(חי פה) – ועדת הבריאות של עיריית חיפה, בראשות חבר מועצת העיר ישראל סביון, קיימה ביום שלישי האחרון (20/10/26), דיון מיוחד בנושא פוסט טראומה, בהשתתפות נציגים ממערכת הבריאות, ארגון נכי צה"ל, הביטוח הלאומי וארגונים חברתיים.
ועדת הבריאות העירונית בחיפה קיימה דיון שעסק באחד מפצעי המלחמה הכואבים והפחות נראים לעין, הפוסט טראומה. נציגי מערכת הבריאות, אגף השיקום, ארגון נכי צה״ל ותוכנית ״בוחרים בחיים״ הציגו את היקף ההתמודדות, את הקשיים המלווים את הפצועים ובני משפחותיהם ואת הצורך להפוך את התמיכה בהם ממילים למעשים. לצד הדרישה להתאמת השירותים הציבוריים, עלתה קריאה ברורה. לא להשאיר את מי שנפגעו מהמלחמה להתמודד איתה מחדש בכל יום, לבדם.
המלחמה אינה מסתיימת בהכרח כשהירי נדם, כשהחייל חוזר הביתה או כשהפציעה הגופנית מחלימה. עבור מי שמתמודדים עם פוסט טראומה, הקרב עלול להימשך בתוך הבית, בכביש, בתור בסופרמרקט ואפילו ברגעים שאמורים להיות שגרתיים ופשוטים. רעש פתאומי, צפיפות או תחושת איום עלולים להחזיר את האדם ברגע אחד אל החוויה שממנה ניסה להיחלץ.
זהו הפצע השקוף של המלחמה. פציעה שלא תמיד ניתן לראות מבחוץ, אך היא עלולה להשפיע על כל תחומי החיים, על תחושת הביטחון, על הקשרים המשפחתיים ועל היכולת לחזור לשגרה.
על רקע המציאות הזאת קיימה ועדת הבריאות העירונית בחיפה, דיון שעסק בפוסט טראומה ובהתמודדותם של נכי צה״ל ונפגעי הקרב, במטרה להציף את הצרכים, לחבר בין הגורמים המטפלים ולקדם מענים רפואיים, שיקומיים וקהילתיים מותאמים יותר.
בדיון השתתפו אלון בן יוסף, מנהל תחום פוסט טראומה בבית הלוחם, אל״ם (מיל׳) איתן מטמון, יו״ר ארגון נכי צה״ל במחוז חיפה והצפון, יפעת הרמן, מנהלת הביטוח הלאומי בחיפה תא״ל (מיל׳) ישי רמתי, נשיא רוטרי חיפה לשעבר ויו״ר תוכנית ״בוחרים בחיים״ ונציגים נוספים מתחומי הבריאות, השיקום והקהילה.
הפציעה שלא רואים והמאבק שמתחיל דווקא בבית
אחד המסרים המרכזיים שעלו בדיון היה כי פוסט טראומה אינה מסתכמת בזיכרונות קשים מהעבר. היא עלולה להתבטא בחוויה חוזרת של האירוע הטראומטי, בהימנעות ממקומות וממצבים מסוימים, בשינויים ברגש ובחשיבה ובדריכות מוגברת, המקשה על האדם להרגיש בטוח גם כשהסכנה כבר חלפה.
עבור מי שחווה לחימה, הדרך הביתה אינה תמיד מובנת מאליה. הכביש עלול להפוך לזירת איום, מקום הומה אדם למקור חרדה, ופעולה יומיומית כמו קנייה בסופרמרקט לאתגר נפשי של ממש.
מאחורי ההתנהגות שלעתים נראית לסביבה כחוסר סבלנות, הסתגרות או עצבנות, עשויה להסתתר מצוקה עמוקה. האדם אינו בהכרח בוחר להתרחק, להתפרץ או להימנע, לעיתים הוא מנסה להתמודד עם עולם שכבר אינו מרגיש בטוח עבורו.
לצד התסמינים המוכרים, נדונה גם הפגיעה המוסרית מצוקה הקשורה בין היתר לאשמה, לבושה ולתחושות קשות סביב אירועים שהאדם חווה או היה מעורב בהם. פגיעה זו עלולה להכביד מאוד על ההתמודדות הנפשית, ובמקרים מסוימים להיות קשורה גם לסיכון אובדני מוגבר. הדברים מדגישים את חשיבותם של זיהוי מוקדם, ליווי מקצועי והתערבות מתאימה.
כיום קיימים טיפולים ממוקדי טראומה, ובהם EMDR, חשיפה ממושכת (PE) וטיפול בעיבוד קוגניטיבי (CPT). אולם לצד הטיפול המקצועי, נדרשת גם סביבה שיודעת להכיל, לזהות מצוקה ולא להוסיף עליה.
״מאז 7 באוקטובר קיבלנו אלפי פצועים והצורך עצום״
אל״ם (מיל׳) איתן מטמון, יו״ר ארגון נכי צה״ל במחוז חיפה והצפון, התייחס להיקף ההתמודדות ולצורך בחיזוק שיתוף הפעולה בין הגופים העוסקים בשיקום.
במהלך הדיון הוצגו נתונים על היקף הצרכים באגף השיקום ובמחוז כ-42,500 מתמודדי נפש ופוסט טראומה יחד, 18,744 חברי ארגון במחוז חיפה והצפון, 5,242 פצועי מלחמת חרבות ברזל במחוז הצפון ו-2,366 חברי ארגון בעיר חיפה. הנתונים הוצגו במסגרת השקופיות בדיון. המספרים אינם רק נתונים סטטיסטיים. מאחוריהם נמצאים בני אדם, משפחות ומעגלים שלמים שנדרשים ללמוד מחדש כיצד לחיות עם הפציעה.
מטמון הדגיש את החשיבות שבחיבור בין הגורמים המקצועיים ובקידום פתרונות משותפים, כדי לשפר את השירות ואת המענה לפצועים במחוז. המשמעות ברורה: שום גוף אינו יכול לתת לבדו את כל התשובות. נדרשת עבודה משותפת בין מערכת הבריאות, אגף השיקום, ארגון נכי צה״ל, הרשויות המקומיות, הביטוח הלאומי וארגוני החברה האזרחית כדי שהאדם הפצוע לא ייאלץ להפוך בעצמו למתאם הטיפולי של חייו.
לא רק לטפל בפצוע להתאים אליו את המערכת
אחת הסוגיות המהותיות שעלו בדיון נגעה להתאמת השירותים הציבוריים לאנשים המתמודדים עם פוסט טראומה. מיון בבית חולים, המתנה ממושכת, רעש, צפיפות, חוסר ודאות ומפגש עם אנשים רבים עלולים להפוך עבורם לחוויה קשה במיוחד. מערכת שנועדה להעניק טיפול עשויה להעצים את תחושת המצוקה, אם אינה מותאמת.
בדיון הועלתה בקשה לקדם צוות משותף ופיילוט להתאמת המענה במיון, תוך התייחסות לזיהוי מצוקה וסיכון אובדני, לצמצום גירויים, לאפשרות להמתנה בסביבה שקטה יותר, להסבר מוקדם לפני בדיקות, לאפשרות לבחור במלווה וליצירת רצף טיפולי בין בית החולים, בית הלוחם והקהילה. המסר אינו בקשה להטבה מיוחדת, אלא דרישה למערכת שמבינה את המטופל שמולה.
הנגשה של שירות רפואי אינה מסתכמת ברמפה או במעלית. לעיתים היא מתחילה בהנמכת הקול, בהסבר פשוט, בהמתנה במקום שקט ובהבנה שהתגובה של האדם אינה בהכרח מכוונת כלפי הסביבה, אלא נובעת ממצוקה. במקביל, הוצגו צרכים נוספים ובהם הרחבת התמיכה הנפשית במשפחות, חיזוק הרצף השיקומי בקהילה, סיוע בתעסוקה, מימוש זכויות, פיתוח תשתיות דיגיטליות ובחינת מחלות נלוות לפוסט טראומה.
״המשימה היא של כולנו״
אלון בן יוסף, מנהל תחום הפוסט טראומה בבית הלוחם, ביקש להרחיב את נקודת המבט. ההתמודדות אינה יכולה להיות מוטלת רק על מי שנפגעו. לדבריו, מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל נוספו אלפי פצועים באזור חיפה, והצורך להתאים את המערכות הציבוריות למציאות החדשה הולך וגובר.
״גם אם הפגיעה סמויה או גלויה, האדם שמתמודד עם פוסט טראומה מרגיש לא פעם שהמשימה שלו היא להשתקם ולהבריא. אבל זו המשימה שלנו כחברה לעזור להם להשתקם ולא להפיל עליהם את כל ההתמודדות הזאת״, היה המסר המרכזי בדבריו.
בן יוסף הדגיש כי לעיתים דווקא המחוות הפשוטות ביותר יכולות לשנות את המפגש: לשאול אדם שנראה במצוקה אם הכול בסדר, להתקרב בחיוך, לדבר ברוגע ולא להגיב מיד בכעס לאדם עצבני או נסער. אין בכך תחליף לטיפול מקצועי, אך יש בכך תזכורת לאחריות האנושית המוטלת על כולנו. לא תמיד נדע מי עומד מולנו ומה עבר עליו. לא תמיד נראה את הפציעה. דווקא משום כך, נדרשת חברה שמגיבה ברגישות, בסבלנות ובכבוד.
״בוחרים בחיים״: מהים אל הדרך חזרה לקהילה
אחד המענים שהוצגו בדיון הוא תוכנית ״בוחרים בחיים״, ביוזמת רוטרי חיפה ובהובלת תא״ל (מיל׳) ישי רמתי, נשיא רוטרי חיפה לשעבר ויו״ר התוכנית.
התוכנית מיועדת לנפגעי קרב המתמודדים עם פוסט טראומה ומשלבת שייט אתגרי, טיפול קבוצתי וליווי למשפחות. המשתתפים יוצאים להפלגה שבועית בת כשלוש שעות, בליווי מדריך שייט מוסמך ואשת מקצוע טיפולית. במהלך ההפלגה הם מקבלים תפקידים, מתמודדים עם משימות משותפות, לומדים לפעול בצוות ומשתתפים בעיבוד קבוצתי של החוויה.
״אנחנו לוקחים את המשתתפים להפלגה מדי שבוע, נותנים להם תפקידים שונים במהלך השייט, ובסיומו יושבים יחד ומסכמים את החוויה. אנחנו רואים את השינויים ומנסים, לצד הפעילות עם המשפחות, לסייע להם לחזור לחיים רגילים בקהילה״, הסביר רמתי.
הים, במסגרת הזאת, הוא הרבה יותר מנוף פתוח. הוא מאפשר יציאה מהשגרה, התמודדות הדרגתית עם אתגרים, חוויית מסוגלות והשתייכות לקבוצה שבה כל אחד נדרש לתרום ולהיות חלק. התוכנית אינה מתמקדת רק במי שנפגעו, אלא גם במשפחותיהם. בני ובנות הזוג נושאים פעמים רבות בעומס רגשי כבד, מתמודדים עם שינויים בחיי הבית ומנסים לתמוך באדם היקר להם, גם כאשר הם עצמם זקוקים לתמיכה.
לכן כוללת התוכנית גם קבוצות תמיכה למשפחות ופעילויות חברתיות משותפות. בין הפעילויות הנלוות שהוצגו: מפגשים למשפחות ולילדים, פעילויות לנשות הלוחמים, הכוונה ללימודים מקצועיים ואקדמיים ושילוב בקהילה.
על פי הנתונים שהוצגו, 88 משתתפי התוכנית, לקחו חלק בקבוצות התמיכה בין קיץ 2024 למרץ 2026, ובמהלך 2026 תוכננה הרחבה של הפעילות לכ-122 משתתפים בסך הכול. מדובר בנתוני התוכנית כפי שהוצגו בדיון, ולא בנתוני הערכה קלינית של יעילות הטיפול.
התוכנית מבקשת להמשיך ולהתרחב, להגדיל את מספר המשתתפים, לבסס את התשתית הניהולית, לגייס משאבים, להעמיק את שילוב המשפחות ולפתח מסלולי לימוד ותעסוקה עבור בוגרי התוכנית. בין השותפים שהוצגו נמנים משרד הביטחון, אגף השיקום, עמותת קרן מועדון רוטרי חיפה, מועדון ובית הספר לשייט תש״ח, המרכז לחקר החברה באוניברסיטת חיפה וארגון נכי צה״ל.
אחד היעדים שהוצגו הוא פתיחת מסלול לימודים אקדמי במכללת גורדון בחיפה, בסיוע תרומת רוטרי. המהלך מבטא תפיסה רחבה של שיקום. לא רק לסייע לאדם להתמודד עם הפגיעה, אלא גם לפתוח בפניו אפשרויות חדשות של למידה, תעסוקה, עצמאות ושייכות.
רפואה, קהילה והתנדבות — שותפות שצריכה להימשך
יו״ר ועדת הבריאות העירונית, ישראל סביון, מחזיק תיק האזרחים הוותיקים ויו״ר מילב, הדגיש את חשיבותם של דיונים ציבוריים מהותיים ואת האפשרות שהם יוצרים לשיתופי פעולה ולגיוס משאבים.
לדבריו, ועדת הבריאות מבקשת לקדם עיסוק בנושאי רפואה ובריאות הציבור גם במסגרת פעילות המיועדת לאזרחים הוותיקים, לרבות הרצאות ומפגשים במסגרת הגמלאידה ובימי שישי בבוקר.
החיבור בין בריאות, קהילה והתנדבות חשוב במיוחד בהתמודדות עם פוסט־טראומה. הטיפול אינו מסתיים בחדרו של איש המקצוע, והשיקום אינו מסתיים ביום שבו האדם משתחרר מבית החולים. הוא נמשך בבית, במקום העבודה, במפגש עם חברים וביכולת להשתתף שוב בחיי הקהילה.
כאן נבחנת גם יכולתה של העיר: האם השירותים הציבוריים יודעים לזהות מצוקה? האם קיימים מסלולי תמיכה למשפחות? האם אדם המתמודד עם פוסט־טראומה יכול לקבל טיפול בלי להרגיש שהוא נדרש להילחם שוב במערכת?
לא להשאיר אותם לבד במערכה השנייה
הדיון בוועדת הבריאות העירונית בחיפה הציף אמת שאי אפשר להתעלם ממנה: הפגיעה הנפשית של המלחמה אינה עניין פרטי של החייל או הלוחם שחזר הביתה. היא משפיעה על המשפחה, על הקהילה, על מערכת הבריאות ועל החברה כולה.
נדרשים משאבים, אנשי מקצוע, טיפולים מותאמים, מסגרות שיקום, תמיכה במשפחות ושיתוף פעולה בין הגופים. אבל נדרשת גם הבנה בסיסית: אדם שמתמודד עם פוסט־טראומה אינו צריך להוכיח לסביבה שהוא סובל כדי לזכות בסבלנות, ואינו צריך להיאבק לבדו כדי לקבל את המענה שמגיע לו.
המסר שעלה מהדיון חד וברור, האחריות לשיקום אינה מוטלת רק על הפצועים. היא מוטלת גם על המערכות שאמורות לטפל בהם ועל החברה שאליה הם מבקשים לחזור. כי מאחורי כל מספר יש אדם. מאחורי כל פציעה יש משפחה. ומאחורי כל ניסיון לחזור לחיים יש מאבק שלעתים איש אינו רואה.
המלחמה הותירה פצעים שאינם תמיד נראים לעין. כעת מוטלת על כולנו האחריות לוודא שאיש לא יישאר לבדו מול הכאב, ושמי שבחרו להגן על החיים יזכו גם לחברה שתעמוד לצידם בדרך חזרה אליהם.