תקציר
ב- 30 באוקטובר 1942, הודיעה משטרת פינלנד למפקד הגסטאפו באסטוניה השכנה, שבכוונתה להסגיר לידיהם בימים הקרובים, תשעה פליטים יהודיים.
כשבוע לאחר מכן הוסגרו לידי הנאצים שמונה פליטים יהודיים בלבד.
לאן נעלם היהודי התשיעי?
הצופן שמגלה נדב, צלם טבע ישראלי, רגע לפני שקפא למוות בלפלנד הקפואה, מאפשר לו ולהיידי, ידידתו הפינית, לחשוף את הסיפור המוזר סביב העלמותו של היהודי התשיעי. עלילת הספר חושפת אט אט את המסתורין סביב פרשיה עלומה זו, תוך מרדף אחר אוצר מסתורי ועימות עם נכדו של קולונל נאצי ששרת באותה תקופה בפינלנד. האם יגלו את זהותו של היהודי התשיעי?
פרק 8 – מדינות אחיות
בדלפק הקבלה התרגשו מאוד כשגילו שאני הוא נדב, הישראלי שהלך לאיבוד. מסתבר שמאז ליל אמש, במהלך כל הלילה ועד לשעות אלה ממש, פרושים צוותי חיפוש במרחב שבו אבדו עקבותיי. אפילו מסוק של כוחות ההצלה סרק אתמול בערב את האזור וממשיך גם הבוקר לעשות זאת בניסיון לאתר אותי.
הגברת בקבלה דיברה בהתרגשות לתוך פומית הטלפון וכשסיימה, הדהימה אותי כשפנתה אליי בעברית.
"הודעתי לתחנת המשטרה שהאבדה נמצאה וכי הגעת בשלום למלון." היא דיברה עברית במבטא זר וצחקה בקול למראה פרצופי המופתע.
"מה קורה כאן?" שאלתי מופתע.
"אתה מתכוון לעברית שלי?" שאלה בחיוך. הנהנתי והיא המשיכה, "קודם כל שמי נינה," אמרה והושיטה את ידה ללחיצה, "גרתי כמעט שנתיים בישראל. התנדבתי בקיבוץ כפר מסריק בצפון. מכיר?"
"בטח מכיר," עניתי, "והעברית הטובה שלך היא משם?"
"בעיקר משם, אבל לא רק. הכרתי בקיבוץ את בעלי זאב ואנחנו משתדלים לדבר בבית גם עברית. יש לנו שני ילדים שנולדו בפינלנד ואנחנו רוצים שיוכלו לתקשר עם הסבא והסבתא שלהם שחיים בישראל. אנחנו גרים ברובניימי מאז שחזרנו לפינלנד."
"את רק במקרה נמצאת עכשיו במשמרת?" שאלתי, משום שצירוף המקרים התחיל להיות מוגזם.
"לא, ממש לא במקרה," ענתה, "כששמעתי שישראלי שהיה צריך להגיע למלון הלך לאיבוד, ביקשתי לקבל את המשמרת הזאת ולנסות לעזור. הקבלה כאן הפכה לחדר המבצעים של החיפוש." אמרה.
נגיעה בכתפי קטעה את השיחה שלי עם נינה.
"נדב, אני חייבת לזוז, היה לי הכבוד והעונג לפגוש אותך ולהציל אותך."
אוי, שכחתי לרגע מהמושיעה שלי. סַבְתי לאחור כדי להיפרד מהיידי וכדי לוודא שנשמור על קשר. הפינית הזאת מצאה חן בעיניי ואני אפילו לא יודע אם היא פנויה.
"אשמח מאוד להיפגש איתך נדב. נהניתי מאוד מהנסיעה המשותפת. אגב אני לא נשואה ואין לי חבר," אמרה בחיוך, דומה קראה את מחשבותיי.
החלפנו מספרי טלפון ואז, ללא כל אזהרה מוקדמת, הדביקה לי נשיקה על הלחי ויצאה לדרכה.
הייתי כל כך מופתע שלא הספקתי להגיב, אבל הסמקתי וחייכתי נבוך כמו נער מתבגר.
"אם לשפוט לפי המפגשים שלי הבוקר, ישראל ופינלנד הן מדינות תאומות." אמרתי לנינה, צחקתי והנדתי בראשי לעבר הדלת ממנה יצאה היידי.
"זה די נכון," ענתה, "הפינים אוהבים את ישראל."
"בכל מקרה," אמרתי, "כדאי לעדכן את מדריך קבוצת הצילום שלנו, שחזרתי בשלום. יש אפשרות לחבר את הסמארטפון שלי לחשמל?"
יונאס ממש התרגש כששמע את קולי.
"נדב! אתה לא יכול אפילו לדמיין איזו הקלה זו בשבילי לשמוע את קולך. הייתי בטוח שאתה קפוא למוות מתחת לאיזה עץ. כל הלילה ניסיתי להבין לאן נעלמת. אתה לא מעלה בדעתך מה עבר עלי מאז שהשארתי אותך לבד שם על הגבעה המושלגת עם האייל שלך. אבל עזוב את זה עכשיו, יהיה לנו מספיק זמן לדבר על זה. לך תאכל ארוחת בוקר טובה, תפשיר בסאונה ותמתין לי בלובי של המלון. אני לא רחוק. תוך שעה אהיה אצלך." אמר וניתק.
עצתו של יונאס להפשיר בסאונה הייתה שווה זהב. ישבתי עירום, סופג בהנאה את החום לתוך גופי, מרגיש את עצמותיי מפשירות אט אט ומבין מדוע הסאונה היא חלק בלתי נפרד מאורח חייו של הפיני.
ישבתי ושחזרתי את האירועים הדרמטיים של היממה האחרונה. הפעם באמת נחלצתי בעור שיניי. במבצעים שבהם השתתפתי במלחמת לבנון ולאחריה, מצאתי את עצמי לא אחת בסכנת חיים, אבל אז הסיכון היה מוצדק. הפעם כמעט קיפחתי את חיי בגלל התעקשות מטופשת להשיג עוד צילום.
בשעות בהן הייתי לבד בקור ובחושך, לא הפסקתי לנסות ולהבין מה בדיוק קרה ואיך בדיוק נקלעתי למצב הזה. קיוויתי שהשיחה עם יונאס תפתור את התעלומה.
לא טעיתי.
"יש לך הסבר איך איבדתי אתכם תוך זמן כל כך קצר?" שאלתי את יונאס אחרי שהתנפל עליי בחיבוק שאיננו אופייני לפינים, הסתכל עליי ונרגע.
"לא ישנתי כל הלילה מרוב דאגה," אמר.
"מצטער," אמרתי, "אבל אני באמת לא מבין איך זה קרה."
"אני חושב שאני מבין."
"נו?"
"אחרי שהתפצלנו, גלשנו די לאט כדי שתוכל להדביק אותנו בקלות. כשלא הגעת, התחלתי לדאוג. עצרנו, ביקשתי מהקבוצה להמתין, וחזרתי על עקבותיי, למקום בו השארתי אותך."
"תוך כמה זמן חזרת?"
"אחרי לא יותר מעשר דקות. הופתעתי כשלא נתקלתי בך בדרך חזרה ועוד יותר היה תמוה שאתה כבר לא היית שם. סרקתי את המקום ואז גיליתי עקבות מגלשי סקי שלא היו שלנו."
בינגו, חשבתי. זה מסביר הכל!
"אני באמת נזכר שכשהגענו לגבעה הזאת, בדיוק אז עזבה את המקום קבוצה אחרת." אמרתי.
"נכון מאוד," אמר יונאס, "העקבות שלהם התחילו לא רחוק מהנקודה שממנה אנחנו יצאנו, אבל פנו לכיוון מעט שונה."
"פשוט גלשתי בטעות על עקבות מגלשי הסקי של הקבוצה השנייה."
"בדיוק," אמר יונאס, "כשהבנתי את זה, החלטתי להדביק אותך, אבל אז החלה לנשב רוח חזקה ולהרים אבק שלג. כשזה קורה, כל העקבות נמחקים. החלטתי לא לוותר בתקווה להשיג אותך לפני שתתרחק, אבל תוך זמן קצר לא ידעתי לאיזה כיוון להתקדם. השמש החלה לשקוע והייתי חייב לחזור לקבוצה שהמתינה לי. התקשרתי לכוחות ההצלה והודעתי על האירוע. לא הבנתי מדוע אתה לא מתקשר והרגשתי ממש חסר אונים. נותרה קצת יותר משעה עד שהחשכה תרד והיה צורך לפעול במהירות. הם העלו לאוויר מסוק וסרקו מהנקודה בה נעלמת. אולם, לרוע המזל לא נותר זמן רב והחשכה ירדה. כוחות הצלה קרקעיים החלו בסריקות אבל ללא הועיל. הייתי בטוח שאיבדתי אותך."
הבחנתי בלחלוחית בעיניו ושנינו נעמדו על רגלינו והתחבקנו דקות ארוכות. הבנתי את ההתרגשות שאחזה בו. זה לא מקצועי למדריך קבוצת מטיילים לאבד את אחד מחברי הקבוצה. אם היה קורה לי משהו, יונאס היה מאבד את רישיון העבודה לו.
"עכשיו תורך. ספר מה עבר עליך?" ביקש.
הזמנתי קפה, התיישבנו וגוללתי בפניו את השתלשלות העניינים. תיארתי את הרגע בו חדרה להכרתי העובדה שהלכתי לאיבוד ואת הרגע בו הבנתי שאני נמצא בסכנת חיים. תיארתי את הייאוש שנפל עליי ועל הכוחות שגייסתי מחדש אחרי שנזכרתי ב"סיסו" עליו סיפר לי.
"הרגע בו הבחנתי בבקתה לאורו של הזוהר הצפוני, עומדת שם בראש גבעה בשולי יער עצי הלבנה, היה גורלי. זה קרה שנייה לפני שוויתרתי," סיפרתי בהתרגשות.
"היה לנו מזל גדול," טפח יונאס על שכמי.
"הבנתי שבקתות השרדות כאלה מפוזרות באזורים מבודדים של טבע פראי. מי מקים אותן ולמי הן שייכות?" שאלתי.
"נכון. הן מיועדות לשימושם של מטיילים המגיעים למקומות כאלה ונזקקים למחסה בשל תנאי מזג אוויר קשים. מתנדבים של ארגוני שימור טבע מקימים אותם ומתחזקים אותם. למזלך נתקלת באחת כזאת."
"באמת מזל גדול," אמרתי ואז נזכרתי בכתובת המסתורית שגיליתי וסיפרתי לו עליה.
"מעניין מאוד," הזדקף יונאס ופניו הרצינו, "אתה יכול להראות לי אותה?"
"כמובן. אסיים את הקפה, אעלה לחדר ואביא את המצלמה. האותיות ממש לא ברורות, אבל אני מקווה שאפשר יהיה לשחזר אותן," אמרתי ולקחתי שלוק אחרון מהקפה, "מה הולך לקרות עכשיו?" שאלתי.
"קבוצת הצילום התפזרה וכל אחד הלך לדרכו. הם מאוד דאגו לך, אבל השארתי הודעות לכולם שאתה בסדר. היה לנו מזל גדול נדב. זה יכול היה להיגמר באסון. בכל רגע יגיע לכאן קצין משטרה כדי לתחקר אותנו ואז נוכל לחזור לחיי שגרה. אני מקווה שהתמונה שבגללה כמעט קיפחת את חייך תצדיק את הסיכון שלקחת."
מממ… הוא צודק. זכיה בפרס יוקרתי תצדיק במקצת את ההתנהגות האידיוטית שלי, חשבתי לעצמי.
הספר תורגם לאנגלית, יצא לאור כספר מודפס ודיגיטלי
ספר מודפס כולל הקדשה וחתימת הסופר, ניתן להשיג בפניה לכתובת: [email protected]. ניתן לרכישה ב"עברית", ב"ביבוקס" , ב"סטימצקי דיגיטל" וב"אמאזון״.
מן הביקורת:
"רומן היסטורי מדהים ביופיו…אחד מהספרים הטובים שקראתי לאחרונה" – שמואליק קטלן 2.5.24
"ספר משמעותי, מומלץ בחום!…נגע בי באופן שהותיר בי המון מחשבות." – ריקי ברוך, 9.05.24
"יש פה הכל… מסתורין,הרפתקה, מתח, היסטוריה. רוצו לקרוא!" –רינת אלעזר פרץ 8.5.24