מה בוער? יומנו של תל אביבי בחיפה • "מקרה כזה עוד לא ראיתי" ○ חיים קפון

• מוקדש לחברי האהוב, שלום זמירין ז"ל, מעמודי התווך של העיתונות המקומית בחיפה. מאז לכתו, תשעה קבין של חכמה ושנינות נלקחו מהעולם.

סופו של הבקבוק הענק

בנעורי הרחוקים עד דמעות, כאשר התחלתי את הקריירה המזהירה שלי בענף הפרסום, עדיין לא היו פרסומות בטלוויזיה. העונג העילאי, הפסגה אליה שאף כל קופירייטר ממוצא חיפאי שהתגלגל תל אביבה, היתה לכתוב תסריט לפרסומת בקולנוע או מילים לג'ינגל לרדיו. באותם ימים נהוג היה שכל ג'ינגל יהיה מחורז ויכלול סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. בנוסף, היו כללים חמורים ונוקשים לגבי מה מותר ומה אסור, וגולת הכותרת היתה הקפדה יתרה על כללי השפה, וחמור מזה: הקריינים אולצו, בין השאר, להשתמש בר' גרונית ומתגלגלת ולהדגיש את האותיות ח' ו-ע' משל היו מרגלית צנעני.

רצה הגורל והפיל לחיקי משימה מלבבת: לכתוב ג'ינגל, תשדיר למשקה קל באריזה חדשנית: בקבוק בנפח ליטר וחצי שטרם נראה דוגמתו בארצנו, ועליו מוברג גם פקק משוכלל, פלא של ממש, לפחות בעיניו של היצרן (להלן: הלקוח), שהיה מוכן להשקיע תקציב שמן בקידום המוצר. כאן המקום לציין שאותו מוצר פלאי היה בסך הכל מים מוגזים עם הרבה סוכר וצבעי מאכל, שנארזו בבקבוק זכוכית כבד.

בהכירי את הכללים כתבתי ג'ינגל חביב בו חרזתי את הבקבוק הענק, שעל ראשו מתנוסס פקק ועוד כמה חרוזים מופלאים. מלחין להיטים ידוע הוזמן להלחין את יצירת המופת, אותה זיכה הלקוח בתשואות רמות, וכשהכל היה מוכן ומזומן, התייצבנו כולנו – קופירייטר וסופרוייזר, המלחין, התקציבאית ונציג הלקוח – ועוד איזה משתרך או שניים – באולפני שפ"מ (שירותי פרסומת בשידור, גוף שהיה שייך לרשות השידור) ברחוב בן יהודה.

עבדכם הנאמן לבוש במיטב אופנת אותם ימים (כריות כתפיים היו להיט, למרות שגרמו לאנשים להראות כמו שחקני פוטבול אמריקאי) וכל הצוות רועש וגועש לקראת אירוע ההקלטה. באותה הזדמנות חיבק הבוס את כתפיי המרופדות ולחש על אוזני הבטחה לבונוס שמן מיד לאחר השמעת הבכורה של הג'ינגל ברדיו.

נכנס הקריין לאולפן, כחכח בגרונו, שינן את הטקסט הסבוך, המנורה האדומה עם הכיתוב "שקט מקליטים" נדלקה, ואז, ממש בשנייה האחרונה, נכנסה לאולפן מזכירה נמרצת, עצרה את האירוע והודיעה שצריך לחכות לד.ג, האמור לאשר סופית את הטקסט האלמותי. אותו ד.ג, היה אימת משרדי הפרסום כיוון שהיה אחראי מטעם רשות השידור לוודא שכל מילה וכל משפט אינם חורגים מכללי השפה. נטל ד.ג. את הדף עם מילות הג'ינגל/זמריר/תשדיר אותן כתבתי, הציץ בו בחטף, השליך אותו על השולחן והפטיר: "לא בא בחשבון". אז הסתבר לכולנו, שאין לומר בקבוק ענק, אלא בקבוק ענקי. עובדה זו הרסה את החריזה, הג'ינגל לא הוקלט ובונוס לא קיבלתי.

ציבור הלקוחות לא התלהב מהמוצר, בעיקר בגלל העובדה שבקבוקים עשו להם מנהג להתפוצץ, במקרר הביתי או כבר בסל הקניות בדרך הביתה. לפיכך, נאלץ היצרן להפסיק את הפצת המשקה לנקודות המכירה ולספוג הפסדים כבדים. ד.ג, לעומת זאת, המשיך עוד שנים ארוכות להגן בגופו על העברית ולהטיל מורא על משרדי הפרסום.

לכל חכה יש שני קצוות

אם שוב אני גורר את קוראי היקרים למעשיות עתיקות, הסכיתו ושמעו סיפור משעשע ומוסר השכל בסופו: באותם ימים חסרי דאגה, נהגנו לדוג עם חכות בבת גלים. את החכה המשוכללת רכשתי בחנות "זיניוק את מיכלין" ברחוב העצמאות, הכנתי כמה סוגי פיתיונות, ובזבזתי שעות וימים, אך בחכה לא עלה אפילו דגיג. ואז, הציע י. ידידי שנחפש לנו איזו בריכת דגים, כמותן פזורות לא מעט דרומית לחיפה. מצאנו כזו בריכה שניתן היה לדוג בה תמורת תשלום סביר.

החכה מ"זניוק את מיכלין" התגלתה כאויב מר לקרפיונים שחיו באותה בריכה ולמרבה ההפתעה כמעט בכל הטלת חכה נתפס דג שמנמן. ערמת הקרפיונים הלכה וגבהה, ואז הגיעה הטלת החכה הגורלית: השלכתי את החכה, כמעט מיד חשתי במשיכה עזה, משכתי חזרה – אך ללא הועיל. לדג היו כנראה כוחות על, אני מושך שוב, מרגיש את הדג נאבק, אבל לא מצליח לשלוף אותו החוצה. במאמץ אחרון משכתי את החכה בשתי ידיי, וחוט הדיג השתחרר בבת אחת, נשלף מהבריכה במהירות והקרס, האמינו או לא, ננעץ בשפה התחתונה שלי. וכאילו להוסיף על המבוכה, לקרס היתה מחוברת פיסת פה קרפיון שנקרעה מהדג…

לכשנרגע י. מהצחוק העז, נענה לבקשתי וחתך את חוט הדיג שהיה קשור לקרס שהיה מחובר לשפתי התחתונה, אך טרח להשאיר חצי מטר חוט כדי שיהיה על מה לצחוק. וכך, עם שפה תחתונה מדממת שקרס, פה של קרפיון וחוט דיג מחוברים אליה, הגענו לסניף קופת חולים במרכז הכרמל, שם התגייסה לעזרתי שווסטער טובה, האחות המיתולוגית שרבים עדיין זוכרים אותה.

אותה שווסטער טובה, היתה ניצולת שואה שדבר לא הפחיד אותה, תפסה את ראשי ביד אחת, ובידה השנייה אחזה צבת והחלה למשוך את הקרס ימינה ושמאלה, מטה ומעלה, פנימה והחוצה כשהיא מתעלמת לחלוטין מזעקות השבר שלי. הקרס, סירב להיכנע ונותר נעוץ היטב בשפתי התחתונה. שווסטער טובה המשיכה בניסיונות נואלים וכואבים לשלוף אותו החוצה עד אשר נכנעה ושלחה אותנו לבית החולים כרמל.

נכנסתי למיון עם שפה תחתונה שדמתה כבר לנקניקיה מדממת ואליה כזכור מחובר קרס, פיסת פה של קרפיון, וחוט דיג. הביטו בי אחים ואחיות, מעטים הצליחו לכבוש את צחוקם ומעטים עוד יותר הצליחו להימנע מלהתבדח על חשבונו של זה שיצא לדוג דגים ובסופו של דבר הדגים דגו אותו. רופא צעיר העביר אותי לחדר נפרד, השכיב אותי על מיטת טיפולים והורה לי להמתין.

כעבור דקות ספורות חזר הרופא עם אדם נוסף, מבוגר ממנו, שאחז בצבת ותוך שניה שלף את הקרס. בדיעבד הסתבר שהיה זה מנהל המחלקה שהוזעק במיוחד על מנת לראות את המקרה המוזר. לפני שיצא מהחדר, נפרד ממני במילים שלא אשכח לעולם: "ארבעים שנה אני רופא, עשר שנים מנהל מחלקה, ומקרה כזה עוד לא ראיתי".

מה בוער?

בימים אלו, ימים של חג וחול המועד, עוטה עירנו המעטירה מראית עין של כרך גדול ותוסס. טיילת לואי הומה אדם, במרכז הכרמל אין חניה ברדיוס של קילומטרים, קהל שוחרי קולנוע ובילויים נוהר העירה, נע ונד בין שוק תלפיות, העיר התחתית ומרכז הכרמל. לתקופה קצרה משילה חיפה את חלוק הבית האפרורי שלה, עוטה בגדים אופנתיים, חושפת קעקועים ופירסינג על גופה ומשמשת כר פורה לבליינים. במו עיני ראיתי תורים משתרכים מחוץ למקומות בילוי בעיר התחתית.

אנחנו התיישבנו במסעדת סושי מפורסמת במרכז הכרמל, ולאחר המתנה של 20 דקות בהן איש לא ניגש אלינו, נשברנו ויצאנו. מסתבר שאת המנטליות של "מה בוער" מתקשה העיר להסיר מעליה, ונותני השירותים ממשיכים לדבוק במדיניות של החיפזון מן השטן…

זמן מסיק

ברחובות עירנו נטועים עצי זית רבים אשר בימים אלו כורעים תחת עומס הפרי, שכן עונת המסיק קרבה ובאה והזיתים נושרים לקרקע באין מוסק ובאין דורש. והרי לכם עצה ששווה את משקלה בזיתים: קחו שקית ניילון וצאו לתור אחרי עצי זית עירוניים (מורד רחוב הנטקה יכול להיות התחלה טובה. נמצאים שם כמה וכמה עצים פוריים במיוחד) אספו זיתים וחושו לכבוש אותם. זה קל ופשוט וטעים ואפילו חסכוני. מתכונים בגוגל.