(חי פה) – הצוללת אח"י דקר נעלמה בינואר 1968 ועמה 69 אנשי צוותה, שהותירו אחריהם משפחות כאובות שלא זכו אפילו לקבר לעלות אליו ולהיאחז בו בייסוריהן על אובדן יקיריהן. לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע אשר צוין השבוע – מספר יהודה פרחי על אחיו הנערץ יוסי ז"ל, שנספה על הצוללת, יחד עם 68 חבריו.
אחד האירועים הקשים החרוטים בלבה של ישראל כצלקת פועמת, הוא טביעתה המסתורית והיעלמותה של הצוללת אח"י דקר, שיצאה לדרכה מבריטניה לישראל ב-9 בינואר 1968, ומסיבה לא ידועה ב-25 בינואר טבעה, וכל 69 אנשי צוותה נספו.
עשרות שנים ללא רמז
רק כעבור 31 שנים ו-4 חודשים מיום טביעתה, במהלכם התבצעו חיפושים נרחבים אחריה ונעשו אין ספור ניסיונות ללקט רמזים שיאירו על סיבת טביעתה ומיקומה, בשנת 1999, אותרו גוף הצוללת ושרידיה בקרקעית הים ע"י חברת נאוטיקוס האמריקאית, בעומק של שלושה ק"מ ובמרחק 485 ק"מ מחופי חיפה.
גוף הצוללת לא הוצא מהמים בשל החשש מהתפרקות. חלק משרידיה מוצגים כיום במוזיאון חיל הים שבכניסה הדרומית לחיפה. בנקודת מציאתה בוצע תיעוד מקיף של השרידים, אך לא אותר כל שריד מ-69 אנשי צוותה.
מעגל שהתאחה מעט
משפחות הנספים זכו, אולי, לסגירת מעגל כלשהי עם מציאת שרידי הצוללת, לאחר שנים כה ארוכות בהן התייסרו באי הידיעה המוחלט כל כך באשר לגורל יקיריהם, וללא רמז או סימן שיוכלו להיאחז בו.
מתוך הדו"ח של נאוטיקוס שמצאה את שרידי ה"דקר":
אחיו הצעיר יהודה
אחד מ-69 אנשי הצוות שנספו על הדקר היה יוסי פרחי ז"ל. אחיו הצעיר, יהודה, מקדיש מאז רבות ממרצו למען העלאת זיכרון סיפורה של הצוללת והנצחת 69 אנשיה שנספו עם טביעתה, ביניהם, כמובן, אחיו יוסי.
יוסי נולד במצרים ב-14.11.47, להורים לוסי ואליהו פרחי. עם עליית כוחם של האחים המוסלמים במצרים, החליטו ההורים להשאיר הכול מאחוריהם ולעלות ארצה. כמעט חסרי כל הגיעו לחיפה והשתקעו במושבה הגרמנית.
בחדר כביסה קטן, על גג גדול ממנו צפו אל הנמל, צפירות האוניות המפליגות למרחק ושקשוק גלגלי הרכבות, זה היה נוף ילדותם של האחים יוסי ויהודה.
יוסי אחי
יהודה מספר: "היינו הולכים יחפים בחול הלוהט ומצננים את רגלינו במים הקרים של הים ב"חוף השקט" הסמוך לבסיס חיל הים. הים הרוחש והחולות היו התפאורה המושלמת והיא זו שליוותה את ילדותינו. הורינו עבדו עד השעות המאוחרות, ואחי היה הדמות הדומיננטית בחיי, שעיצבה, חינכה והייתה עמוד האש ההולך לפניי. אני יכול לומר זאת בפה מלא עד היום".
כישרון משחק וקסם אישי
"ליוסי היו כישורי משחק, חיקוי, נגינה ושירה", מספר יהודה. "הייתה לו היכולת להיכנס לדמות בכל רמ"ח אבריו, עד שלפעמים כבר לא ניתן היה לומר מי הכפיל ומי המקור. הבדיחות, המשחק וכישרונו הרב היו הכלים שעימם הפעיל את בלוטות הצחוק אצל כל הסובבים אותו. התיאטרליות וכושר החיקוי המדהים שלו לא הותירו אף בעל סמכות – החל מהרב בבית הכנסת ועד אחרון מוריו – אדיש לנוכחותו".
לפני גיוסו הספיק יוסי להקליט 17 שירים. ההקלטות שהותיר אחריו כוללות שירים על הים, על מלחים, על סערות וספינות טרופות, וגם הבטחת המלח לנערתו שישוב במהרה. עם גיוסו, בנובמבר 1965 לקומנדו הימי, נחרדה אימו מהבחירה המסוכנת וביקשה ממנו כי יעבור למקום בטוח יותר. מתוך כבוד לאימו שינה יוסי כיוון והצטרף לצוללות. את אמא שלנו זה סיפק, מבחינתה צוללת היתה מקום יבש, המעניק מחסה ראוי למשרתים בה.
שמחה מדבקת
יוסי התנדב, כאמור, לשייטת הצוללות ונמנה עם צוות הצוללת 'אח"י תנין' שחדרה לנמל אלכסנדריה במלחמת ששת הימים. עם חזרתה בשלום ממשימתה, נשלח יוסי לאנגליה, לצוללת דקר. "עד היום מספרים עליו החברים שהיה הרוח החיה והעליזה ב"דקר", ושהיה מעלה חיוך על פני כל מי ששהה במחיצתו, בליצנות, בשירה ובחברותיות הנדירה שלו", מספר יהודה. "יוסי הנחה את מסיבת ראש השנה ב-1967 בפורטסמות', שעליה מספרים החברים תמיד שזו אחת מהמסיבות המוצלחות ביותר הזכורות להם, בזכות הנחייתו של יוסי.
זיכרון
יהודה מנהל אוסף פרטי עשיר, כולו חומרים העוסקים בצוללת ובהנצחתה, מלקט ומשמר כל פרט, כל פיסה, כאילו מנסה להשלים את הפאזל, הבור שבלב שהותיר אובדנו של אחיו יוסי, שלעולם לא יושלם.
יהי זכרו של יוסי ברוך.אסון בלתי נתפש
עצוב ומרגש. למדתי עם יוסי באותה כתה בבית הספר תיכון חדש . בכל פעם שהוזכרה הצוללת דקר בתקשורת זכרתי אותו וחשבתי עליו. יהיה זכרו ברוך
עצוב וכואב בלב. יהי זכרם ברוך.
טרגדיה…והמשפחות ממשיכות לקוות שיום יבוא ויוציאו את הצוללת לחוף.
בבית ספר "מצדה"בנו"ש ,למדתי עם אורית אופק,היא
גם בת שכולה לאיש צוות דקר.שלימים,שירתה בחיל הים.
אנו ילידי1961.
כל הכבוד למנציחי הנספים ולכתבה המרגשת של הכתבת קאדרי.