טעמי הילדות – החריף של ויסמן
לכל אחד יש טעמים שלעולם לא ישכח. אחד הטעמים שלי הוא החריף של ויסמן.
פלאפל ויסמן היה ממוקם בפסאז' בפינת הרחובות הנביאים – שבתי לוי בחיפה, ממש מול הדואר המרכזי של שכונת הדר. בילדותנו נהגנו להגיע אליו בהפסקות הצהרים בבית הספר או בימי שלישי לאחר הפעולה בצופים. זה היה קרוב וגם טעים.
ויסמן – יהודי יוצא רומניה שמכר פלאפל ממש ליד מעוז הפלאפלים של ואדי ניסנאס.
נראה היה שעשה חיל בעסקיו. תורים ארוכים היו משתרכים ליד החנות היפה והמבהיקה בניקיונה. הוא שלט בה ביד רמה. תמיד היה לידו בחור צעיר שמיהר לעשות רצון בעל הבית. תמהנו האם היה זה עובד שכיר או בנו של ויסמן.
איש בעל הדרת פנים היה ויסמן. זקוף קומה, לבוש בקפידה. מעל ללבוש האלגנטי לבש סינר לבן מבהיק בניקיונו. שיערו עשוי בקפידה תלתלים מתנשאים כמו פירמידה מעל המצח, שיבה זרקה בהם טרם עת. שפם קטן באופנה של שנות החמישים, כמעט לא מורגש. תמיד רציני . כשיצא לו לדבר קצת ברומנית עם לקוח זהרו פניו. נראה יותר כמו מנהל בנק מאשר מוכר פלאפל.
אם מישהו הרגיז אותו היה פולט קללה עסיסית ברומנית. גם אם אינך מבין את השפה הבנת שהוא מקלל. היה פונה בסבר פנים יפות ללקוחות ולעיתים מסנן במקביל קללה מתחת לשפם, הקללה הייתה מובנת כאילו נאמרה בקוד סתרים לעוזרו ולעוזרי עוזריו.
אין סלטים למילוי עצמי. הכל הוא היה ממלא לבד. פרוסת עגבנייה, קצת כרוב, דוגמית של מלפפון, והחריף האמיתי. זה היה חריף שלא היה חריף כל כך. גרסה רומנית של חריף אשכנזי, תערובת של חצילים ועגבניות ואולי קצת שום, ומה עוד? זה לא ידעתי. את הטעם הזה אהבתי. הוא המקור לזיכרון , הוא נתן את הטעם למנה כולה.
בכל פעם ששאל אותי "עם חריף ?" הייתי מחייך.
והוא שאל "לשים יותר ?"
"הרבה יותר" עניתי הרי ידעתי שהחריף לא חריף והטעם גן עדן.
הקציצות בטעם שונה מזה של הפלאפל שהיינו אוכלים אצל המתחרים. מעין פלאפל של אשכנזים.
שנים עברו. ויסמן סגר, מידי פעם כשהתגעגעתי לטעמים הייתי מגיע לקרן הרחובות הרצל-הנביאים-שבתי לוי ונאלץ להתפשר על פלאפל אשכנזי אחר של פלאפל "ארמון" ששורד עד היום הזה , משהו כמו 50 שנה. טעים גם הוא. אך בלי החריף של ויסמן.
קולנוע ארמון המיתולוגי כבר איננו. על חורבותיו בנו נכדי המייסד והמקים בניין רב קומתי מאד. הפסאז' אותו פסאז' רק בלי הטעם של הפלאפל של ויסמן.
שקוע בטעמים ובזיכרונות שאותם טעמים מזכירים. טעמים יש להם קשר ישיר לזיכרון. עזבתי את מושבי בקפה "טיבי" , חציתי את הרחוב להגיד שלום לידידי, אידית ויצחק מבית המרקחת "הנשיא". זוג צעיר שתינוק על ידיהם עמד במרכז בית המרקחת והחגיגה הייתה מדבקת. הכל כמובן סביב התינוק. וכמו תמיד מתחילים לדבר. אידית שואלת אותי על נכדי, היא מכירה את חולשתי. ואני עליה ועל משפחתה. סברתי כי התינוק הוא נכדם של אידית ויצחק.
"לא, זה לא שלי." אמרה אידית בחיוך, ומלטפת את התינוק.
"אתה בטח יודע מי היה הסבא שלו" הוסיף וכאילו שאל, יצחק.
פני שאלו בלי שאשמיע קול.
זה אמרה אידית מצביעה על מי שנראה האבא, "הנכד של ויסמן מהפלאפל", אתה בטח זוכר אותו.
"וזה.." הצביעה על התינוק "הנין שלו."
עמדתי נדהם. הכל חזר אלי, המראות, הריחות והטעמים. איך המקריות מתעתעת בנו לעיתים קרובות כל כך. ובאיזה עוצמות? הרי רק לפני כמה דקות ישבתי בבית הקפה והזיכרונות עלו, והטעמים עדיין בפה.
התעשתי מהר. אדם פרקטי אני. פרשתי בפני הנכד את חלומי. לקבל את המרשם של "החריף של ויסמן".
"אני לא יודע" אומר לי הנכד " אני אמנם הסתובבתי להם בין הרגליים כשהייתי תינוק, אך את המתכונים לא לימדו אותי". " אשאל את אבי. הוא עבד יחד עם סבא. הוא בטח יודע."
הנכד הזה הוא היום רוקח. אך את המרקחת הזו , הקסומה , לא ידע.
שלפתי כרטיס ביקור. "יש בו כתובת המייל שלי" הוספתי. "תוכל לעזור לי לממש חלום."
עבר כבר חודש. ברגעים אלה כשאני כותב שורות אלה אני מרגיש עקצוץ בלשוני, אני מרגיש את הטעם בחיך העליון. ואני ממשיך לחלום את הטעמים. המתכון עוד לא הגיע.
כנראה שנשאר לי להמשיך לחיות בחלום.
יוסי גלוזמן
[email protected]
סיפור נחמד. כשראיתי שמדובר בויסמן, נזכרתי שהיינו אומרים שנקי שם כמו בבית מרקחת. הפלא ופלא ובאמת הגיעו בסוף לבית מרקחת. אישית אני לא כל כך התלהבתי מהפלאפל שלו. כמו כן למיטב זכרוני לקח מחיר יותר גבוה מהאחרים.