פרק מהספר "זונה!" • גילי רוזן כץ
לאחרונה יצא לאור הספר שלי, "זונה!" העוסק בבעיות חברתיות של סחר בנשים, זנות ואלימות במשפחה. בפרק כאן נפגוש קשיי התאקלמות של נערה עולה חדשה העוברת הטרדה מינית וכאב של בעל חיים העובר התעללות. האם יש קשר בין הדברים? אתם תשפטו!
"קומה שנייה עד הסוף, בהצלחה", יורה המזכירה ועיניה מביטות בי דרך משקפי קריאה שמוטים מעט מטה בעודה מתקתקת מסמך במכונת הכתיבה, "החוצה!" היא צווחת על הילדים וצועקת למנהלת, "שוב הפעמון לא עובד, אני משתגעת. אי אפשר לעבוד ככה, פשוט אי אפשר! החוצה! אז אין צלצול, תסתכלו בשעון שלכם. לא, אני לא מסוגלת".
אני עולה לקומה השנייה לאט לאט במדרגות, תלמידים עולים ויורדים, צועקים, "יונתן, נו, בוא כבר!" שניים רצים לקומה העליונה.
"הוא בכלל לא חתיך". עוברות שתי בנות ואחת מהן פוערת עיניים לעברי ועושה לי פרצוף.
אני מחזירה מבט ומוציאה לה לשון. השנייה מעיפה את השיער שלה למעלה ועונה לחברה שלה: "את לא מבינה כלום, את כזאת סתומה."
צביטה חזקה. איי, זה כואב. אני שולחת יד להגן על הציצי שלי ורואה ילד בורח, רץ אחרי חבר שלו. תצעקי, סתומה! למה לא צעקת?
"אתה לא נורמלי, תפסת ת'ציצי לגמדה? אתה ממש דפוק."
מישהו דוחף את החבר-זבל והוא מועד ורגלו נופלת למדרגה שמתחת, מגיע לו.
"סתום, בוא כבר," הילד-זבל משיג את הילד השני.
כואב לי מהצביטה החזקה. אני רוצה להניח יד ולהרגיע את הכאב שמתגבר, ומרגישה שאני מתחילה להסמיק. יופי, ממש. עכשיו כל בית הספר יסתכל עלייך, סתומה אחת.
"תלמידים, למה אתם הולכים לאט? השיעור התחיל, קדימה, לא לגרור רגליים," אומרת מורה (אולי המנהלת?), והילדים רצים לכיתות.
"שלום, מי את? למה איחרת? את אלכסנדרה?"
אני עושה כן בראש, עומדת בכניסה.
"תלמידים, תכירו, זו אלכסנדרה. אין לך לשון? את לא יודעת לדבר? הם לא ינשכו אותך. חוץ מכמה פה, שכדאי לך להיזהר מהם", המורה מחפשת משהו בתיק שלה ומוציאה גיר.
"נושכים, נושכים, למה לא נושכים?" אומר תלמיד ומתנדנד על הכיסא.
"לא ביקשתי הערות, גם לא ממך, יונתן."
אני מסמיקה. לא בגלל הדקירות והכאב. המורה מביטה קדימה, בודקת מי נמצא, העיניים שלה קטנות כמו של נץ.
אני מנסה לקבוע אם היא מורה טובה או מורה מכשפה. לא יודעת.
"סשה, מבקשת," אני עונה למורה.
"אני לא מבינה," המורה לא מסתכלת עליי. המבט שלה פונה קדימה ואז עובר ליומן הנשען על בטנה. מוצאת חן בעיניי הבטן שלה. שטוחה. היא לובשת בגדים מעוצבים ומהודרים כאילו היא יוצאת להיפגש עם חברות. היא לא מבוגרת. יש לה ידיים דקות, קצת חומות, ושעון מוזהב עם רצועה רחבה. אני יכולה להסתדר איתה אם היא רק תסתכל עליי.
התלמידים מביטים בי. אני שונאת את המבט הזה. הם מדברים חלש ומהר, העיניים שלהם עליי, המצח שלהם מתקמט כשהם מסתכלים עליי והם צוחקים.
"לסתום פיות!" המורה צועקת. הראש שלה ביומן והתלמידים מעיפים פתקים באוויר אחד לשני.
"אני מבקשת. שם שלי סשה…" הסנטר שלי יוצא קדימה.
"סשה זה שם של בן," המורה עונה. כל הילדים צוחקים, מסתכלים בי. שתי הבנות שראיתי קודם לוטשות בי עיניים, תלמיד שמנסה ליצור שיווי משקל נופל מכיסאו. חם לי.
"אלכסנדרה, שבי לפני לודמילה."
"לודה, נו, המורה," אומרת התלמידה כשכדור נייר דחוס נוחת על ראשה, "מטומטם אחד!" לודה מסתובבת לאחור ומכה בכתף של התלמיד המעיף.
"תלמידים, מספיק. מאיפה הגעתם, אלכסנדרה?"
"ממולדובה, וזה סשה, המורה," אני עונה בחצי חיוך.
"אבל מאיזו ארץ?" המורה מביטה בי סוף סוף ופוזלת ליומן.
"מולדובה," אני מרימה יד לקנח זיעה.
"אין ארץ כזו," קובעת המורה ורושמת משהו ביומן. התלמידים צוחקים. שניים אחרים נופלים מהכיסאות.
"אמיר ואלי, תפסיקו ומייד, שקט!" צורחת המורה.
עקיצה בצוואר. אני מסתובבת ולודה מסמנת לי בעיניים להביט מטה. אני פותחת ומחליקה את הפתק מדף משובץ, '"ברוכה הבאה, מולדשה," מולדובה וסשה. אל תשימי לב, אני אומרת לעצמי, את תתרגלי, אם לא, את תסבלי מאוד!
צלצול צורם נשמע. "הצלצול הוא בשבילי. לשבת מייד." אף תלמיד לא נשאר לשמוע את סוף המשפט. כולם רצים החוצה, עוד רגע וידרסו מישהו.
אני יוצאת מהכיתה המסריחה, לא יודעת ממה היא מסריחה, אני רק רוצה לצאת החוצה, לנשום אוויר.
"מי הרשה להכניס את הכלב הזה לחצר בית הספר? איפה יוסי שיעיף את הכלב מפה?" אומרת מורה שעל כתפיה מונח מעיל קל ושרשרת משקפי השמש מתנדנדת על חזה.
"אמיר, אמיר, תפוס," צועק נער מהכיתה שלי, מרים גור של כלב וזורק אותו כמו כדור לחבר שלו.
"נו אלי, מה אתה דפוק?" אמיר עונה כשגור הכלבים נחבט בחזה שלו, "ממש דפוק!"
"תמסור, יא הומו," אלי צועק, קופץ באוויר לתפוס את הגור. "לא כל כך חזק."
"תמסור כבר."
"נו, תחזיר!"
הגור מתגלגל מאחד לשני, ואלי ואמיר רצים במגרש. אחרים הולכים בחצר מוקפת גדר גבוהה הלוך ושוב, מדברים. חלק מתחבאים בצל.
"את לא רוצה להגיב, ממש לא", אומרת לודה ברוסית מאחוריי.
"זה לא בסדר, הגור מסכן", אני בועטת את הנעל שלי באספלט.
"הם יאכלו אותך בלי מלח, יעשו מסירות ממולדשה, רוצה? נכון שלא? אז כדאי שתסתמי!" לודה מנפחת בלון של מסטיק שמתפוצץ ונצמד לשפתיים. עוד פעם לועסת ועושה בלון חדש.
"קבל!" אומר אלי, אבל המסירה חזקה מדי והגור טס באוויר למעלה ורחוק ומסתבך בשיח בוגנוויליה גבוה. הגור מנסה להשתחרר מהשיח ומסתבך עוד יותר.
"חכי", אומרת לודה בשקט, אבל אני אומרת לה לעזוב אותי והיא עונה שאני אעשה מה שבראש שלי ומנפחת עוד בלון של מסטיק שמתפוצץ. אני מתקרבת מהר אל הגור בשיח. אמיר ואלי מתרחקים משם. אמיר צוחק ונוחר, יורק ליד הרגל שלי, פוגע קצת במכנסיים למרות שקפצתי הצידה.
כשאני מגיעה אל השיח, הגור מנסה להתרחק, מיילל, נובח. אני דוחפת ענפים, מנסה להגיע אליו, לפלס לו דרך שירד מהשיח בעצמו. פתאום אני מרגישה דקירה. חום מתפשט לי בגוף, תחושה של שרפה. כמה כאב בדקירה. שני קוצים עבים דקרו אותי בזרוע, אני מתה. דם נוזל והכאב מתפשט ועולה. אני נושכת שפתיים שלא לצעוק. רק שאמיר ואלי לא יראו אותי ויצחקו. הגור מחליק אחורה על הישבן שלו, נתפס בסבך ומסתבך.
עוד דקירה של קוץ בכף היד ובזרוע, אני דוחפת את הזרועות קדימה, רק להגיע לגור. כולי שריטות, העיניים של הגור מביטות בי בתחינה, הלשון שלו בחוץ, הוא בולע רוק ושוב מוציא את הלשון. לא נורא, שיכאב פעם אחת ומהר. הפנים שלי נשרטות. גם הצוואר. אני מצליחה לתפוס בפרווה שלו. הוא מייבב ונושך אותי, רץ הלאה במעלה החצר ומתרחק ממני מבוהל.
"איי, איי," אמיר ואלי מחקים אותי וצוחקים. הם דוחפים אחד את השני.
רעש הפעמון המצלצל נשמע ברקע, מזכיר לנו להיכנס לכיתה.
"בואי, ננקה את הדם ממך, טיפשה שכמותך, מזל שלא זרקו אותך לשיח, ממש מולדשה סתומה", אומרת לודה שמחכה לי בכניסה לבניין ועדיין לועסת מסטיק.
כל הכבוד עבודה רבת שנים עו"ס יוצא ספר
המון סיפורים וכל עובד בתחום שלו יכול להוציא ספר