(חי פה) – המלחמה בצפון נמשכת והשפעתה המיידית מורגשת היטב במרחב הציבורי, אך לא רק בו, אלא גם ובעיקר בתוך הבתים, בקרב משפחות.
על הקשיים הרגשיים וההתנהגותיים אותם חווים ההורים והילדים בתקופה זו, המתאפיינת במתחים ובאי ודאות מתמשכים, מספרת דניאלה ברומר פינקלשטין, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית במכון להתפתחות הילד בכללית מחוז חיפה וגליל מערבי, בראיון מיוחד לחי פה.
רגרסיות אצל ילדים בגיל הרך
"בשנה האחרונה אנו עדים למגוון קשיים העולים אצל ילדים, ביניהם הופעת רגרסיות בקרב רבים מהם. הורים מדווחים על ילדים שכבר עברו שלב התפתחותי והפכו עצמאים יותר, למשל גמילה מטיטולים או פרידה ממוצץ, מגלים יותר רצון לחזור להתנהגויות מהעבר, דבר שמייצג את אחת מצורות הביטוי של הפחד שמלווה את התקופה", אומרת דניאלה.
"אנו רואים גם שינויים התנהגותיים שאינם בהכרח חזרה להתנהגויות קודמות, אך מבטאים מצוקה רגשית. נטייה לבכי והתפרצויות זעם, תלות גוברת של הילדים בהורים, היצמדות להורים בערות ובשינה, כגון בקשות לישון עם ההורים, פחד להיות לבד באזורים שונים בבית, כמו בשירותים או בחדרים רחוקים. רגישות יתר לרעשים והתעוררויות רבות במהלך הלילה הן גם ביטוי שכיח לתחושת החרדה".
הבנה עמוקה של המצב
"בקרב ילדים מעט גדולים יותר, ניכרת התמודדות עם שאלות לגבי הסביבה, כמו "למה יש אזעקות?" ו"למה יש בומים?".יש ילדים שניתן לראות שגם במשחק שלהם נכנס תוכן של מלחמה עם מושגים עכשוויים.
אצל ילדים צעירים רבים ניתן להבחין שחלק מהתפתחות השפה כוללת בתוכה את הג'רגון העכשווי בהקשר המלחמה והם משתמשים במילים כגון: "אזעקה", בומים", "טילים" ועוד. לאחרונה שמענו על ילדים שמסוגלים להבחין בין יירוטים לנפילות, דבר שמעיד על עומק ההבנה שלהם את המצב".
התחושה היא שאנו נמצאים באיום ממשי, ולא רק הילדים חשים בכך, גם ההורים מרגישים את האיומים ואת הפחד שמלווה את המצב. להורים בתקופה זו יש אתגרים רבים, הם גם צריכים לשמור ולהגן על ילדיהם מפני האיום החיצוני, גם להתמודד עם השהות הארוכה בתוך הבית וגם לשלב עבודה ופרנסה במקביל. באזורים שונים בצפון פועלת מערכת החינוך באופן חלקי או שאינה פועלת כלל. חלק מההורים גם חוששים לשלוח את ילדיהם למסגרות ומעדיפים להשאירם בבית. מצבים אלה דורשים מההורים לא פעם לנהל שגרת עבודה תוך כדי שהילדים בבית.
חוששים לצאת מהבית
נושא נוסף בעל משמעות אצל הורים, קשור גם לאזורים השונים ולזמן ההתמגנות. באזורים בהם זמן ההתמגנות קצר או אפסי, הורים מתקשים לצאת מהבית. הנסיעה עצמה מעוררת לחץ ותחושת סכנה. הורים לתינוקות וילדים קטנים שנמצאים באזורים בהם זמן ההתרעה הוא 15-30 שניות הגעה למרחב מוגן מרגישים שבזמן נסיעה ברכב, במקרה של אזעקה הם לא יכולים להוציא את ילדיהם בזמן ולהגיע למקום מוגן, וודאי לא כאשר יש יותר מילד אחד באוטו.
הורים מדווחים כי זוהי אחת הסיבות המרכזיות לכך שהם נמנעים מהיציאה מהבית, ואם בכל זאת הם יוצאים, יבחרו במקומות קרובים בלבד. בנוסף, ישנו קושי להעסיק את הילדים בבית לאורך זמן, וכשהעניין בבית מצטמצם, אנו עדים להתנהגויות קשות יותר בקרב הילדים. השעמום וחוסר יכולת להוציא אנרגיה משפיעים באופן ניכר על כל מעגל החיים בבית.
ילדים אנרגטיים
ילדים שמטבעם הם אנרגטיים ובעלי טמפרמנט סוער יותר, זקוקים להוצאה רבה של אנרגיה. במצב כיום, כשקשה לצאת למגרש המשחקים, ביטול חוגים בשעות הפנאי, במסגרות החינוכיות יש הנחיה לשהות בתוך ובצמוד למרחבים המוגנים וקיימת יותר הימנעות לצאת מהבית עקב המצב, ישנם הרבה ילדים שלא מקבלים מענה לצרכים שלהם. מנגד, ישנם ילדים עם טמפרמנט שליו יותר שמטבעם מעדיפים פעילויות בתוך הבית כגון ציור והרכבת פאזלים וכנראה שלהם השהות הרבה בתוך הבית פחות מאתגרת בהיבט הזה.
"השהות הארוכה בבית במצב של מתח ופחד", היא אומרת, "וכשכולנו יחד כל הזמן, אנו נחשפים לשחיקה הולכת וגוברת. למשל, אמא שמבלה ימים ארוכים בבית עם תינוק, מבלי לצאת או לפגוש חברות, אני תוהה כמה כוחות נדרשים ממנה כדי להיות עם הילד כל הזמן, מה מצב רוחה? וכמה סבלנות יש לה לטפל בילד".
"ככל שהזמן עובר, הולכים ומתווספים קשיים. מופיעות בעיות שינה אצל הורים וגם אצל ילדים, שינויים התנהגותיים, שחיקה, עלייה ברמת הפחדים, רגרסיות אצל הילדים וחשק גובר למפגשים חברתיים".
כיום אנו רואים כי רבים מהילדים חשופים למסכים, כאשר החשיפה החלה בגיל מוקדם והפכה לחלק משמעותי מחייהם. תופעה זו לא הסתיימה עם תום תקופת הקורונה; למעשה, הצפייה במסכים נמשכת ללא הפסקה כי הפכה להרגל בסדר היום המשפחתי.
ההנחיות המומלצות כיום הן לא לחשוף ילדים למסכים כלל עד גיל 2, לאחרונה שמעתי על רצון לשנות את ההמלצה לגיל 3, זאת בשל ההשפעה השלילית על התפתחות הילדים שעלולות להיגרם מהחשיפה המוקדמת כגון איחור שפתי, קשיי ויסות רגשי ועוד… . כאשר הורים נדרשים לבחור בין המסכים השונים, עדיפה הטלוויזיה, ממספר סיבות: היא אינה נישאת כמו הטלפון הנייד, כך שניתן יותר לשלוט בכמות הצפייה ומאפשרת להורים לבחור את התכנים שהילדים נחשפים אליהם, בניגוד לטלפון הנייד, שבו השליטה על התכנים המוצגים היא מועטה.
דבר נוסף נוגע לילדים בבתי הספר היסודיים, שחוו את השפעות הקורונה – שכללו הפסקות לימודים, סגרים מרובים, ונדרשו להסתגל למצבים חדשים וקשים. ככל שעוברים יותר משברים בתדירות גבוהה, יש נטייה להיחלשות ביכולת העמידה במשבר. הורים רבים מדווחים על עצמם ועל ילדיהם שעוד לא התאוששו מתקופת הקורונה ומהר נכנסו שוב למצב מלחמה ששוב דורש שינוי משמעותי באורח החיים מלווה בפחד ומתח קיומי. הורים מדווחים בעיקר על עייפות ושחיקה.
ברומר פינקלשטין מדגישה את החשיבות של מתן לגיטימציה לפחד במציאות הנוכחית בה המלחמה נוכחת בכל היבט בחיינו. היא מציינת כי לא אחת, הורים עושים מאמצים להסתיר את תחושותיהם מהילדים, מתוך רצון להגן עליהם, אך בעצם תורמים למצב בלבול. הילדים חשים את המתח והלחץ של ההורים, ורבים מהם מגיבים לכך ברגשות של חרדה. כאשר ההורים מציגים תמונה שונה ממה שהילדים חווים בפועל, זה עשוי להוביל לחרדות נוספות ובעיקר לא מאפשר לילדים לדבר או לבטא את תחושותיהם.
חשוב להורים להכיר בכך שהפחד הוא רגש טבעי, ולהביע זאת בצורה כנה: "מה שקורה הוא מפחיד, אני מפחד". יחד עם זאת, יש להדגיש את היכולת לשמור ולהגן על עצמם ולפעול בהתאם לצרכים הבטיחותיים של המשפחה, לדעת מה לעשות כשיש אזעקה ואיפה המרחב המוגן.
כחלק מהתמודדות עם המצב, ממליצה ברומר פינקלשטין להורים, לחשוב על פעילויות מהנות שישתפו את כל בני המשפחה ולא רק את הילדים. למשל משחקים שמערבים מגע, כמו עיסויים או ציור על הגב כשיש לנחש מה הציור, יכולים לחזק את הקשרים בין ההורים לילדים, להציע קרבה ואינטימיות, ולספק ערך מוסף בתקופה קשה זו.
בנוסף, תרגול נשימות יחד עם הילדים יכול לעזור להרגיע את המתח. את התרגיל ניתן לעשות גם עם פעוטות מגיל שנה וחצי- שנתיים: למשל, לבקש מהם לנפח את הבטן כמו בלון ואז לרוקן לאט.
חשוב שהורים ישימו לב לתגובות שלהם במהלך זמן של אזעקה; זה טבעי לפחד אך כן להשתדל למנוע תגובות היסטריות ולהתמקד בנוכחותם של הילדים. למשל, כאשר הם נמצאים במקלט/ממ"ד, מומלץ להימנע מחיפוש חדשות בזמן ה-10 דקות. עליהם להקדיש תשומת לב לילדיהם ולהבחין במצבם, כדי לא להעמיס ולהציף חרדה.
ברומר פינקלשטין מדברת גם על המצב הרגשי של ההורים. "היכולת לשאת מתח ופחד לאורך זמן משפיעה על כולם, כשההורים בעצמם מדווחים על קשיי שינה, עצבנות או ירידה ביכולת הקוגניטיבית, שמשפיעות על הריכוז ועל התפקוד. חשוב שלא נאשים את עצמנו יתר על המידה. אנו חיים בתקופה לא נורמלית והציפייה לתפקד בצורה נורמלית היא לא הגיונית. חשוב שיהיה לנו גם מקום לחמלה עצמית", היא מסכמת.