בתום שלושים יום מתחילת המלחמה, ברחבי הארץ התקיימו עצרות זכרון לנרצחים, ביניהן גם בחיפה. יוזמות אישיות פרטיות קמות ערב והשכם, מאחדות את העם כולו עם הכאב ומכניסות תקווה ללב שננצח.
דגל ישראל מונף אל על
פגשתי בדרכי, אנשים עם תחושת עצב וכאב, אך גם עם תחושת תקווה מסוימת שיהיה טוב ושננצח. בשיחות אישיות שלי עם אנשים, אני מגלה חוסר רצון לעשות דברים ושהחיים נתקעו להם. מהיכן שואבים כוח להמשיך הלאה? מדגל ישראל כחול לבן מונף אל על.
חולצת דגל ישראל
מאז תחילת האסון באותה שבת שחורה, אני מסתובבת ברחובות העיר עם חולצת דגל ישראל. אנשים ניגשים אלי עם חיוך ואומרים כל הכבוד, מוסיפים שזה מכניס להם ללב תקווה, וכי המורל שלהם עולה בזכות זה.
בתקופה האחרונה, פגשתי בשני חיילי שירות לאומי בעלי מוגבלות, איימן מראענה מפורדיס ואריק שקלובסקי מחיפה, בני 21.
אריק ואיימן מראענה סיפרו:
המומים וכואבים ממה שקרה לנו. אנחנו גרים בחיפה בדיור בקהילה גן הילד, ועושים שירות לאומי אזרחי היימן ערבי ישראלי עושה שירות לאומי דרך עמותת שלומית בבית חולים בני ציון, משרת במחסן רפוא. אריק יהודי ישראלי המשרת בבית משפט דרך עמותה אחרת, ואנחנו בשוק ממה שקורה כאן. אנחנו מכבדים את הנופלים ומתפללים שאת החטופים ישחררו, ומאמינים שיחזרו הביתה בריאים ושלמים. יש לנו עם מיוחד, מאמינים שיהיה שלום בישראל.