מאות שייטים שהגיעו מאשדוד, תל אביב, הרצליה, מכמורת, וכמובן מחיפה, כיבדו את זכר צוללני הדקר אשר נספו באסון טביעת הצוללת שאירע לפני 50 שנה.
הטקס החל בשעה 10:00 בבוקר מול החוף השקט במרחק מייל מצפון לחופי חיפה. רבים השליכו זרים למים וביניהם ראיתי את נציגי משפחות החללים. במים עמדה צוללת חיל הים ואותה הקיפו יאכטות, ספינות צופי ים, קייאקים ומפרשיות קטנות. ליידם עמדה הספינה" מלכת עכו" , אשר על סיפונה עמדו משפחות חללי הדקר שנספו באסון. הזרים צפו בים ונסחפו לאיטם ברוח המערבית לכיוון מזרח.
בעת השלכת הזרים, עמדו קציני הצוללת דום. מפקד הצוללת עמד בביתן הצוללת והצדיע. אז השמיעה הספינה מלכת עכו צפירה ואליה הצטרפו כל היאכטות אשר להן צופרים, לצפירה אחת רועמת ומרגשת.
בכל אותה העת הקיפו ספינות קטנות של חיל הים את הצוללת והשגיחו שכלי השייט הרבים ישמרו מרחק בטיחות מכלי השייט, שהוא כלי הלחימה האסטרטגי, היקר ביותר של מדינת ישראל. על ספינות המשמר ניתן היה לראות גם לוחמות חיל הים.
צפו בווידאו – טקס לזכר חללי הדקר
היה זה מראה מרגש לראות את הכבוד שמעניקים אנשי הים למשפחות ולזכר הנספים.
בגמר הטקס זינקו הספינות למשט תחרותי ולמשט עממי עד לאכזיב ובחזרה. בגמר השיוט יתקיים טקס חלוקת פרסים למנצחים. את האירוע כולו מפיקים יחד עיריית חיפה וחיל הים ובשיתוף קהילת שייטי כרמל, שבראשם עומד הקומודור, תא"ל במיל' שלמה (מומו) כהן.
מומו כהן סיפר לחי פה: סיפור הדקר – המימד האישי שלי
בעת היעלמות הדקר הייתי ילד בן 11, זוכר את חודש ינואר החורפי עת ישבנו במגרש הכדורגל של קרית אליעזר וצפינו במשחק כדורגל עת החלה לרוץ השמועה על היעלמות הצוללת.
כבן קרית אליעזר, רבים מאנשי חיל הים הינם יוצאי השכונות בת גלים וקרית אליעזר וחלק מהשמות אכן היו עבורי עם פנים. במיוחד זכורה לי דמותו של אמנון פז, שאחותו היתה שכבה אחת מעליי בבית הספר דרור.
עם השנים בגרתי והתגייסתי לחיל הים, צוללות לא היה על הפרק בשלב זה.( על אף שבשנת 1984 פנה אליי מפקד שייטת הצוללות לבצע הסבה לפיקוד על צוללת, הפניתי אותו ואת מפקד הבסיס לדבר על ליבה של אישתי ענת, זה היה הווטו היחיד שהוטל על שירותי, לא בצוללת!!) כל השנים ברקע חיינו עם השמועות לגבי הדקר והסיבות להיעלמותה, חלק מחברינו יצאו לחיפושים בעקבות הסכם השלום עם מצרים באזור החוף המיצרי, חיפושים סזיפיים שלא העלו דבר ונבעו בעיקר מעצם מציאת מצוף ההצלה של הדקר בשנת 1969 בחופי חאן יונס על ידי דייג מעזה. ממצאי המצוף והחי שצמח עליו הראו שהצוללת כביכול טבועה במים רדודים יחסית.
חלפו להן עוד מספר שנים בשנת 1992 עת שמשתי כראש ענף המבצעים של חיל הים בשלו היכולות הטכנולוגיות לחיפושים מדוייקים יותר, ה-GPS הפך להיות כלי שמיש וזמין.
נתבקשתי על ידי מפקד חיל הים מיכה רם ז"ל לתכנן המשך חיפושי הדקר במים רדודים באזורי הים האגאי.
עמדתי בראש ועדה של מומחים, כולם מילואימניקים מתחום הצוללות לממש את החיפושים באזור הים האגאי, החלטתי להעניק למבצעי החיפושים את השם "אחוות אחים", שם שהשתרש והמשיך להמשך מבצעי החיפושים בים האגאי באזור רודוס והמעברים מצפון לכרתים מתוך הנחה שהמפקד יעקב רענן בחר לאמן את צוות הצוללת במארבים באזורים המוגבלים בתמרון, כל זאת עדיין בהנחה שהצוללת טבועה במים רדודים.
ב-1993 זכיתי להיות מפקד בים של מבצע החיפושים אחוות אחים, יצאנו לים לתקופה של 6 שבועות כשאנו גוררים אחרינו סונר סורק צד, ובודקים כל גילוי עם רובוט תת מימי, פעילות סריקה רוטינית של ס"מ אחרי ס"מ, מצאנו אניות עתיקות ומכשולים רבים, אך את הדקר לא מצאנו. לאחר מספר שנים נוספות של סריקות החלטנו בחיל הים להגדיר שהצוללת לא בים האגאי.
ב-1996 השתתפתי במכללת הצי האמריקאי בניופורט ארה"ב בהרצאה של ד"ר בלארד, האיש והאגדה שחיפש ומצא את הטיטניק ואף כתב ספר דמיוני על הדקר.
בגמר ההרצאה פניתי אליו והצגתי את עצמי וביקשתי את דעתו על מה קרה לדקר, בעיקר לאור הסיפור שהופיע בסיפרו.
ד"ר בלארד, הופתע מאוד, אמר שמעולם לא שאלו אותו בנושא והזמין אותי לפגישה במשרדו. צירפתי את נספח הים מוושינגטון ואת מפקד יחידת האיתור של חיל הים ונסענו למעבדות של ד"ר בלארד בקונקטיקט לשמוע את דעתו.
לאחר שהצגנו לו את כלל הממצאים והחיפושים שנערכו ולאחר שבחן את כלל החומר, אמר לנו ד"ר בלארד, אתם נשענים כל הזמן, על ההנחה שהצוללת במים רדודים בגלל המצוף, תתעלמו מהמצוף, תחשבו שלא גיליתם אותו ולכו תחפשו על הנתיב המקורי של הצוללת.
באותן השנים הטכנולוגיה התפתחה ואיפשרה חיפוש יעיל במים עמוקים, יכולת חדשה יחסית שלא הייתה קיימת בעבר.
באותה תקופה שימש כמפקד חיל הים האמריקני אדמירל מייק בורדה, יהודי יקר.
בפגישה שלו עם מפקד חיל הים דאז האלוף אלכס טל, הבטיח בורדה סיוע של הצי האמריקאי בחיפושים.
נשלחתי לבחון צוללת NR-1 צוללת גרעינית זעירה למטרות חיפוש תת מימי, יש הטוענים שנבנתה במיוחד לצורך הוצאת נתונים מצוללת סובייטית שטבעה.
הצוללת NR-1 הגיעה לאשדוד ויצאה לחיפושים על הנתיב, חיפושים שנתקלו בהמון בעיות טכניות. החיפוש לא צלח.
בהחלטה משותפת של חיל הים האמריקאי והישראלי הוחלט להעביר את משימת החיפוש לקבלן חיצוני חברת נאוטיקוס שביחד עם ד"ר בלארד ביצעה את איתור הטיטניק ועוד מסעות גילוי מרשימים במרחבי הים התיכון והשחור.
אכן החברה הגיעה עם שתי אניות האחת שסורקת עם סונר סורק צד לעומקים של יותר מ-3 ק"מ והאחת עם רובוט…ומכאן הסיפור של האיתור והגילוי ידוע לכולם.
בשנת 1999 מוניתי לשמש כראש מספן כח האדם, המשימה הראשונה שקיבלתי, היתה להכשיר תרתי משמע אנית נוסעים של מנו ספנות ולערוך טקס אזכרה ימי לחללי הצוללת ביחד עם המשפחות על האתר במדוייק שבו טבעה הצוללת. אחד מהרגעים המרגשים בשירותי היה הטקס בים מעל אתר הצוללת.
בחיל הים הוחלט להמשיך ולבחון האם יש שרידים של הצוות בצוללת. מיניתי ועדת בדיקה של מומחים מכל הדיספלינות וביצענו סריקות רובוט בתוך וליד הצוללת עד שהגענו למסקנה, אין שרידים. אבל מצאנו באחד החיפושים שקית ניילון אטומה שבתוכה מעיל סערה ובתוכם ארוזים בגדי א מגוהצים כחדשים.
על המדים היה סמל הצוללן שמאחוריו מוטבע מספר, בחנו את המספר ומצאנו שהמדים שייכים לצוללן (אלמוג) [email protected]@seapoweramerica.comסוויסה יוסף, ממושב בדרום, תעלומת המדים המגוהצים נפתרה כשמצאנו שבעת הביקור האחרון של הצוללת בפורטוגל יוסף רותק לצוללת ולא יצא לחופשת החוף.
הקמתי קשר עם המשפחה כנציג חיל הים וביקשתי שירכזו את האם והאחים בביתם כי אני רוצה לבוא אליהם ולהביא להם דבר מה, נסענו עם רופא ופסיכולוג והענקנו למשפחה המרוגשת את המדים שעברו טיפול מיוחד לשימורם.
למחרת היה כנס גדול של המשפחות עם מפקד חיל הים ידידיה יערי שבמהלכו מסר להם שאין שרידים ושחיל הים החליט לא להוציא את הצוללת ולהוציא את הגשר בלבד לצורך אנדרטה. במהלך הטקס הזה, קראה לי משפחת סוויסה והחזירה לנו את המדים באמירה שאנחנו נעשה איתם זכרון הרבה יותר טוב מאשר אם יישארו בידי המשפחה ואכן העברנו את המדים לתצוגה במוזיאון חיל הים.
המימד האחרון בקשר עם המשפחות היה בקביעת מקום הצבת הגשר, הממצא המפתיע שמספר המדרגות מהכביש לאנדרטה הינו בדיוק כמספר החללים, ומאז קבענו ביחד עם משט הצוללות ובנו של מפקד הצוללת עודי רענן, שאת זכר הצוות והצוללת נזכיר ונזכור בים במשט עם בני נוער ומפרשים לרוב. מאז כל שנה ביום השישי הראשון של יוני אנחנו מקיימים כבר 19 שנה את משט הדקר לזכר חללי הצוללת דקר.
