שנה בלי בית • חני פונתה מביתה האהוב בצפון, מאז היא לא מוצאת מנוחה

(חי פה עם מפוני המלחמה) – שנה חלפה מאז פרצה המלחמה, שנה מהשבעה באוקטובר, היום בו התהפכו חייהם של כלל אזרחי ישראל במפתיע ובמובנים רבים. בין הישראלים שמרגישים את השינוי הזה באופן מיוחד, פשוט כיוון שהם חווים אותו מאז, כבר שנה, אלו המפונים שעזבו את ביתם בתחילת המלחמה ולא חזרו אליו עד היום.

חני חתן, בת 62, אמא לארבעה וסבתא לארבעה, נאלצה לעזוב יחד עם כל בני המשפחה את ביתם במושב שתולה, השוכן 100 מ' בלבד מגבול לבנון. ביום בו פרצה המלחמה הגיע צה"ל אל הצפון, והמושב שהיה להם בית הפך לבסיס צבאי.

חני ומשפחתה עזבו את הבית מבלי שלקחו איתם דבר. היה ברור מבחינתם כי מדובר בעניין של ימים ספורים עד שיוכלו לשוב. לרגע לא העלו בדעתם את מה שהתברר מאוחר יותר.

"הגענו למלון 'קדם' בטירת כרמל", מספרת חני. "זה היה מאוד קשה, אבל קיבלו אותנו באהבה ובחום, ממש כמו משפחה. בהתחלה היינו יחד עם מפוני העוטף שהפכו עבורנו למשפחה. אני בקשר טוב איתם עד היום".

שניים מבניה של חני גויסו למילואים, בתה נותרה בקיבוץ געתון, והבן השלישי פונה לטבריה. חני מספרת שהקושי בלהיות רחוקים ומפוזרים היה עצום. תחושת האי-וודאות ליוותה אותם בכל יום, כשמצד אחד כל המשפחה שומרת על קשר טלפוני, ומצד שני תחושות הפחד והדאגה לשלומם של הילדים היתה שם כל העת. היינו מפוזרים, וכל שבועיים שיכולנו להיות יחד זה היה כמו אוויר לנשימה."

מנסים לייצר שגרה

לאחר מספר חודשים של טלטלות וחוסר יציבות, הילדים הצליחו למצוא להוריהם יחידת דיור קרובה יותר – מעין מקלט לנפש בשבי ציון. "כבר היה ברור שלא מדובר בתקופה קצרה והילדים רצו שנהיה קרובים אליהם".

כך עברו חני ובעלה למקום קרוב לים, מנסים ליצור שגרה כלשהי, חדשה. "כאן לפחות אני רואה את הילדים והנכדים, זה מה שמחזיק אותנו".

החיים בשתולה, הבית האהוב, הפכו לזיכרון רחוק. "לא חזרנו לבקר בבית מאז שעזבנו", אומרת חני בעצב. "הבית שלנו נפתח בפני החיילים, ובני, שהיה בכיתת כוננות, נאלץ גם הוא לעזוב את המושב בשל המצב הקשה. נורו טילים, הבית נפגע, הדלתות והחלונות נופצו כשהתפוצץ טיל "בורקאן" בלול של השכן שלנו. אבל הרכוש לא מעניין אותי, העיקר שהבן שלי יצא משם."

עם כל האובדן, חני מוצאת נקודת אור בזכות האנשים שפגשה במהלך השנה המורכבת הזו. חברתה נגה, שהכירה בחיפה, עזרה לה להרים את הראש. "הייתי בדאון רציני, אבל נגה הגיעה עם כוחות ואנרגיות. היא הצילה אותי. כל בוקר אני אומרת תודה על כך שהכרתי אותה".

לשמוע את הציפורים בלי פחד

ובכל זאת, לצד ההודיה על החברים החדשים וה"חמצן" שנותנת לה המשפחה שמקיפה אותה, חני מודה שתחושת השמחה אינה חוזרת אליה. "אין חשק לכלום, הכול נעצר. גם החגים לא חזרו להיות מה שהיו פעם. אבל הילדים והנכדים מחזיקים אותנו, הם הסיבה לקום בבוקר".

החיוך של חני מתמלא כשהיא מדברת עליהם, אך העיניים מספרות את הסיפור של אישה שעברה שנה שלא תישכח.

"אני מתגעגעת לגינה שלי בשתולה," היא אומרת. "שם לא שמענו רעשים של מכוניות ורכבות, רק ציוצים של ציפורים ויללות תנים בלילה. אני מחכה ליום שבו נוכל שוב לשמוע את הציפורים בלי פחד".

לסיום, חני משתפת בכאב נוסף – בנה, שהיה בעל עגלת קפה וטאבון בשתולה, איבד את העסק שלו בעקבות המלחמה. "העסק היה ידוע בכל הארץ, הישראלים אהבו אותו" היא מספרת בצער.

בקול שקט, כמעט לעצמה, חני אומרת פתאום: "הכל נעצר לנו השנה. אין רצון לעשות שום דבר, אפילו לחגוג אין חשק". את ראש השנה נעשה עם המשפחה והילדים, אבל בפנים אין שמחת חיים. הילדים והנכדים הם אלה שמחזיקים אותנו, היא חוזרת ואומרת. "כשאני קמה בבוקר, אני אומרת לעצמי: הילדים בסדר, הנכדים בסדר, זה הכי חשוב."

"זאת שנה קשה", היא אומרת, "שנה של עצב ואובדן. כל מה שאני מאחלת לו הוא שנהיה בריאים, שנחזור לשקט ושנוכל שוב לקום בבוקר עם חיוך על הפנים".