מנאום הצ'חצ'חים של דודו טופז, דרך מנשקי הקמעות של יאיר גרבוז ועד ההתבטאויות האחרונות של ינון מגל וגליה אלבין — השמות מתחלפים, המחנות מתחלפים, אבל המבחן נשאר אותו מבחן: האם אנחנו מסוגלים לחלוק איש על רעהו מבלי לבזות אחד את השני?
יש רגעים שבהם נדמה שהחברה הישראלית מתקדמת, ואז מגיעה מערכת בחירות ומחזירה אותנו עשרות שנים לאחור. במקום לדבר על ביטחון, יוקר המחיה, חינוך ועתיד ילדינו, אנחנו שוב מתווכחים על מוצא, מבטא, מסורת ובעיקר על שאלה אחת מקוממת: מי כאן ראוי להיחשב אינטליגנטי, ומי צריך להוכיח שהוא מסוגל לחשוב לבד בכוחות עצמו?
השד העדתי מעולם לא נעלם. הוא פשוט למד להחליף צורה. לפעמים הוא מתחפש להומור, לפעמים לביקורת פוליטית, ולעיתים הוא עולה לשידור באולפן טלוויזיה, עטוף בביטחון עצמי ובתחושה שהכול מותר בשם המאבק הפוליטי.
הסערה סביב דבריו של ינון מגל ממחישה עד כמה נמוך עלול השיח הציבורי להגיע. בתוכנית "הפטריוטים", כינה מגל את גדי איזנקוט "קוף", ובדבריו התייחס גם לטענה כי גורמים אשכנזים אליטיסטיים, עומדים מאחוריו ומפעילים אותו. נוכח הסערה שעוררו דבריו, ניסה מגל להסביר את דבריו וציין כי השתמש במילה 'קוף', כמושג מעולם הפשע במשמעות של אדם היינו 'קוף' המופעל בידי אחרים, ולא מתוך כוונה להתייחס למראהו של איזנקוט.
דבריו של מגל הגיעו גם לסביבה הקרובה שלי וקיבלתי פניות מחברים שקראו לי תגיב, תגיב.
הוא פגע בנו למרות שאנחנו אנשי ליכוד, הוא פגע בכל עדות המזרח, הסבירו.
תהיתי איך להתייחס לנושא, איך להגיב. ואז במחשבה שניה אמרתי, אין טעם להגיב ישירות לדברי הבלע האלו. אין לי כוונה להתלהם ולרדת למקומות נמוכים, זה גם לא הסגנון שלי. עדות המזרח מזמן כבר לא צריכים להוכיח כלום לאף אחד. אבל אי אפשר להתעלם מהבעייתיות שבשפה שנבחרה. כאשר דימוי מבזה משתלב בדיון פוליטי, שבו מודגש גם מוצאו של אדם, מתעוררת שאלה מוצדקת על המסר שנקלט בציבור. מותר לבקר את איזנקוט, מותר לערער על שיקול דעתו, על עמדותיו ועל התאמתו להנהגה, אבל מדוע צריך להשפיל אדם כדי לבקר אותו? ממתי הפך הכינוי המעליב לתחליף לטיעון ענייני?
מן העבר השני הגיעה התבטאותה של אשת העסקים גליה אלבין, שהתייחסה בריאיון בפודקאסט של אבי שושן למצביעי נתניהו, המכונים "ביביסטים". אלבין קשרה בין התמיכה בנתניהו לבין מוצאם המזרחי של מצביעים, והעלתה את השאלה אם יש קשר בין היד שמכניסה פתק לקלפי לבין המוח. היא אף סיפרה על נשים בשדרות ובדימונה, התומכות בנתניהו, אף שלדבריה חוו פגיעות בעקבות אירועי 7 באוקטובר. גם במקרה הזה, אפשר להבין את התסכול הפוליטי שלה. אפשר לשאול מדוע אזרחים ממשיכים לתמוך במנהיג שנכשל, לדעת המבקר. אפשר וצריך לנהל דיון נוקב על אחריות, שיקול דעת והחלטות בקלפי. אבל ברגע שביקורת על בחירה פוליטית הופכת לפקפוק ביכולת החשיבה של ציבור שלם וכאשר זו נקשרת למוצאו, היא חדלה להיות ביקורת עניינית והופכת להתנשאות.
אגלה לכם סוד קטן, לא כל מצביעי נתניהו הם יוצאי עדות המזרח ולא כל יוצאי עדות המזרח מצביעים לנתניהו. אולי ישמע הדבר לפלא, אך בקרב מצביעי הליכוד יש גם אשכנזים, גם בעלי השכלה גבוהה, אנשי עסקים ואזרחים מכל שכבות החברה, המצביעים מתוך תפיסת עולם אידיאולוגית וערכית מאוד ברורה, ברוח האב המייסד ז'בוטינסקי ולא רק מתוך נאמנות למנהיג, גדול ככל שיהיה.
הם אינם חייבים להסכים עם אלבין, עם פרשן כלשהו או עם כותב המאמר הזה, כדי להיחשב אנשים חושבים. אזרח אינו צריך להצביע כמוני כדי שאכיר באינטליגנציה שלו. לכל מחנה יש ציטוטים, סרטונים וארכיון של התבטאויות מביכות של יריביו. אבל אם בכל פעם שהצד היריב חוצה את הגבול אנחנו מזדעקים, וכאשר זה מגיע מהמחנה שלנו, עושה זאת אנחנו ממהרים לספק לו הסברים, לא נלחמנו בגזענות. רק גייסנו אותה לשירות המחנה שלנו.
יש מי שמזלזל במצביעי ימין משום שהוא משוכנע שהם שבויים בתעמולה. יש מי שמזלזל במצביעי שמאל משום שהוא רואה בהם אליטה מנותקת. יש מי שמנופף בזהות המזרחית של מועמד כדי להציג אותו כאותנטי, ויש מי שמדגיש את מוצאו כדי לטעון שהוא מופעל בידי אחרים. בכל המקרים, האדם נעלם מאחורי התווית, פוליטיקה של זהויות קוראים לזה.
הציבור אינו זקוק למנהיגים שיגנו על כבודו רק כאשר העלבון מגיע מהמחנה היריב. הוא זקוק גם למנהיגים ולמובילי דעת קהל שיהיו מסוגלים להרים דגל ולומר גם לחבריהם בתוך המחנה: הלו, כאן עברתם את הגבול.
דמוקרטיה בריאה זקוקה לביקורת חריפה, לוויכוח ולשאלות קשות. אבל היא זקוקה גם לקו אדום: מוצא, צבע עור, מבטא או מסורת דתית אינם מדד לערכו של אדם. הציבור המזרחי אינו זקוק לפטרונים שיסבירו לו כיצד להצביע, וגם לא לפוליטיקאים שנזכרים בזהות שלו רק כשהדבר משרת אותם. הוא זכאי לכבוד, לשוויון ולביקורת עניינית, בדיוק כמו כל ציבור אחר.
אותו כלל חל על כולם. לא צריך להגן על אדם מפני כל ביקורת רק משום שנפגע, אך גם אסור להפוך את הפגיעה בו לבדיחה או לכלי לגיוס קולות. לקראת הבחירות, כל מועמד, פרשן ואיש ציבור צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה: האם הדברים שאני אומר מסייעים לציבור להבין את המציאות, או רק מעמיקים את העלבון ואת השנאה? מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך להתווכח בקלפי ובו בזמן לסמן אזרחים אחרים כפחות חכמים, פחות ראויים או פחות ישראלים.
הגיע הזמן להוציא את השד העדתי מהקמפיין, לא כדי להשתיק את העבר, אלא כדי להפסיק לשעבד אליו את העתיד.
מנאום הצ'חצ'חים של דודו טופז, דרך מנשקי הקמעות של יאיר גרבוז ועד ההתבטאויות האחרונות של ינון מגל וגליה אלבין, השמות מתחלפים, המחנות מתחלפים, אבל המבחן נשאר אותו מבחן: האם אנחנו מסוגלים לחלוק איש על רעהו מבלי לבזות אחד את השני? האם אנחנו מסוגלים לחלוק זה על זה מבלי לרדת לפסים אישיים/עדתיים? בינתיים כפי הנראה התשובה היא לא.
הכותב הוא דובר הפדרציה של יהדות מרוקו