עיסת נייר היא אחת הטכניקות הוותיקות בעולם האמנות. הרעיון הוא להפוך חומרי גלם פשוטים ליצירה בעלת ערך אסתטי ושימושי. אבל הערך של העיסוק בעיסת נייר חורג מעולם האמנות השימושית והעיצוב ונוגע גם בעולם הרגש. יש משהו מספק בלקחת חומר שנועד להיזרק, להעניק לו צורה חדשה ולהפוך אותו למשהו יפה ושימושי.

שנים רציתי להתנסות בתחום הזה, אבל איכשהו זה לא הסתייע בידי עד לאחרונה. ואז, כמעט כמו בהזמנה מהיקום, שתי נשים שעמדו לידי החלו לדבר על חוג לעיסת נייר באזור מגוריי, קריית אתא, אצל מורה נפלאה בשם אילת האוזנר. לא יכולתי שלא להצטרף לשיחה ולברר פרטים. אפשר לומר שיד נעלמה כיוונה אותי לשם, בדיוק בזמן הנכון. כשהגעתי לסטודיו של אילת האוזנר, זה היה כמו להיכנס לעולם אחר, מלא ביצירות אמנות מכל הסוגים, אנרגיה נהדרת של שלווה ומרחב שמעודד יצירתיות.
כזה חיפשתי. כל אחת עושה שם משהו. אלבומים מקרטון, קופסאות מתנה, ואני מתענגת על השילוב בין קרעי עיתונים ישנים, ניירות משומשים וקרעי מפיות, המעורבבים בדבק טפטים והופכים תחת הידיים למשהו חדש. אני יוצרת להנאתי פסלונים וקערות, נהנית מהמגע עם החומר ומהאפשרות לעצב אותו כמעט בלי מגבלות. לרהיטים עוד לא הגעתי, אבל מי יודע? אולי גם זה יגיע.

קסדות, בובות וקופסאות

בעצם, הכל התחיל בסין העתיקה בתקופת שושלת האן, בסביבות המאה ה-2 לפנה"ס, זמן קצר בלבד לאחר המצאת הנייר באותו אזור. האמנים הסינים חפשו דרכים יצירתיות להשתמש בשאריות הנייר, בעיקר כי הוא היה חומר יקר ונדיר באותם ימים. הם גילו שאם כותשים את הנייר, מערבבים אותו עם דבקים טבעיים, לפעמים גם עם סיבים של עץ, ומצפים אותו בשכבות של לכה, מתקבל חומר חזק, עמיד וקל משקל. השימוש הקדום ביותר בעיסת נייר בסין היה ליצירת שריון מגן וקסדות עבור הלוחמים. ציפוי בלכה הקשיח את החומרים והשאיר אותם קלי משקל אך גם בעלי חוזק, עמידות וכושר הגנה על החיילים מפני חיצים ומכות חרב. כיום קיימת מסורת דתית ותרבותית עמוקה בסין, הקשורה בהכנת מנחות לאבות הקדומים, מעיסת נייר, פסלוני בתים, כסף מזויף, מכוניות ודמויות הנשרפות במהלך פסטיבלים וטקסי אשכבה, מתוך אמונה שהחפצים הללו יתגלגלו ויהיו לעזר בעולם הבא. עיסת נייר משמשת גם ליצירת ראשי הדרקונים והאריות שמרקדים בפסטיבלים השונים.

ביפן קיבלה עיסת הנייר ביטוי מסורתי בצעצועים, במסכות, בקמעות ובחפצי מזל. אחת הדוגמאות המוכרות היא בובת הדארומה, בובה עגולה המזכירה מעט את ה״נחום תקום״ שלנו. היא מייצגת התמדה, נחישות ומזל טוב, ומזוהה עם הפתגם היפני: ליפול שבע פעמים ולקום שמונה. הבובה עשויה בדרך כלל מעיסת נייר, בעלת גוף עגלגל ובסיס מעט יותר כבד, שמאפשר לה להתנדנד ולחזור למצב זקוף. הדארומה המסורתית צבועה לרוב באדום, ועל פניה מופיעים זקן, שפם וגבות מסוגננים יחד עם עיטורים ומילים כתובות בזהב לאריכות ימים ומזל. הפרט המעניין יותר נמצא בעיניים של הבובה. כאשר אדם מציב לעצמו מטרה או מביע משאלה, הוא מצייר אישון שחור בעין השמאלית של הבובה. לאחר שהמטרה הושגה, הוא משלים את האישון בעין השנייה. כך הופכת הבובה לתזכורת מוחשית להתחייבות אישית: לא רק לחלום, אלא גם לפעול כדי להגשים את החלום.

במאה ה 8, בעקבות עימותים צבאיים בין הפרסים לסינים, נשבו יצרני נייר סינים שלימדו את שוביהם את רזי המלאכה. עם הזמן התפתחה מסורת של הכנת קופסאות תכשיטים, מגשים וחפצי נוי מצופים בלכה שחורה מבריקה עם עיטורי זהב עדינים, מוצרים שהיו מבוקשים מאד. דרך נתיבי המסחר בסביבות המאה ה-10 עד ה-17, הגיעה עיסת הנייר למרוקו, ומשם לספרד, איטליה וצרפת, והפכה ללהיט. עיסות נייר מצופות בלכה מקשיחה, שמשו לרהיטים, מסגרות, בובות יוקרתיות ולאלמנטים אדריכליים. באירופה הפכה עיסת הנייר לחומר שימושי גם בעיצוב רהיטים, מסגרות לתמונות ואלמנטים דקורטיביים. בזכות משקלה הקל, האפשרות לעצב אותה במגוון צורות והיכולת לצפות אותה ולצבוע אותה, היא סיפקה לאמנים ולבעלי מלאכה חלופה מעניינת לחומרים יקרים וכבדים יותר.

למחזר, ליצור ולהירגע

מעבר להיותה טכניקה אמנותית, לעיסת הנייר יש יתרונות מעשיים וסביבתיים. אפשר להתחיל ליצור בה בהשקעה קטנה יחסית, בלי תנור יקר כמו בקרמיקה או ציוד מורכב. עיתונים ישנים, קרטונים, ניירות משומשים, מים ודבק יכולים להפוך לחומר גלם ליצירות מגוונות. הערך הסביבתי גבוה. במקום להשליך את הנייר, אפשר להעניק לו חיים חדשים. התהליך מעודד חשיבה יצירתית, שימוש חוזר בחומרים והבנה שלא תמיד צריך לקנות משהו חדש כדי ליצור משהו יפה. לצד כל אלה, יש גם את ההנאה שבמלאכה עצמה. העבודה בעיסת נייר דורשת מגע ישיר עם החומר, קריעה, מעיכה, לישה, הדבקה ועיצוב. הידיים עסוקות, תשומת הלב מתמקדת בפעולה, ובהדרגה אפשר להרגיש שהמחשבות על ענייני היום יום, נדחקות מעט הצידה לטובת שלווה יצירתית.

עבורי היצירה בידיים היא מעין מדיטציה פעילה שמאפשרת להאט את הקצב, להתמקד בפעולה ולחוות הנאה. מחקרים בתחום האמנות והבריאות הנפשית מצביעים על כך שפעילויות יצירתיות עשויות לתרום להפחתת מתח ולשיפור תחושת הרווחה, אף שההשפעה משתנה מאדם לאדם. אין מדובר בתחליף לטיפול מקצועי במצבים של חרדה או דיכאון, אלא בפעילות שעשויה להשתלב בחיים ולהוסיף להם הנאה ומשמעות.

לעבודה בעיסת נייר יש מאפיינים שמזכירים עבודה בחמר, חומר שנחקר בהקשר של טיפול באמנות. במאמר סקירה שפרסמו מיכל שולט ותמי גברון בשנת 2006, הן תיארו כיצד מגע ישיר בחמר, תנועה ועיצוב תלת ממדי עשויים לסייע בביטוי רגשות ובעיבוד חוויות פנימיות. העבודה בחומר מאפשרת ליצור צורה מוחשית מתוך רעיון או תחושה, ולעיתים לבטא באמצעותה דברים שקשה לבטא במילים. מחקר שנערך בקרב מבוגרים שאושפזו במחלקה פסיכיאטרית, בחן פעילות של יצירה בחמר ומצא ירידה בחרדה המיידית לאחר הפעילות. המחקרים האלה עוסקים בחמר ובעבודה אמנותית, ולא בעיסת נייר, למרות התחושה הדומה. הדמיון בין הפעילויות מעורר עניין. בשתיהן הידיים לשות, לוחצות, מעצבות ומשנות את החומר, והיוצר מתמסר לתהליך שדורש תשומת לב וסבלנות.

עיסת הנייר אינה מאפשרת לקבל הכול מיד. צריך לעצב, להמתין לייבוש, להוסיף שכבות, לצבוע ולפעמים לתקן. כל שלב דורש סבלנות. אי אפשר לזרז את החומר רק מפני שאנחנו ממהרים. במובן הזה, היצירה מזכירה לנו שיעורים קטנים וחשובים כמו לתת לדברים זמן, לדחות סיפוקים, להסכים לתהליך ולא לצפות שכל דבר יהיה מושלם בניסיון הראשון.

מפיל קטן ועד בובות ענק

עיסת נייר אינה מסתכמת בקערות ובפסלונים ביתיים. היא משמשת גם ליצירת תפאורות גדולות, אביזרי במה, מסכות תיאטרון, דמויות ענק ופריטים לקרנבלים ברחבי העולם, ובהם מסורות המסכות המפורסמות של ונציה. בספרד, בוולנסיה למען הדיוק, בכל חודש מרץ מתקיים "פסטיבל לה פאלאס", לכבוד הקדוש הנוצרי סנט ג'וזף שהיה פטרון הנגרים. הפסטיבל מציג בובות ענק מעיסת נייר, שבבי עץ ושעווה, ובסוף הפסטיבל, שורפים את כולן למעט אחת שמקבלת חנינה ונשארת לשנה הבאה.

אילת המדריכה, שלחה אותי לקנות דבק טפטים, שזאת בעצם אבקה שמערבבים במים ונוצר נוזל דביק. את הגוף של המוצרים יוצרים מקרעי עיתונים וניירות שטבולים בנוזל הדבק הזה, וכאשר הצורה הבסיסית מוכנה צריך לתת לה להתייבש. כאשר המבנה יבש אפשר להתחיל בצביעה ובשיפורים עד שמתקבלת התוצאה הרצויה. באתרי האינטרנט השונים כמו פינטרסט, מצאתי כמה דמויות ליצירה בעיסת נייר, ובינתיים הספקתי להכין פיל קטן, והזיקית הצבעונית נמצאת כעת על המדף בסטודיו של אילת המדריכה, לייבוש יחד עם כמה קערות. אני אוהבת את המגע עם החומרים, את הלישה ואת האפשרות לקחת חומר פשוט ולעצב ממנו דמות. את הקערות ציפיתי במפיות צבעוניות טבולות בדבק הטפטים. לאחר שיתייבשו, אמשיך לגימור המתאים ואקווה שאוכל להשתמש בהן .

וכך, בין עיתונים ישנים, דבק, מפיות צבעוניות וזמן ייבוש, חומר שנראה לכאורה חסר ערך מקבל הזדמנות חדשה. אולי זה סוד הקסם של עיסת הנייר. לא צריך להיות אמן גדול, לא צריך ציוד יקר ולא צריך לדעת מראש איך תיראה התוצאה. צריך רק להתחיל, לתת לידיים לעבוד ולהסכים להיות מופתעים. כשאמן מסתכל על חומר, הוא רואה לפעמים את הישות שרוצה להיווצר ממנו. כשאני מסתכלת על ערימה של נייר גרוס או קרעי עיתונים, אני מנסה לחשוב כמו האומנים הגדולים, מה הדבר הבא שישמח להיוולד מהחומרים האלה, וברוב המקרים פותחת את פינטרסט ומקבלת שם רעיונות.

אז אם מתחשק לכם ליצור, לשחק ולעשות משהו במו ידיכם, כדאי לדעת שיש ברשת שפע של סרטוני הדרכה ויש חוגים, ויש את הסטודיו של אילת האוזנר. ואם היצירה לא יצאה בדיוק כפי שרציתם, זה לא נורא. לפעמים אפשר לפרק, לרסק, להוסיף חומר ולהתחיל מחדש. אחרי הכול, בעיסת נייר, כמו בחיים, לא כל מה שנראה כמו סוף הוא באמת סוף. לפעמים זו התחלה של יצירה חדשה.