היהודי התשיעי • פרק 4

תקציר

ב-30 באוקטובר 1942 קיבל מפקד הגסטפו באסטוניה הודעה שבכוונת ממשלת פינלנד להסגיר לידי גרמניה תשעה פליטים יהודיים.
שבוע לאחר מכן, ב-6 בנובמבר 1942, הוסגרו לידי הנאצים, שמונה פליטים יהודיים בלבד.

לאן נעלם היהודי התשיעי?

נדב, צלם ישראלי צעיר, מאבד את דרכו בשממה הקפואה של לפלנד וניצל ממוות הודות לבקתת הישרדות. צופן מסתורי שנחרט בפינה נסתרת בבקתה, מעורר את סקרנותו וביחד עם היידי, צעירה פינית שפגש, הם מפצחים את הצופן וחושפים את הסוד שמאחוריו. במהלך החקירה מגלים השניים את הקשר בין יחידת צלפים יהודית-פינית שחיסלה נאצים במלחמת העולם השנייה, בין אוצר יהלומים גנוב ובין היעלמותו המסתורית של היהודי התשיעי.

ביישוב יד השמונה, שהוקם סמוך לירושלים על ידי קבוצת עולים פינים לזכר אותם שמונת הפליטים היהודיים, נפתרת התעלומה סופית. המסר אותו העביר היהודי התשיעי בצופן, מקבל משמעות מצמררת בטבח הנוראי שהתרחש בישראל ב-7 באוקטובר 2023, ומפגיש את גורלם של נדב והיידי עם הרוע האנושי.

זהו רומן מתח היסטורי דמיוני שנכתב בהשראת אירועים אמיתיים, תוך שהוא מתבסס על מקומות, אנשים ועובדות היסטוריות, ומתרחש בפינלנד, באוסטריה, בגרמניה ובישראל.

הספר יצא לאור בקרוב. פרקים נבחרים מתוכו יפורסמו בחי פה בשבועות הקרובים.

פרק 4 – צופן סמוי

השלכתי את התרמיל חזרה אל הרצפה ופיניתי מקום על המיטה כדי לפרוש עליה את המפה. פתחתי את הדלת כדי לתת לאור להיכנס ורכנתי מעליה.

הייתה זו מפה טופוגרפית רגילה בקנה מידה של 1:50000. את המילים שהופיעו עליה במקומות שונים, יכולתי לקרוא אבל לא הבנתי את הכתוב. היכרותי עם השפה הפינית הייתה דלה, אך ידעתי שהפינית היא שפה פונטית. המילים הכתובות זהות כמעט לחלוטין לאופן שבו מבטאים אותן.

בחנתי בתשומת לב את המפה. היו מסומנים עליה קווי גובה, יערות, דרכים, כבישים, מבנים ומקומות יישוב, אבל מה שהכי חשוב זה להבין היכן נמצאת הבקתה?

עיניי תרו בקדחתנות אחר סימן מזהה כשלפתע הבחנתי בעיגול קטן שסומן בעפרון אדום, ככל הנראה על ידי האלמוני שהשאיר את המפה בבקתה. העיגול הקיף נקודה זעירה במפה, סמוך לאגם קטן.

קיפלתי בזריזות את גיליון הנייר הגדול ויצאתי אל מאחורי הבקתה. אחזתי את המפה בידיי תוך שאני סורק בתשומת לב את הנוף שנפרש לפניי ומשווה את המצויר במפה לתכסית ולתבליט שמולי. זיהיתי מייד את האגם הקטן ואת תבנית היערות סביבו ושמחה הציפה אותי.

סוף סוף ידעתי היכן אני נמצא!

עכשיו ידעתי בוודאות שהעיגול מסמן את מיקומה של הבקתה שהצילה את חיי. האגם הקטן שמולי נשא את השם הארוך Ylimmäinen Untamolampi.

לתודעתי חדרה אט אט ההכרה עד כמה הייתי בר מזל, או אולי בדיוק ההיפך? כשהבטתי על המפה התחוור לי שאם הייתי ממשיך עוד כארבעה קילומטר צפונה, הייתי נתקל בכביש המוליך מהעיירה Salla (סאלה) שבמזרח אל העיר הקטנה Kemijärvi (קֶמִיָארְבי) שבמערב.

חזרתי פנימה והתארגנתי במהירות. התוכנית שלי הייתה פשוטה – לנוע בקו ישר צפונה עד שאתקל בכביש.

שיננתי בעל פה את תוואי הדרך, כפי שלמדתי בצבא, והחזרתי את המפה למקומה, לשימושו של זה שיבוא אחריי.

הייתי מוכן לתזוזה. כהרגלי, העפתי מבט אחרון כדי לוודא שלא השארתי דבר. הפנס שבו עשיתי שימוש בליל אמש, היה מונח על השידה. לקחתי אותו וניגשתי אל התרמיל שהיה מונח על המיטה, כדי להחזירו למקומו, אולם בשל אחיזתי הרפויה,  נשמט הפנס מידי והתגלגל מתחתיה.

כרעתי בעצלתיים, מרגיש את כאבי השרירים מהמאמץ של יום אתמול, ורכנתי כדי לראות להיכן התגלגל הפנס. הוא נח לו שם באפלולית, סמוך לקיר שממול. נשכבתי על הרצפה וזחלתי כדי להגיע אליו.

לפתע הבחנתי בדבר-מה שמשך את תשומת ליבי.

הדלקתי את הפנס והארתי את המקום. על הקיר, ממש צמוד לפינת החדר, סמוך לרצפה, ראיתי כתובת חרוטה על בול עץ שהיה חלק מהקיר. בחנתי את הכתובת בסקרנות והיה נדמה לי שאני מבחין באותיות, מספרים וסימנים לא ברורים. ניכר היה ששיני הזמן טשטשו את הכתוב.

מה זה יכול להיות? חשבתי. זחלתי החוצה, לקחתי את המצלמה, חזרתי והארתי את המקום בעזרת הפנס. צילמתי את הכתובת המוזרה, התיישבתי על המיטה והבטתי על התמונה שהופיעה על צג המצלמה.

למרות שבקושי אפשר היה להבחין באותיות, בספרות ובסימנים, היה ברור שמישהו טרח להשאיר באמצעותם הודעה כלשהי.

מדוע דווקא בבקתה הזאת? מדוע בפינה החשוכה והמוסתרת מתחת למיטה? מי היה זה שטרח לחרוט את הסימנים בעץ ומתי זה קרה?

הבטתי בתמונה ולא יכולתי להתעלם מהמחשבה שגיליתי סוג של צופן. הכרתי את עצמי וידעתי שאחרי שאחלץ מכאן, אעשה מאמץ כדי לפענח את המסתתר מאחורי התחריט הזה. הייתה לי תחושה שאין זו מתיחה אלא משהו בעל משמעות.

הוצאתי מכיס חליפת השלג שלי עט ופנקס, תלשתי מתוכו דף ורשמתי:

אני באמת חב את חיי לאותם אלמונים שהקימו את הבקתה הזאת וציידו אותה בכל הדרוש כדי להציל את חייהם של עוברי אורח תועים.

צילמתי את הבקתה מבפנים, העמסתי את התרמיל על גבי, העפתי מבט אחרון על המקום, וכשהייתי בחוץ, צילמתי אותה גם משם.

הידקתי את המגלשיים לרגליי, נעצתי את המוטות בשלג וגלשתי במורד הגבעה לעבר האגם הקפוא, מתקדם במהירות צפונה. השמש נעלמה מאחורי שכבת עננים כבדה ומזג האוויר הפך קודר. קל היה לנחש שבמוקדם או במאוחר יחל לרדת שלג.

האצתי והתקדמתי במהירות בשולי היער בתקווה שהכביש אותו אני אמור לפגוש, לא יהיה מכוסה בשכבת שלג ומוסתר מן העין. המחשבה שאפספס אותו ואמשיך לנדוד בישימון השלג ללא התמצאות, עוררה בי חלחלה. עשיתי טעות שלא צילמתי את המפה, חשבתי לעצמי.

כעבור זמן מה הגעתי לפסגת גבעה מושלגת שממנה ראיתי סוף סוף את הכביש מתוח מולי, למרות שהיה קשה להבחין בו בשל שכבת הקרח והשלג הכבוש שכיסו אותו.

נשמתי לרווחה, מיהרתי לגלוש לעברו ונעצרתי בשוליו. למרות שהיה זה ציר תחבורה עיקרי בין שתי ערים קטנות, הוא היה שומם. החשש שאיאלץ להמתין כאן שעות ארוכות, החל להתגנב אל ליבי.

שחררתי את מגלשי הסקי ועמדתי בשול, לבוש בחליפת סקי בצבעי כחול-אדום, חובש לראשי כובע צמר אדום, למצחי משקפי שלג ועל גבי תרמיל גב גדול. בידי האחת אחזתי מגלשי ומוטות סקי ועל כתפי השנייה, הייתה תלויה המצלמה.

עמדתי כך זמן ממושך, מביט בדאגה ימינה ושמאלה, ממתין למושיע שיגיע כדי לחלץ אותי מהמקום הזה, כשלפתע הגיע לאוזניי רעש מנוע של רכב מתקרב. הפניתי את ראשי לכיוון וראיתי מכונית סטיישן כחולה מתקרבת ממזרח.

הזדקפתי במקומי, הנפתי את ידי ואימצתי את מבטי כדי לראות מי יושב בתוכו. מלבד הנהגת, לא היו ברכב נוסעים. היא האטה, העיפה בי מבט חשדני, וחלפה על פניי מבלי לעצור. לרגע נחרדתי לחשוב שהיא איננה מתכוונת לאסוף אותי, אולם היא האטה, עצרה מעט בהמשך הכביש והמתינה שאגיע.

נשמתי לרווחה, סגרתי את המרחק הקצר בריצה קלה, ניגשתי אל חלון הרכב, הבטתי פנימה וידעתי שניצלתי!