות אותי, חוקרות אותי, את צעדיי המהוססים, את גופי הכעור, את גון עורי החיוור עתה כל כך בחשכה. 'איך התלבשתי?', לא מסתיר את הכרס, המכנסיים נשרכים על הרצפה הדביקה, והנעליים מזעזעות, 'איך באתי איתן?!', אני חושב לעצמי.

אני מנסה לרקוד אבל המוזיקה לא לטעמי, הכול רועש לי, אנשים מנופפים בידיהם קרוב מדי לפניי, אצבע כמעט נכנסת לפניי, ומישהי בעקבים רומסת אותי בדרכה. 'האם אני כה דוחה? בלתי נראה?' בת זוגי מבחינה שאני קפוא, היא הופכת כף ידה לשאול מה קרה אך יש רעש, המוזיקה חזקה מכדי לדבר. היא אוחזת בי חזק יותר, ואני הודף את קרבתה, שלא תידבק, שלא יראו אותנו במצב אינטימי מדי. קרבתה מדגישה את מבוכתי, ממצב של מדשדש, מתנדנד מעמידה על רגל שמאל לרגל ימין, אני קופא ולא זז, והיא ספק כועסת, ספק מתוסכלת, ספק מבינה, שואלת אם אני מעדיף לא לרקוד אלא לשבת. אני יודע שהיא מתבאסת, ואני מנסה לחזור לנדנד רגליים אבל כפות ידיי קשורות לגופי בדבק חזק מדי המכביד איבריי, אני לא מצליח. בת זוגי מחייכת אליי כאחות רחמנייה לחולה סיעודי, ואני כועס עליה, ועל עצמי. אני עוזב בכעס אותה לנפשה, הולך לשירותים, משתין ומסתובב כארי בסוגר ולא מוצא שקט. אני הולך אל בר המשקאות, "שני צייסר", חדות אני אומר לברמנית החמודה שמחליקה לעברי שתי כוסיות קטנות על דלפק העץ הדביק. אני מרים את הראש וכמו תרופה שותה "תרופה" אחת, מרעיד גוף, ידיים, רגליים, ראש, לשון נמשכת החוצה כמו לא רוצה להיות קשורה לדבר המחליא הזה, ומיד מרים את ראשי שוב לאחור, ולוקח עוד מנה של "תרופה".

תוך דקות אני מרגיש סחרחורת לא רצויה, אבל מרגיש איך השער נפתח, חורק, ענקי, נע לאטו, פותח חריץ, זרם אוויר קריר ואחריו צונן, קר, הנה נפתח צוהר ענקי ומן השער באים או רצים סוסים בדהרה ופילים וג'ירפות ואריות ודובים בכבדות מהירה, וכולם עוברים דורסים אותי, כולן רצות אל החופש, כל החיות שהיו כלואות ששות אלי חופש, אל המרחבים, אל חוסר ההגבלה. ואיתן, כמו שומר הטירה, אני ממהר אחריהן לראות אנה הן באות והנה הגעתי, הגעתי אל החופש, אל החירות, אל השלווה, אל המקום השקט, אבל החי, המקום הלא כבוש, הלא כלוא, ואני חיה חופשייה כמותן, עם חדק ענקי, צוואר ארוך, גמישות חתולית, עצמה נוראה של החתול הגדול השחור, ועיניי כה מסוכנות, אבל תנועתי קלה, זורמת, חרישית ועצמתית ואני פוסע בעצמה שאיני מכיר אל רחבת הריקודים חזק, קל, משוחרר, חייתי, ועדין, מיוחם ומסוכן לסביבתי, ובו בזמן בן זוג נפלא. כולי מחייך אל בת זוגי, אני נע סביבה וסביב עצמי, גפיי משוחררות, עכשיו ידיי מתנופפות ללא בושה ניתזות לעבר אחרים בתנועות ריקוד עזות, עוצמתיות. אני ניגר זיעה, וזיעתי מלוחה ומתוקה, ואני כה חזק, כה בטוח בעצמי, רוקד שעות כאילו אין בטרייה המצריכה מטען ללא גבול, ללא מגבלה, ללא בושה…

לרוב כשאני מגיע למועדון ריקודים אני מכיר את ההרגשה כמו בריצות ארוכות, בהתחלה חשים אי-נחת, קמצוץ סבל ומחשבה שזה מיותר לגמרי, נראה שאי-הנחת לא תרפה, אבל לאט לאט הגוף מתחמם ומשתפר מצב הרוח, האדרנלין והאנדורפינים, חומרים כימיים הנמצאים מוכנים בראשנו, מאוחסנים במחסני ענק ורק מבקשים לצאת. הם עושים קוקטיל חזק בראשי ואני מוצא שבלי אלכוהול אני מסוגל לרקוד ולהשתטות כמו אחרון השיכורים במועדון, אמנם זה לוקח זמן עד שהם יימזגו לדם וישפרו את מצב הרוח, אבל הצ'ופאר הוא שאין hang over למחרת.

אני נפגש עם צעירים רבים בסדנאות. הם כל כך מתביישים שהם מתביישים להגיד שהם מתביישים. אני חושף עצמי לפניהם, מספר להם שאני ביישן המתמודד עם הביישנות שלו, ואז זה מאפשר הפשרתם. מישהו מצד ימין שלי בקבוצה הצעירה הזאת של בני 17, 18, 20 יגיד "גם אני", ועוד אחד ועוד אחד יאשרו שגם הם טיפה ביישנים לפעמים, "מי לא ביישן לפעמים?" יגידו ובצדק.

ואני שואל אותם "מה אתם עושים במועדון כשאתם מתביישים?"  ומתקן מיד "כשאתם לא זורמים?". את הביטוי "זורמים" הם מכירים. "שותים כמובן", כולם אומרים.

"אי אפשר לרקוד בלי אלכוהול, אי אפשר להתחיל עם מישהי בלי אלכוהול", איש לא מתקן, לא אומר שאין צורך, זה רגע ההסכמה היחיד במפגש, כדי להרגיש חופשי, לא מובך, לא מתבייש צריך לשתות – כולם מאשרים שזה ככה!

מדובר בבעיה רחבת היקף של צעירים רבים, הטוענים שכדי להשתחרר הם זקוקים לאלכוהול. הם רוצים לחוש חופשיים, טבעיים, משוחררים ואין להרגשתם דרך אחרת לחוש טבעי מלבד באמצעות האלכוהול. בעצם האדרנלין המופרש תוך כדי הריקוד או הספורט היה מקלף את השריון הקושר אותם אבל חסרה להם ההתחלה, נקודת זינוק משופרת.

למעשה מוכרים זמרים ואמני במה לא מעטים המתארים תחושות דומות, אריק איינשטין ז"ל למשל תיאר בחייו שכדי לעלות על הבמה היה שותה קוניאק בשביל להשתחרר, עד שהחליט שנמאס לו לשתות כדי לא להתבייש על הבמה.

סיפור של התמודדות

אריאל (שם בדוי) הוא אמן צעיר. הוא זוכה למחמאות. בת הזוג שלו מתמוגגת ממנו כשהוא על הבמה, אנשים אוהבים אותו שר ואת החן שבחיוכו, אבל הוא חש לא בנוח על הבמה, לא משוחרר. הוא עולה על הבמה בכבדות, נעמד מול המיקרופון ובאותה נקודה יישאר עד תום המופע, ויזיע כמו מטורף להגדרתו.

לימדתי אותו כי ללחץ טבע קבוע לרוב. הלחץ מטפס לפני האירוע המלחיץ – העלייה לבמה – על הבמה ברגעים הראשונים יהיה שיא הלחץ והוא ידעך תוך זמן מוגבל של דקות. למעשה רוב האנשים החווים חרדה או מצוקה שוכחים זאת. הם זוכרים את שיא הלחץ, את השיא (peak)  ומתעלמים או לא שמים לב להקלה שאחריו.

כמו במקרים אחרים ביקשתי ממנו לתעד את יומן הלחץ – מתי הוא עולה ועולה ומתי הוא דועך. הוא גילה להפתעתו שהוא נרגע תוך ביצוע  מספר שירים, בשיר השני או השלישי, לא אחרי, ואז הוא קליל יותר. עד רגע גילוי זה חשב כי "תרופת ההרגעה" עבדה – האלכוהול שטרח לשתות כמו קמע שאיתו הולכים ולעולם לא שוכחים. 

ניתחנו את מרחב הבמה ואיך הוא יכול לנוע בו, בהמשך הוא גם תרגל ירידה אל הקהל. התגובות של הקהל היו טובות מאוד ובת זוגו אהבה אותו בהופעותיו עוד יותר מקודם, היאאמרה שהוא נראה חזק יותר, כריזמטי, כובש, בטוח בעצמו.

לימדתי את אריאל להאמין לניתוח של המתבוננים בו ולהעדיף אותו על פני המחשבות השליליות, שהוא היה כמו קהל ביקורתי מאוד. אריאל החל לחוש בטוח יותר. נינוח יותר, זורם יותר, והימים שלפני המופעים הפסיקו להיות סיוט – ימים שבהם לא ניתן היה לדבר איתו. אריאל התחיל לחוש שהוא נהנה על הבמה והתחיל להאמין למה שאמרו עליו, הוא כבר לא פסל את המחמאות בתנועת יד מבטלת ובהסמקה עזה, ובעיקר למד שאין צורך באלכוהול כדי להצליח בהופעותיו. 

טיפ טיפונת  – דרכים להצליח

• למדו את הפוטנציאל שבאדרנלין המשתחרר בהתרוממות רגשית במסיבה כיפית, בריקודים וכדומה, זה קורה כשהגוף מתחמם וקצת מזיעים.
• האדרנלין משתחרר במוח ויוצר הרגשה טובה באקטיביות כמו למשל כשרוקדים, והוא נפלא ועדיף על פני שתיית אלכוהול, שעלולה להוביל להתמכרות, כפתרון למבוכה בסיטואציות חברתיות.
• לא צריך אלכוהול אלא לשחרר בראש ובקיצור אפשר לשתות אלכוהול אם רוצים, אבל ממש לא חייבים לשתות אלכוהול, כדי לחוש חופשי וסבבה עם עצמנו, או במסיבה. תיהנו, תבלו ושיהיה חג פורים שמח, ועוד משהו קטן, מותר לחוש בנוח גם עם הביישנות.

גילי רוזן כץ פסיכותרפיסט c.b.t מטפל בנושא הביישנות עבור ביישנים, מייעץ להורים של ביישנים, בני זוג של ביישנים, ועבור מי שמתבייש רק לפעמים, כי כולנו מתביישים לפעמים. כתב והוציא לאור הספר ״הרואה ואינו נראה- מדריך מעשי להתמודדות עם ביישנות״.
מייל: [email protected]