בחירות של גיבורים: "אני נותנת צ'אנס הוגן אבל יש לי ציפיות גבוהות מספר שבחרתי בו."

"מול שתי אפשרויות קשות, האדם לרוב אינו מחפש את הבחירה הנכונה,
אלא את זו שתגרום לו לפחות ייסורי מצפון." (הנפילה, אלבר קאמי)

לעיתים, כשאני קוראת ספר ממש טוב, עולים בי רגשות מורבידיים כמו 'מה אם יקרה משהו ולא אוכל לסיים אותו ולא אדע לעולם כיצד הסתיים?' ואז קשה לי לעזוב את הספר, אני מנסה להספיק לפני השינה עוד פרק ורק עוד אחד ואין כמו לשכוח לכבות את האור ולהירדם עם הספר ביד, כמו יערית של שמרית אור. יש פעמים שאני מתעוררת לרגע כשהאיש מסיר את משקפיי ומכבה את מנורת הקריאה ויש משהו במחווה הזו שעבורי הוא חלק מחוויית הקריאה הטובה.

להגיע לדף סיום הספר מעורר רגשות מעורבים. מצד אחד את ההקלה שהינה, נגמר וזכיתי לקרוא את הסוף, ומצד שני את עצב הפרידה ממשהו טוב שקרה לי, קצת כמו סיום חופשה נעימה. ואז מגיעה הרגע הקשה של לבחור. מי ינעים / יסעיר / יאפיל / יצחיק את לילותיי הבאים? זו בחירה קשה. אין סיכוי שבחיים אלה, גם אם אהגה בהם יומם ולילה, שאזכה לקרוא את כל הספרים שחלמתי. פעם הייתה מעציבה אותי ההבנה הזו. היום אני חשה שיש יותר הנאה ועומק בקריאה שלי, אולי כי אני מבינה שזו הבחירה שלי מכל הספרים האחרים ומכיוון שכך, שווה את זמני. כמובן, יש גם את העניין עם ספרים 'שמבזבזים לי את הזמן' ואני מפתחת טינה כלפיהם. בעבר הייתי חייבת לסיים ספר אם התחלתי אותו. היום אין מצב. אני נותנת צ'אנס הוגן אבל יש לי ציפיות גבוהות מספר שבחרתי בו.

הימים הסוערים בישראל שלנו מביאים אותנו לידי בחירה בקלפי. איש ואישה והפתק שלהם. כן, אני אולי מאחרוני המוהיקנים כאן שלא מרגישים צורך לאָכְלָה לגַדְיָא של מי שאינם חושבים כמוני ולמכור אותם בעבור חופן בִּתְרֵי זוּזֵי. כן עצוב לי אם אנשים ובעיקר נשים אינן ממשות את זכות הבחירה שלהן. אני דור ראשון שנולד בארץ לשני אנשים נפלאים שהגיעו מארצות בהן לנשים עדיין אין זכות בחירה, כך שעניין זה בעל חשיבות רבה בעיניי. בספר חדר משלך כתבה וירג'יניה וולף "אין שער, אין מנעול, אין בריח שתוכלו לכפות על חופש מחשבתי."אני רוצה להמשיך ולחיות בעולם בו אני חופשיה לא רק לחשוב אלא להשמיע קול ולבחור, לתת את קולי לראויים בעיניי. אחרי הכול, כל גיבור וגיבורה ספרותיים עומדים בפני בחירה גדולה במסעם. תמיד מרתק לדעת מה יחליטו לבסוף ולדמיין מה הרוויחו ולכאוב את שהפסידו מבחירתם. כמו החיים עצמם, לא?

החודש סיים את מסעו בחיינו הסופר האהוב של ילדותי יהודה אטלס, זכרו לברכה. אמנם הוא כבר לא כאן כדי להעשיר עוד את חיי המדף הישראליים, אך אותי אישית הוא מלווה מילדות בכל פעם שאני פותחת את הברז וטיפות קרות באות ואני שוטפת את הידיים רק בקצות האצבעות או שבדרך הביתה הבכי נחלש, ראיתי את אמא התחיל מחדש. כמו ש"גרים בי" ציטוטי גשש חיוור, כך פניניו של קורא מוחות הילדים, יהודה אטלס, מלווים את מדפי מוחי. הינה ציטוט שלו על בחירה:
"בחנות צעצועים הרשו לי לבחור צעצוע אחד,
אבל מכל מה שהראו לי לא מצאתי משהו מיוחד.
אז בסוף לקחתי מה שאמרה המוכרת,
כי בכלל לא הייתי בטוח שיקחו אותי לחנות אחרת." (גם הילד הזה הוא אני, יהודה אטלס)

כתב דויד גרוסמן "כל חיוך, כל החלטה, כל פנייה ימינה או שמאלה בסמטה חשוכה – הן בחירות שאנחנו מטילים בן ספק עוד לפני שהספקנו לבצע אותן. אנחנו עם שחי את החרטה על הדרכים שלא הלכנו בהן." (ספר הדקדוק הפנימי, דויד גרוסמן). לא יודעת מה אתכם, אבל אני לא מתכוונת להתחרט על כך שלא מימשתי את זכות הבחירה שלי. כבר הצבעתי מספיק פעמים בחיי כדי להתאכזב מבחירותיי וגם להתחזק מבחירות אחרות ואת כל אלה הייתי עושה שוב, אלה בחירותיי ואף אחד לא יכול לקחת אותן ממני.  

לחיי חופש הבחירה
שנשכיל לקבל את החופש של האחר לבחור כראות עיניו
ויש בחירה אחת טובה שתוכלו לעשות כבר היום – לבחור לקרוא לפחות ספר אחד השנה.

קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי