המוטו: קבלת השונה והאחר
אלי לינסקיל שור החיפאי (יליד 1955) הינו ביו-כימאי, צייר אוטדידקט המצייר בעיקר רגשות, אשר המוטו בחייו הינו קבלת האחר והשונות. הוא נשוי לבן זוגו אורי לינסקיל ולהם שני בנים בהורות משותפת.
תחילת מסע החיים – בדרך חתחתים
ילדותו של אלי לינסקיל שור החלה כבנם של שורדי שואה אשר פתחו את מסע חייהם בדרך חתחתים. ללא כל עוררין גבשושיות אלו נתנו את אותותיהם בדור ההמשך, אך יחד עם זאת בלוויית ממד ברור של מבט אופטימי על החיים.
לינסקיל שור הוא אוטודידקט, המצייר מאז שנת 2008. הוא מתעניין בעיקר בהתבטאויות הרגשיות של הדמויות המצוירות, כאשר ציוריו הינם רישומים בעיפרון לבן על גבי נייר שחור, עפרונות פחם ורפידוגרף, כמו גם צבעי מים ואקריליק.
"גם אני חי פה"
כאן המדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות בבית מגוריהן כאשר ההיכרות הינה דרך הסיפורים, המטענים ונקודת המבט הייחודית של האנשים המרכיבים את הפסיפס האנושי של עירנו חיפה. דהיינו, אלה החיים והגרים פה, ממש כשם המדור – "גם אני חי פה".
במסגרת מדור זה נכיר דמויות חיפאיות ואת מקום מגוריהן. ההיכרות איננה דרך מטראז' הדירה, או הערכה נדלני"ת או תיאור עיצובי בלבד, אלא מהותה של היכרות זו הינה להיוודע בבית המארחים – אל הסיפורים, אל המטען הרגשי ואל זווית הראייה הייחודית האישית.
"אף על פי כן" ולמרות תופת השואה – בנימין וחווה מעפילים
לאחר שהצליחו להימלט מתופת מחנות ההשמדה נפגשו בהרי אוראל שברוסיה, חווה אשר ברחה מגיטו לודז', ובנימין שור. שם הם חברו יחדיו והמשיכו את מסעם אל המשך החיים.
בנימין היה השורד היחיד מבין 12 אחיו ואחיותיו, ואילו לחווה הייתה אחות אחת אשר שרדה את השואה מכיוון שהשכילה לעלות ארצה כבר בשנת 1930.
בנימין וחווה העפילו לישראל באונייה "אף על פי כן" אותה רכש המוסד לעלייה ב' בחודש מרץ 1946. האונייה נקראה "אף על פי כן" משום שיצאה להפלגה כמה שבועות אחרי לכידת ה"אקסודוס", אירוע שבעקבותיו ציפו הבריטים שההעפלה תיפסק.
לאונייה נבחר שם הצופן "הפולשת" ובקיץ 1947 החלו ההכנות להפלגתה לארץ ישראל מחוף הים הפתוח באזור גָאֵטה אשר מצפון לנאפולי שבאיטליה. בבטן האונייה הותקנו דרגשי לינה והיא צוידה במזון משומר ויבש ובמים בכמות שתענה על הצרכים בהתאם למספר המשוער של ימי ההפלגה הצפויים.
האונייה נתפסה בדרכה ארצה, והמעפילים וביניהם חווה ובנימין נשלחו למחנות המעצר אשר היו בקפריסין. הם נישאו בשנת 1949 וכשנתיים לאחר מכן נולד בנם הבכור מיכאל, אשר לימים הינו אחיו הבוגר של אלי.
ילדות של מיגבלות איסורים והישרדות
אלי מגדיר את ילדותו כתקופה בה המשפחה חיה בלוויית מאפיינים רבים של הישרדות. בשכונת הדר, בדירה קטנה בעלת מטבח ושירותים משותפים, חיו יחדיו 3 משפחות, לכן, מגבלות ואיסורים היוו משקל מהותי בחיי היומיום.
משחקים עם ילדי השכונה ברחובות האזור והתמקדות בלימודים היו תכלית ילדותו של אלי, זאת כאשר באותה העת אם המשפחה התפרנסה מתפירת בגדים ואילו האב נשא ב 3 מישרות שונות בו זמנית.
תלמיד ביה"ס הראלי – אשר הצניע לכת
בית הספר היסודי אשר בו למד אלי היה בי"ס "גאולה" ולאחר מכן סברו הוריו שייטב שהמשך לימודי הבנים יהייה בביה"ס הריאלי. לשם כך הם שינסו את מותניהם ואף החסירו מעצמם כל סממן של בילוי או הנאה בכל מהלך המשך חייהם.
אלא ש'אליה וקוץ בה'. אלי זוכר "שהיה זה מאד מעיק להיות הילד העני ביותר בכיתת ביה"ס הראלי". הוא אף מפליג ומספר אודות היעדרותו הממושכת מהלימודים, בגין מחלת הטיפוס (מחלת חום מלווה בכאבי ראש חזקים, הרגשה כללית רעה, חוסר תיאבון ושיבוש מובהק בדרכי מערכת העיכול.
בדרך כלל המחלה נגרמת מזיהום מזון או מים ומקורה בחיידק הסלמונלה) – בה לקה. עד עתה מעיב עליו צל אי ההתייחסות הן של צוות המורים והן של ההנהלה להיעדרותו הממושכת.
יותר מכל צרובים בנפשו התירוצים… מצד ההנהלה:
צלצלנו לביתכם ולא עניתם.
כאשר בפועל כלל וכלל לא היה מכשיר טלפון בביתם, ומצד תלמידי הכיתה: "באנו לבקר, אך חשבנו שלא יתכן שבבניין הרעוע הזה גרים אנשים".
למרות כל זאת – אלי היה תלמיד טוב מאד, ואף היה "חביב המורים", כאשר הללו אהבוהו ביותר.
מהצבא מסע ישיר אל הטכניון
שור מילא את שירותו הצבאי כחבלן בהנדסה קרבית, ואף עסק בהדרכה בנושא זה. לכשסיים את שירותו וממש ללא כל תקופה של חופשת שחרור החל את לימודיו בטכניון.
את תשלומי שכר הלימוד ואת הוצאותיו האישיות מימן אלי בעזרת עבודות שונות ובמיוחד כדוור/שליח של חלוקת חשבונות מים. אלי שור סיים את לימודיו בטכניון עם תואר בביולוגיה ובכימיה וכן עם תעודת הוראה לכך.
בתחילת דרכו בהוראת הכימיה בחטיבה העליונה של תיכון בעכו – שור היה בטוח שהוא יהייה מורה נהדר. אך המציאות לא הייתה סוגה בשושנים. לאחר כשנתיים בתפקיד זה הוא הבין שעליו לחשב ולחפש מסלול חדש.
ביו-כימאי במעבדת ביה"ח רמב"ם
לימים התקבל אלי לעבוד כביו-כימאי במעבדת בית החולים רמב"ם. 35 שנה עסק באבחון ופיענוח ביופסיות. בִּיּוֹפְּסִיָּה הינה דְּגִימַת רִקְמָה אשר נלקחת מגוף חי. למעשה זוהי בדיקה רפואית של רקמה או תאים לשם אבחון מוכח וברור של מחלות בגוף האדם.
בדיקת רקמות זו נעשית במעבדה ייעודית בעזרת מיקרוסקופ או באמצעים טכנולוגים כימיים, אימונולוגיים או גנטיים.
על פי הסבריו זוהי עבודה עם אחריות רבה מחד ומאידך שוחקת למדי. שכן, הרופאים מסתמכים במאת האחוזים על תשובות המעבדה ולכן על צוותי המעבדה לעשות עבודתם נאמנה, וחס וחלילה עליהם שלא לשגות באבחון לעולם.
אחריות קרדינאלית זו – שחיקה ועייפות המסע הניעו את אלי, בשנת 2008 בגיל 62 וחצי ולאחר 35 שנה עבודה במעבדה, לצאת לפנסיה מוקדמת.
חשיפת היציאה מהארון
לכשהיה אלי כבן 24 קצה נפשו בלחץ וברצון השידוכים של הסביבה החברתית ואזי סיפר להוריו על היותו גבר הנמשך לבני מינו.
תגובת אימו ואחיו למידע זה הייתה מכילה. אולם מה עצוב הוא הדבר כאשר אביו חשב אחרת ואף שיתף את אחת השכנות, לכשאמר לה שבנו הינו חולה נפש…
מאז אותם ימים מים רבים עברו בנחלים שונים, הזמנים חלפו עברו ואף השתנו, ואלי ידע מספר אהבות משמעותיות. את מושא אהבתו המהותית המיוחדת והחשובה ביותר פגש בתחילת שנת 2000.
שינויים באמצע החיים
בהיות אלי כבן 44 פגש את אורי לינסקיל בן ה-30 במהלך אירוע של קבוצה חברתית. המפגש היה כה עוצמתי וכה מיוחד עד כך שלאחר שני ימי היכרות בלבד עברו הללו לגור יחדיו.
אורי הינו גיאולוג העובד במרכז מיפוי ישראל, וכבר בתחילת הקשר הודיע לאלי ש"עד גיל 35 ברצוני להיות אבא לילד/ה".
אלי מספר ומדגיש את הלך המחשבה של הקהל הישראלי אודות דיסטנס ההתייחסות החברתית, המחשבה המשותפת וההסכמה הכללית אל זוג בוגרים ללא ילדים – לעומת ה"קונסזוס המחבק" כאשר אותם האנשים הינם זוג הורים.
משפחת לינסקיל-שור
אל קבוצה חד פעמית אשר נקראה "הורות בדרך אחרת" והתקיימה בביה"ס ליאובק אשר בהדר- הגיעו אלי ואורי. מבין כל הנוכחים במפגש זה חשו קשר טוב עינייני ובוגר אל אושרה דואק, מורה למדעים בביה"ס הפתוח אשר הייתה נוכחת בקבוצה.
לאחר פסק זמן של קשר חברי, תיאום ציפיות, בדיקת רצונות וגבולות – חברו הללו יחדיו ואף חתמו על חוזה הורות בעל תוקף משפטי, בו הובהר הרצון של שלושתם להביא לעולם שני ילדים אשר יהיו אחים. חוזה משפטי זה היווה את העוגן להורות משותפת בעלת משמורת עתידית לשני הילדים.
האחים: אסף ויואב
לכשהיה אלי בן 49 ואורי בן 35 (כמו חלום שהתגשם) נולד בהורות משותפת עם אושרה – הבן אסף. כיום הבן הבכור אסף הוא חייל בן 20, המשרת בחיל הים.
שנתיים לאחר מכן נולד יואב, אשר הינו נער בעל מנת משכל גבוהה ביותר, הנמצא על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד גבוה.
יואב סיים זה מכבר את לימודיו בתיכון החברתי בבת גלים. הוא השתבץ ללימודים בבית הספר בו לומדים במרחב פעיל, תוסס וחי. בי"ס בו נפגשים ופועלים, ילדים, בני נוער ומבוגרים, לבד ובקבוצות, כאשר הכול מתנהל באוטונומיה מלאה, תוך דגש על השפעה וחשיבה כיצד לקדם נושאים המקדמים את קהילת בית הספר, את הקהילה המקומית והם אף משפיעים גם על החברה הישראלית. יואב סיים כיתה יב' ב'מגמת יוצרות' ואף צלח את בחינות הבגרות.
בחדרו של אסף, על גבי שידה עתיקה אשר קיבלה את הכינוי "ממוטה", נמצא אוסף כלי ברזל וחרבות ייחודיות ובחדרו של יואב אוסף של יצירות לגו מפוארות המתארות דמויות-על מתוך סרטים.
(צילום: רחלי אורבך)
כבוד הדדי נוסח לינסקיל-שור-דואק
מדי ערב שבת מתכנסים כל בני שבט לינסקיל-שור-דואק לארוחת ערב משותפת. מיקום האירוע הינו בהתאם לנוהלי המשמורת המשותפת. אמנם הבנים בגרו צמחו גדלו (ועדיין גדלים) לתוך הסיטואציה הזו, והריטואל הינו ברור וקבוע – אך ניכר שמרבית הקושי הינו בכך שכל אחד מן הבתים מתנהל עם דינמיקה ייחודית וחוקיות מעט שונה משלו.
לאחר תיאומים, המרכיבים את מרבית חייהם, נאספים כולם יחדיו, כל בני המשפחה המורחבת, לארוחת ערב שבת.
לכל אחד – מקום משלו
לפני כ 15 שנה עברה משפחת לינסקיל-שור למעונה הנוכחי. וכדברי יורם טהר-לב ביתם הינו בשכונה חיפאית, בשכונה שהיא לא שכונת פאר, אך גם לא שכונה של עוני…
"ישנה שכונה אחת לא רחוקה מכאן
גגות לה אדומים ודקל גבה צמרת
שכונה נאה מאד ושמה שכונת ….
והיא נראית ממש כמו כל שכונה אחרת
זו לא שכונת פאר, זו לא שכונה של עוני…"
לכל אחד מהבנים, בביתם של שני האבות, חדר משלו עם החפצים המעניינים אותו וקרובים לליבו.
מאידך, בסלון הבית המשמש כמרחב המגורים נמצא סקרטר (שולחן כתיבה אלגנטי בעל פתרונות אחסון לכלי כתיבה, אשר לרוב הינו מעוצב בסגנון עתיק או וינטג') ועליו מכחולי צבעים והוא משמש לאלי כפינת עבודה. ממש מולו עומד סקרטר נוסף, בעל עמדת מחשב, אשר משמש את אורי כפינת העבודה שלו.
בית לינסקיל-שור: היכל ליצירות אומנות
בסוף שנת 2008, אחר 35 שנה עבודה במעבדה ועם יציאתו לגמלאות החל אלי ליצור ובמיוחד לצייר. הוא החל את דרכו ללא כל ידע פורמלי. אורי הינו אוטודידקט היוצר בעיקר ציורים פיגורטיביים בעפרונות לבנים על גבי נייר שחור, וכן ציורים בצבעי מים ואקריליק.
מאז אותה העת, הספיק לינסקיל-שור להציג את עבודותיו ב 4 תערוכות יחיד ובמספר רב של תערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם ואף בתערוכה קבוצתית ב Museo Bellini אשר בפירנצה, באוקטובר 2022.
בתערוכה אשר התקיימה בבית אבא חושי בקיץ 2023 הוא הציג יחדיו עם בן זוגו אורי – תערוכת ציורים שלו וצילומים של אורי אשר נקראה: "לתפוס את הרגע". אלו צילומים אשר תופסים רגעים בקרקס האנושי ומשתלבים עם ציורים בעלי מבע ורגש רגעי.
כאשר אלי מצייר רגשות בשחור ולבן, הוא מתכוון להעביר מסר עם תובנה ובמבט עתידי, כפי שאף כתב זאת על גבי ציור המראה את פני בנו הבכור כבוגר:
"להביט אל המחר ולהתרגש,
לראות את היום ולהרגיש,
לספר על האתמול ולרגש"
כיום, ביתם הינו היכל ליצירות אומנות – בבחינת תערוכת ציורים של אלי וצילומים של אורי, כאשר בנוסף לכך בכל רחבי הבית נמצאות יצירות רבות של האמן יגאל תומרקין, גיסו של אורי.
המטבח – לב הבית
לדעתו של אלי חשיבותו של מהות מושג הערך 'בית' הינו זיכרון אישי ופנימי של ריח האוכל המתבשל בו.
לדידו, המטבח הינו הלב הפועם של הבית, אשר מזרים דם חם ומשפחתי ליתר החדרים. זהו המקום שבו נולדות ארוחות משפחתיות, טעמים מקוריים וסירים מנחמים, שבהם בני הבית מתדלקים את גופם ואת נפשם.
מכיוון שכך, כבר בתחילת מגוריהם בדירה זו – שודרג חלל המטבח. בוטל הקיר אשר תחם את גבולותיו, והפך להיות לחלק בלתי נפרד מחלל המגורים.
אורי מיטיב לבשל ואף לאפות ומאד מקפיד על ריטואל הארוחות המשותפות. למשל, בצהריי כל יום שישי בשבוע (ע"פ לו"ז מועדי המשמורת המשותפת) מוגשת ארוחת "פסטה פסטו" האהובה על כל בני המשפחה. אורי מקפיד לשלב את יואב בהכנת ארוחה זו וליצור דינאמיקה של אב עם ילדו – בבחינת חווית זיכרון ילדות הנשארת לתמיד.
מרפסת-נוף-ציור
למרפסת בבניין קומות יש תפקיד חשוב בחלל המגורים: זהו מקום בו ניתן ליהנות מנוף יפהפה ומהשלווה של שעות היום או/ו הערב, לעיתים בלוויית כוס יין עם המשפחה, או להזמין חברים לבילוי נעים.
בבניין המגורים בו גרה משפחת לינסקיל-שור, אשר נבנה לפני שנים רבות, החליטו הדיירים לשדרג את איכות החיים שלהם ולהוסיף לדירותיהם מרפסות.
מדובר במרפסת שמש אשר מספקת מענה למגוון של צרכים שהתעוררו בשנים האחרונות כמו מקום רחב לתלות בו כביסה מחד ומאידך מקום לאירוח בחלל חיצוני בו יש אוויר צח, מקום בו אפשר לשבת בניחותא ולהירגע עם כוס קפה בסופי שבוע, בחגים ובערבים. מקום בו אפשר לגדל תבלינים, פרחים, עציצים וצמחי מרפא- בקיצור חלק חיצוני ונפרד שפשוט מאפשר להשקיף החוצה מבלי לצאת מפתח הבית.
אלי ואורי מרבים לארח במרפסתם זו, ואף להתפעם מן הנוף הניבט ממנה הן במציאות והן בציור.
שינויים נוספים במהלך החיים – קופסת צילומי החתונה
פריט הקרוב לליבו של אלי הינו קופסת צילומי החתונה המוצבת דרך קבע על השולחן אשר בסלון הבית.
בני הזוג לינסקיל-שור אשר חיים יחדיו באושר מאז שנת 2000 – החליטו לממש בצורה רשמית את הזוגיות שלהם בטקס נשואין אזרחי בקופנהגן ב 10/5/23. היה זה טקס מרגש בעל זיכרונות מלהיבים ונוגעים ללב.
כיאה לזוג בעלי נשמות אומנים/יוצרים – מן הסתם שיבחרו במקום "אלבום תמונות חתונה" בדבר מה ייחודי להם.
כך נוצרה קופסת הצילומים אשר מכילה בחובה את צילומי הטקס הייחודי. הקופסה עוטרה על ידי הבן הצעיר יואב בחריטה מובנת, המסמלת ומראה את האבות ביום חתונתם.
פמוטי הכסף וקדרות "עוגיות השושנים של אמא"
אימו של אלי "מונכחת" בסלון הבית על ידי שני פריטים המהותיים לליבו. האם חווה, שכאמור הייתה אישה עמלנית אשר מנעה מעצמה כל סממן נהנתני- חסכה מעותיה ובהם קנתה פמוטי שבת. זהו פמוט כסף בעל 4 קנים אשר סימלו עבורה את משפחתה הגרעינית: בעלה בנימין ושני בניה אלי ומיכאל. פמוטי כסף אלו נצבים בגאון על גבי הפסנתר שבסלון הבית.
פריטים נוספים המשמשים כמחווה לזיכרון אימו הורתו הינם 3 פיסלי חימר (חומר), מעשה ידיו אשר נעשו בסדנת הקדרות בהדרכתו של האומן קובי אייל ז"ל והם נקראים "עוגיות השושנים של אמא". זכר לאותן עוגיות ריחניות אשר אפתה אימו.
האהיל אשר מעל שולחן האוכל
בעת ביקורם של אלי ואורי במוזיאון הזכוכית אשר בלב קיבוץ נחשולים– צדה את עיניו מנורה ייחודית ביותר. בבית האבן המרשים משנת 1891, שנבנה על ידי הברון אדמונד דה רוטשילד כבית חרושת לתעשיית בקבוקי זכוכית עבור היקבים בזיכרון יעקב וראשון לציון – "קרץ" וניבט אל עיניו אהיל מופלא, אשר בו חשקה נפשו של אלי.
אץ רץ, חקר בירר ומצא שאהיל זה הינו מעשה ידי האומן יהודה אוזן. זהו אומן שיצירותיו נמכרות ומוצגות בגלריות, במוסדות ובבתים בארץ ובעולם. יהודה אוזן מתייחס לגופי התאורה אשר הוא יוצר כאל 'פיסול באור', שכן כל מנורה היוצאת מסדנתו הינה יצירת אומנות שלמה.
עבודת אומנות מרהיבה זו נקנתה והינה משמשת כאהיל המרכזי אשר מעל שולחן האוכל.
הספר הנבחר: "תולדות האומנות" – יוסי וקסמן
מתוך הספרייה העמוסה בספרים לרוב, בחר אלי בספר זה, הקרוב לליבו עד מאד, וזאת לא בכדי. זהו ספרו השמיני של יוסי וקסמן שהוא אמן מעצב וסופר ובמיוחד תושב עין הוד.
למעשה, רומן זה מגולל את הוויית הקמת כפר האומנים עין הוד מנקודת מבט דמיונית מחד אך קשורה מאד למציאות שהייתה מאידך. הספר יצא לאור בשנת 2015, והיה פופולרי מאד הן בקרב שוחרי האומנות והן בין הקרובים לבוהמה.
'תולדות האמנות' הוא רומן המספר אודות אמן שהתגלגל אל כפר האומנים בעל כורחו, וכן אודות ציירת המספרת את סיפורם של מייסדי הכפר. בין השאר מופיעים מאהביה ומעריציה הרבים של הציירת, כמו גם מוזכרים קולות חזירי הבר ורוחות היער וכן ציורים ופסלים המתעוררים לתחייה ומדברים כאילו היו בני אדם.
במהלך הקריאה ניתן להבחין ולהסיק מסקנות הקשורות לנושאים הקשורים במחשבות שבין האמנות לגוף החי, בין האישי לפוליטי, ובין אהבות בלתי אפשריות לאהבה שגרתית זו המובנת מאליה.
העיניים מראה של הנפש
אלי טוען שהוא "איש של אנשים", אם כי לאחרונה חיי החברה והפגישות השונות פחתו מאד. הוא מסביר שהמצב הינו הן תוצאת המציאות הקשה השוררת במדינה והן ההתבגרות האישית ו"עייפות החומר".
בעבר התמידו בני הזוג לינסקיל-שור להאזין לקונצרטים של 'החוג למוסיקה קלאסית' שבחיפה וכן לצפות בהצגות ואירועים שונים- אך כיום הם מקפידים לשמר זוגיות בונה בטנדו.
בצוותא, יחד ובכפיפה אחת הם משוחחים שיחות עומק, בהן העיניים הן המראה של הנפש, פותרים תשבצי היגיון, יוצאים לתערוכות וגלריות – ואף מתרגלים תרגלי יוגה אצל המאמנת שימרית בסטודיו אשר ב כבאביר.
קבלת האחר ושונה – תביא לשקט ולשלווה
לפי הבנתו של אלי: בכל תחומי החיים המוטו העיקרי הינו של קבלת האחר והשונה – אשר הוא זה שיביא שקט ושלווה. לדידו מהותה של 'קבלת הזולת' הינה בהיבטים שונים והיא מתמקדת בנושאים הקשורים במראה חיצוני, בצבע עור, בלבוש, בגובה, בהתנהגויות, ביכולות, בהפרעות ובנכויות.
כמו כן, ככל אנשי המקום – מייחל אלי לזמנים טובים יותר, בהם ישובו בנים לגבולם, כדברי שירו של איתי זילברשטין:
"ושבו בנים לגבולם
השיבי את כל ילדייך
לתת את דמם את נפשם
שומרים בגופם על הבית
ושבו בנים לגבולם
השיבי אלייך בניך
החזירי אותם אל ביתם
לשמור קדושתך גבולותייך".
הבה נוסיף גם אנו, נגיד ונאמר: אמן. לו יהי.
