בזכות אלבום תמונות שהגיע מקנדה – נשר תזכה בשנה נוספת?
אלבום תמונות המתאר את הקמת מפעל המלט של נשר והגיע לספריית האוניברסיטה מספר על החיים באזור בשנות ה-20 של המאה הקודמת.
בזכות תמונה אחת שמתארת את צריפי הפועלים כבר בשנת 1923,
ייתכן ותאריך הקמתה של נשר יוקדם בשנה
טבילה בקישון, תחילת הבנייה במפעל המלט של נשר וגם – תמונה שמרמזת על כך שלעיר נשר נוספה שנה שלמה, את כל אלה ותמונות נוספות מהחיים באזור חיפה ונשר בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת אפשר למצוא באלבום תמונות נדירות שהגיע לספריית יונס וסוראיה נזראיין באוניברסיטת חיפה מוונקובר הרחוקה.
לפני מספר חודשים הגיע לספריית האוניברסיטה אלבום תמונות מוונקובר שבקנדה ובו לצד תמונות משפחתיות גם תמונות היסטוריות המתעדות את הקמתו של בית החרושת למלט בנשר בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20. בנוסף להקמת המפעל עצמו, התמונות מספרות על העובדים שהקימו אותו ועל החיים באותן שנים באזור. האלבום מעניק מבט כמעט ראשוני על אחד מהפרויקטים הגדולים בישראל של שנות ה-20 ושופך אור נוסף על החיים באותה תקופה ונושא אתו ספור מיוחד. כאשר עברו על תמונות האלבום בספריית האוניברסיטה, הבחינו כי על תמונה אחת, בה נראים צריפי העובדים הראשונים בנשר כתובה בכתב יד השנה "1923" . נשר אכן החלה להיות מוקמת באופן ספונטני, כשעובדי המפעל החלו להקים לעצמם צריפים לצד המפעל – אלא שמקובל לתארך את התחלת התיישבות זו בשנת 1924 וכך מופיע גם באתר העירייה הרשמי. מהתמונה מתברר כי ככל הנראה – נשר הוקמה כבר שנה קודם – כך שבזכות האלבום ייתכן ונוספה לנשר שנה שלמה…
את האלבום הורישה לאוניברסיטה נעמי קרוזו, המתגוררת כיום בוונקובר שבקנדה. את האלבום נעמי ירשה מאביה, בלה שניטלנדר, שהיה בין מקימי מפעל המלט של נשר. לדבריה, אביה התעניין בצילום ויחד עם גיסו, הרמן ארנו-מילר, שלמד צילום מקצועי בארץ מוצאם בבודפשט, הם צילמו את הקמת בית החרושת בנשר, את נופי ארץ ישראל, ותמונות רבות נוספות מהווייתם בארץ. האלבום, שזכה לשם "אוסף נעמי קרוזו – אלבום נשר" מספר את סיפורה המרתק של הקמת העיר סביב המפעל בנשר. צריפי הפועלים, שלושת הרחובות עם בתים מטופחים של מהנדסי המפעל, מבני ציבור וחינוך כגון בית הספר, המרפאה, הקנטינה, הצרכנייה – כל אלה היו פרי העיצוב של בלה. בנוסף, באלבום תמונות של ישובים יהודיים וערביים בארץ ישראל בשנות 1920; וכן תיעוד שיפוצים ובניה במתחם הבזיליקה הפרנציסקנית בנצרת (כיום בזיליקת הבשורה) בין השנים 1927 ו- 1931. בשנת 1957, לאחר מות אשתו, עזב בלה את הארץ יחד עם בתו נעמי והמשיך בקריירה מקצועית בקנדה.
בלה שניטלנדר היה בין יותר מ- 50 מהנדסים ואדריכלים דוברי הונגרית שעלו לארץ בין השנים 1930-1920. טרם עלייתו ארצה, למד בלה הנדסה אזרחית בבודפשט, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא ונפצע בה, לאחר חזרתו למולדתו בהונגריה, חווה קושי לסיים את לימודיו בשל היותו יהודי. חוויה זו גרמה לבלה לרצות לעזוב את ארצו והוא בחר בהודו הרחוקה, בה שמע כי ניתן למצוא עבודה במקצועו. בשנת 1922, בלה בן ה-24 יחד עם אשתו ארזבט אלישבע מילר בת ה-23, הפליגו למזרח הרחוק. האנייה בה הפליגו בני הזוג, עצרה בנמל יפו והם ירדו לביקור קצר. בלה רצה לפגוש חברים מהאוניברסיטה שבאו לארץ ישראל מספר שנים קודם לכן. חברים אלה סיפרו לו שגם בארץ ניתן למצוא עבודה ושכנעו את הזוג הצעיר לא להמשיך להודו. תחילה עבד בלה בתוכנית השקייה בזיכרון יעקב במימון הברון דה רוטשילד ועם התחלת בניית בית החרושת למלט, בשנת 1924, שימש מנהל מחלקת הבנייה במפעל נשר. הוא היה אחראי על הקמת מבנים במפעל ובשכונת נשר, כולל הרחובות בהם התגוררו מהנדסי המפעל. בלה עצמו, יחד עם אשתו ושתי בנותיו, תמר (אגי) שנולדה ב-1927 ונעמי קרוזו שנולדה ב-1939, התגוררו בשכונה החדשה בנשר במשך 33 השנים הבאות. בנוסף לפרויקט בית החרושת בנשר, בסוף שנות העשרים של המאה שעברה, התבקש בלה לתכנן שיפוצים במתחם הכנסייה הפרנציסקנית בנצרת. אחיו לואיס, שהיה גם הוא מהנדס וחי בברלין באותו זמן, בא לארץ ישראל לסייע לו בפרויקט.
