דברים בגו – כשהחיים עצמם ממשיכים לנוע ומובעים בשפת המחול
בערב חמישי 3.9.26, באולם "פירמידה – מרכז לאמנות עכשווית" בחיפה, נדמה היה לרגע שהזמן עצמו נכנס אל הבמה. לא הזמן כפי שהוא מופיע בלוח השנה, במספרים המציינים גיל או בתצלומים המצטברים באלבומים, אלא הזמן הפרטי, זה שנחרט בזיכרון, בבגד שנשמר, בחפץ שנושא איתו סיפור, ובתנועה היודעת לפעמים לומר דברים שהמילים מתקשות לבטא.
לחפש את הדבר שמאחורי הדבר, את הסיפור שמאחורי התנועה
"דברים בגו" הוא מן הביטויים האלה שמסרבים להסתפק במה שנראה לעין. בנוסחו המוכר יותר, "יש דברים בגו", הוא מבקש לומר כי בדבר כלשהו יש ממש, סיבה או טעם, אך גם לרמוז שמשהו נוסף מסתתר מאחוריו, דבר שעדיין אינו גלוי, אך נוכחותו מורגשת.
אולי משום כך קשה למצוא שם מדויק יותר, ליצירה העוסקת בתנועה ובחיים עצמם. שהרי הגוף, עוד בטרם הוא נע, כבר מספר. מחווה קטנה, היסוס, מפגש, התרחקות או התקרבות עשויים לחשוף עולם שלם שאינו נאמר במילים. התנועה נעשית אפוא לא רק תנועה, אלא מעין שפה: היא מגלה את מה שהמילים מתקשות לומר, ומעלה אל פני השטח את הדברים הנמצאים, לפעמים זמן רב, מתחתיו.
במובן הזה, "דברים בגו" אינו רק שם של מופע. הוא גם הזמנה להתבונן פעם נוספת. לחפש את הדבר שמאחורי הדבר, את הסיפור שמאחורי התנועה, ואת מה שמבקש להיאמר דווקא באמצעות הגוף הנע. כי, כפי שמרמז הביטוי עצמו, כשנדמה לנו שכבר ראינו הכול, אולי דווקא שם מתחיל להתגלות מה שבאמת יש בגו.
שבע נשים, בנות שבעים עד שמונים ושתיים, עלו לבמה ב"דברים בגו", יצירת מחול וכוריאוגרפיה של תמר לרנר.
בקבוצת המחול "פריזמה" חברות גילה אילתי, דורותה ביאלס, יואלה שורמן, יעל סיון, עדנה לשם-סידי, רחלי דורבן ושושי גלעד. כל אחת מהן הגיעה אל הבמה עם משהו משלה: זיכרון, אביזר, בגד, מחווה, דימוי או רגע שנותר בתוכה. מתוך הפרטים האישיים האלה נוצר קולאז' תנועתי של עולמות פנימיים, יצירה שאינה מבקשת להעמיד פנים שהחיים היו פשוטים, אלא דווקא מעזה להניח על הבמה את מה שנשאר מהם.
הכותרת, "דברים בגו", כמעט נדמית בתחילה כשעשוע לשוני, אבל ככל שהמופע מתקדם היא מתגלה כמעין מפתח. אין הכוונה כאן למהות "דברים בגוף", אלא ממש לביטוי העברי "דברים בגו", שמשמעותו כאמור היא שבתוך הדברים מצוי דבר נוסף, עניין, תוכן, משמעות שאינם נגלים מיד לעין. מאחורי האביזר יש זיכרון. מאחורי התנועה יש חוויה. מאחורי מחווה קטנה מסתתרת לפעמים ביוגרפיה שלמה.
לא עוד מופע על גיל
קל היה להפוך יצירה כזאת לסיפור על נשים מבוגרות שרוקדות. אלא ש"דברים בגו" מסרבת להישאר בתוך המסגרת הזאת. הגיל אינו הנושא שלה, אף שהוא נוכח בכל צעד. הוא אינו מוצג כמגבלה וגם לא כקוריוז. להפך, השנים שהצטברו מאחורי כל אחת מן המשתתפות הופכות כאן לחומר אמנותי.
אנסמבל "פריזמה" החיפאי מכיל בחובו נשים למודות חיים, ובמובן הזה הן מביאות אל הבמה משהו שאי אפשר ללמד בבית ספר למחול: הן מכירות את הזמן לא רק כתנועה קדימה, אלא גם כמשהו שחוזר. הן יודעות שזיכרון אינו ארכיון מסודר. הוא יכול להופיע דרך צבע, בד, חפץ, תנועה או מבט, ולעיתים דווקא דרך דבר שאין לו הסבר הגיוני.
שש מן המשתתפות, גילה אילתי, דורותה ביאלס, יעל סיון, עדנה לשם-סידי, רחלי דורבן ושושי גלעד, למדו במשך השנים, בבית הספר למחול שהקימה גלית ליס לפני כעשרים שנה, מתוך מחשבה לאפשר יצירה ותנועה גם למי שאינם רקדנים מקצועיים. המונח שנולד מתוך תפיסה זו, dance for non dancers, קיבל כאן משמעות כמעט הפוכה: מי שהחלו את דרכן מחוץ לעולם המחול המקצועי מגלות שהחיים עצמם יכולים להפוך לשפת תנועה.
יואלה שורמן, היחידה מבין שבע הנשים שלא למדה בבית הספר של גלית ליס, הצטרפה למסע הזה ממקום אחר. חלק מן המשתתפות ממשיכות לרקוד גם כיום, בקבוצות מחול בהדרכתה של מרב כהן. מה שנראה בתחילה אולי כמו פעילות תרבותית, הפך במשך השנים למשהו עמוק יותר: דרך לחשוב, לזכור, להתבונן וליצור.
שבע נשים, שבעה מסלולים אל הגוף הרוקד
מאחורי אנסמבל "פריזמה" החיפאי עומדות שבע נשים, שכל אחת מהן הגיעה אל המחול מכיוון אחר, כאילו התנועה המתינה להן בקצה של מסלול חיים שכבר נכתב.
תמר לרנר, הכוריאוגרפית "הצעירונת שבחבורה" הינה רקדנית, מורה ויוצרת, מביאה אל המפגש שנים של הכשרה, יצירה עצמאית ועבודה עם גוף בתנועה, אך נדמה כי דווקא המפגש עם הנשים האלה פתח גם בפניה אפשרות להמשיך ולגלות מה יכולה יצירה להיות.
רחל דורבן, שבינואר הקרוב תהייה בת 80, הגיעה אל המחול מעולם המילים. רחל הינה משוררת, עורכת, חוקרת ומורה, מי שמעולם לא ראתה בריקוד את שפתה הראשונה, מצאה לפני כעשור דרך לעבור מן המילה אל הגוף. הזיכרון, הביוגרפיה המשפחתית והמפגש עם כאב ושכול, אינם מדוברים אצלה על הבמה, אלא מוצאים את דרכם אל התנועה, אל המחווה ואל השתיקה שביניהן.
יעל סיון, בת 70, הגיעה אף היא מעולם אחר: לאחר שנים של עבודה כמתכנתת וכדסק תמיכה, פנתה אל המוזיקה והפכה לזמרת יוצרת, בעלת שני אלבומים של שירים מקוריים. לפני כעשור נכנסה גם אל עולם המחול, ושם פגשה את הנשים שלימים תהיינה שותפותיה ל"פריזמה".
שושי גלעד, בת 72, מגיעה מעולם המחבר בין מחשבה, הוראה ואמנות: היא בעלת דוקטורט בחינוך מתמטי, מורה וחוקרת, מפתחת חומרי למידה במתמטיקה, ובה בעת אומנית וציירת שהציגה בתערוכות. בגיל 67 ביקשה לעצמה כלי חדש לביטוי וליצירתיות, והמחול העניק לה דרך נוספת להביא את עצמה ואת רגשותיה אל הבמה.
דורותה ביאלס, ילידת פולין, בת 82, אומנית רב תחומית שעלתה לישראל ב-1968, הקדישה שנים להוראת אמנות ועיצוב ויצרה בעולם האמנות החזותית, בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם. בשנים האחרונות פנתה אל הבמה, אל המשחק ואל התנועה, וגילתה בגוף החי חומר אמנותי בפני עצמו, כזה שאינו רק מתאר את המציאות אלא מסוגל להציע לה מבט נוסף.
יואלה שורמן, כמעט בת 81, מגיעה אל התנועה מתוך סיפור חיים שבו הגוף מעולם לא היה בשוליים: שרטוט אדריכלי, עיצוב פנים, גרפיקה, טאי צ'י, טיולים, טרקים והתעמלות, ולצידם שנים רבות של התנדבות. אהבתה לתנועה החלה בילדותה עם הבלט הקלאסי, ובגיל 73 מצאה את דרכה אל קבוצת אימפרוביזציה בתנועה. כשנקראה להצטרף ל"פריזמה", היא, כפי שהיא מתארת זאת, קפצה למים ללא היסוס.
גילה אילתי, בת 75, עוסקת בפיסול במתכת ובטקסטיל ומשלבת בחייה גם פעילות התנדבותית. הקשר שלה למחול החל לפני כשלושים שנה, בסדנת ריקודי בטן, ומאז התנועה נותרה עבורה מרחב של חקירה וחיות.
עדנה לשם סידי, בת 74, פסיכותרפיסטית ומטפלת במוזיקה ובדרמה, הגיעה למחול לפני כשלושים שנה, בעקבות פציעתו הקשה של בנה גיל בתאונת דרכים. אצל ירדנה כהן מצאה בריקוד דרך לבכות את הכאב ובהדרגה לחזור אל החיים. לאחר הפסקה ארוכה מאד חזרה לפני כתשע שנים לרקוד אצל גלית ליס, שם מצאה חברות, יצירה ושמחה. ב"דברים בגו" היא רוקדת מתוך אותו מסע: מן ה"חור השחור" של האובדן אל השמלה האדומה, ואל האישה שהיא היום.
שבע נשים עוצמתיות ושבע דרכים שונות להגיע אל אותה נקודה: אל הגוף. חלקן הגיעו מן הספרות, אחרות מן המוזיקה, האמנות, המתמטיקה, העיצוב או המקצועות הטכנולוגיים. למרות שעל הבמה ההבדלים אינם נמחקים, הם נעשים לחומר שממנו נרקמת היצירה. כל אחת מביאה איתה את השנים שקדמו לתנועה, והתנועה מחזירה להן משהו שאולי לא ידעו שהן מחפשות: את האפשרות להמשיך להשתנות.
כך "פריזמה" אינה רק קבוצת מחול של נשים בוגרות בגילאים שונים. כי "פריזמה" היא מפגש בין ביוגרפיות, בין גופים ובין דרכים שונות להבין מה פירוש הדבר להיות חי, להרגיש, לזכור, ליצור ולנוע, גם כאשר רוב העולם כבר מצפה מן הגוף להאט.
הכול התחיל בשיחה
הרעיון למופע החל להתגבש לפני כשלוש שנים, עם דעיכת הקורונה. הוא נולד אצל שתיים מן המשתתפות, בהובלתה של רחל דורבן, ותוך זמן קצר התפתח מיוזמה אישית לרעיון קבוצתי, שהלך והבשיל עם הצטרפותן של שאר המשתתפות. בהתחלה לא הייתה במה ולא הייתה יצירה מוגמרת. היו שיחות, כתיבה, חיפוש, ובעיקר ניסיון להבין מה כל אחת רוצה לומר באמצעות התנועה.
הכוונה הייתה פשוטה, אך מורכבת ועמוקה: שכל אחת תביא אל הבמה תנועה אישית, שנולדה מתוך חוויה משמעותית בחייה.
מכאן החל התהליך האיטי שבו רעיון הופך ליצירה. המפגשים הראשונים היו מבוססים על שיחה, כתיבה וחיפוש אחר הדרך שבה אפשר להפוך חוויה אישית לשפה בימתית. הן חיפשו מי שתוכל להוביל אותן, ובשלב הראשון הן עבדו עם עידית הרמן, רקדנית, מלווה אמנותית ומייסדת "תיאטרון קליפה". הליווי האמנותי הראשון העניק לחומרים הראשונים כיוון וסייע להם להתחיל למצוא את דרכם אל הבמה.
ואז הגיעה המלחמה.
רצף העבודה נקטע. החזרות לא יכלו להימשך כסדרן, והקבוצה נאלצה לעצור ולחפש כוריאוגרפית באזור חיפה והצפון. כך הגיעה תמר לרנר, כוריאוגרפית מקיבוץ דליה, אל תוך התהליך.
המעבר לא היה רק החלפת אשת מקצוע באשת מקצוע. הוא דרש מהיצירה עצמה למצוא מחדש את הקצב שלה.
העבודה התחדשה, הפעם מתוך היכרות הולכת ומעמיקה בין לרנר לבין הנשים. הן הביאו את החומרים, האביזרים והרעיונות, כל אחת מתוך עולמה. לרנר לא ביקשה למחוק את החומר האישי ולהחליף אותו בשפה כוריאוגרפית אחידה. היא עשתה פעולה עדינה יותר: היא תפרה את החלקים השונים זה לזה.
פסיפס, אולי, היא המילה המתאימה יותר. חתיכה ליד חתיכה. זיכרון לצד זיכרון. תנועה לצד תנועה. רגע אישי בתוך תמונה קבוצתית… והפסיפס הזה עדיין אינו גמור.
חפץ יכול לזכור
אחד הרעיונות היפים של המופע הוא שהמסע אל העולם הפנימי אינו מתחיל בהכרח במילה. לעיתים הוא מתחיל דווקא באביזר או בבגד.
חפץ יומיומי, לכאורה, יכול לפתוח דלת לזמן אחר. בגד יכול להחזיר אדם אל מי שהיה. אביזר יכול להפוך לפתע למטען של זיכרון. דבר שאינו אומר דבר בפני עצמו מתחיל לדבר כאשר הוא מונח בידיה של אישה מסוימת.
מכאן נוצרה השפה הבימתית של "דברים בגו": העבר אינו מסופר בהכרח באופן ישיר. הוא משתקף בחותם של סיפור אישי, אבל גם בדימוי חופשי, לפעמים כזה שמשתחרר מן ההיגיון ומן המציאות.
זהו אחד המקומות שבהם המופע מצליח להיות מעניין באמת. הוא אינו מנסה להסביר כל דבר.
במקום שבו אפשר היה להציב סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, הוא מציע דימוי. במקום שבו אפשר היה לדבר, הוא מניע יד. במקום שבו אפשר היה להסביר את הזיכרון, הוא מניח אותו על הבמה ונותן לקהל לעשות איתו את מה שהוא יודע לעשות: להרגיש.
שבע ביוגרפיות, יצירה אחת
כל אחת מן הנשים מביאה לבמה קטע או קטעים משמעותיים מחייה. בחירת הנושא, האביזרים והתנועה היא תוצאה של עבודה אישית. אבל ברגע שהחומרים נפגשים, הם מפסיקים להיות רק סיפור פרטי.
זוהי אחת התעלומות של אמנות טובה: הפרטי ביותר יכול להפוך לאוניברסלי ביותר.
הקהל אינו חייב לדעת את כל פרטי חייה של גילה אילתי כדי להרגיש את הנוכחות שהיא מביאה אל הבמה. הוא אינו חייב להכיר את הסיפור שמאחורי התנועה של דורותות ביאלס, את הזיכרון שמניע את יואלה שורמן, את העולם הפנימי של יעל סיון, את רצף חייה של גילה אילתי, את החוויה שמביאה עדנה לשם-סידי, את הרגעים השונים שנושאת איתה רחלי דורבן או את הסיפור שמתגלה בתנועתה של שושי גלעד.
הוא אינו חייב לדעת.
די לו לראות כיצד אישה מתקרבת אל חפץ, כיצד היא מחזיקה אותו, כיצד היא משחררת אותו, כיצד היא עומדת מול אישה אחרת או כיצד תנועה קטנה חוזרת פעם נוספת, כמעט בלי שנבחין בכך.
פתאום הסיפור שלה נעשה גם שלנו.
כך נרקמת על הבמה יצירה שהיא בעת ובעונה אחת קבוצתית, קאמרית ואישית. הנשים אינן נטמעות זו בזו, אבל גם אינן עומדות כל אחת לבדה. הן סורגות ופורמות את נוכחותן בתוך המרקם המשותף.
המילה "רקמה" מתאימה כאן במיוחד, משום שהיא מתארת גם את אופן העבודה. כפי שהבד נבנה מחוטים שונים, כך גם המופע נבנה מחומרים שאינם זהים זה לזה. ולרנר, בתפקידה ככוריאוגרפית, אינה מסתירה את ההבדלים. היא משתמשת בהם.
לזכר ניב-יה הדס דורבן – החיים שאינם מפסיקים לנוע
ההקדשה של "דברים בגו" לזכר ניב-יה הדס דורבן ז"ל אינה ניצבת בשולי המופע, כהערת שוליים של עצב, אלא חודרת אל תוך הרעיון שממנו הוא עשוי.
ניב-יה דורבן בנם הצעיר של רחל ודוד, אח לליעד, נפל ביום ד' באדר ב' תשס"ג 8.3.2003 בן 25 בנופלו.
ניב-יה, שנולד בקיימברידג' וגדל בין ארצות, שפות ותרבויות, היה מן האנשים שנדמה כי העולם עצמו אינו גדול דיו בשביל הסקרנות שלהם. כבר בילדותו ניכרו בו חן, רגישות, נדיבות וסקרנות רחבת אופקים, ובהמשך חייו הקצרים התקיימו זה לצד זה עולמות שבדרך כלל אנו נוטים להפריד ביניהם: הנדסה ואמנות, חשיבה מתמטית ודמיון, המצאה ומעשה, גוף ונפש. הוא למד הנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון, עסק ברובוטיקה ובתעופה, יזם תחרויות שהפכו למסורת של יצירתיות והמצאה, ובאותה טבעיות עצמה כתב, ניגן, שיחק בתיאטרון וצייר על קיר הפקולטה לאווירונאוטיקה ציור גדול המתאר את התקדמות התעופה, מן האחים רייט ועד ה F16.
נדמה שהקו שעבר בכל אלה היה אותו קו בדיוק: הרצון לקחת רעיון מופשט ולהעניק לו גוף. להפוך מחשבה לדבר שניתן לראות, לגעת בו, להפעיל אותו, ואולי גם לחלוק אותו עם אחרים.
אפילו לימודיו בהנדסה ביו-רפואית נשאו בתוכם את אותה נטייה כמעט טבעית להפנות את הידע המדעי אל המקום האנושי ביותר, אל האפשרות להקל על הסבל שהגוף נושא. במובן הזה, המדען והאמן לא היו בו שני אנשים נפרדים, אלא אדם אחד, שנע ללא הרף בין דרכי התבוננות ואופנים שונים של הבנה.
הרצח הפתאומי, בשנת 2003, קטע חיים שהיו בהם עוד כל כך הרבה אפשרויות, והשאיר אצל אימו, רחל, לא רק את הכאב המוכר של האובדן, אלא גם את השאלה הקשה יותר, זו שאין לה סוף: מה עוד היה יכול ליצור, להבין, לכתוב ולהעניק.
כידוע, השנים אינן ממלאות את החלל הזה, והזיכרון אינו מתיימר לעשות זאת. הוא רק משנה את צורתו.
אצל רחל הוא נעשה לשירים, לסיפורים, לדיאלוג מתמשך עם בן שאיננו, ולתחושה שהיעדרו עצמו ממשיך לייצר נוכחות. אולי משום כך המפגש עם "דברים בגו" נדמה לה כמשהו שמעבר להקדשה.
בתוך המופע, שבו גופים נעים בין עולמות פנימיים, שבו מחשבות ורגשות מקבלים צורה דרך מחווה, קצב ומרחב, אפשר לחוש כיצד גם אדם שאיננו עוד, יכול להמשיך ולהתקיים לא באמצעות שחזור דמותו, אלא באמצעות תנועה. נגיעה קטנה מן העבר ממשיכה לעבור הלאה, כמו אדווה שאין אפשרות לראות את נקודת המוצא שלה אך אפשר לראות את המים שהיא מזיזה.
כך הזיכרון של ניב-יה אינו מבקש להקפיא את הזמן סביב מותו. להפך. הוא מבקש להחזיר אותו אל החיים. לאפשר למה שהיה בו להמשיך להשתנות, לעבור מאם לבמה, ממילה לגוף, מן הסיפור אל התנועה. ברגע הזה המחול נעשה לא רק שפה של החיים, אלא גם אחת הדרכים שבהן החיים מסרבים להסתיים.
המציאות שנכנסת בדלת
אי אפשר לצפות במופע הזה בלי לחשוב על השנים שבהן הוא נוצר.
העבודה החלה בתקופה שבה העולם יצא לאט מתקופת הקורונה. אחר כך הגיעו המלחמות, ושוב נעצר הרצף. החזרות נקטעו, המפגשים השתנו, והמציאות הישראלית חדרה גם אל המקום שאמור היה להיות מוגן ממנה: חדר החזרות.
אולי משום כך שאלת האושר, המרחפת מעל היצירה, אינה שאלה תמימה.
מהו אושר כאשר המציאות מכה שוב ושוב בפתח? כיצד ממשיכים ליצור כאשר החיים עצמם אינם מאפשרים רצף? ומה נשאר לאדם כאשר העתיד אינו ודאי?
הקולאז' "דברים בגו" אינו מתיימר לענות על השאלות האלה. הוא עושה דבר צנוע ועמוק יותר. הוא מציע רסיסים.
רסיס של יופי. רסיס של כאב. רסיס של זיכרון. רסיס של שמחה. רסיס של אדם אחד שמכיר את עצמו קצת יותר טוב באמצעות תנועה.
ובתוך כל אלה מתרחש דבר כמעט מרדני: החיים נמשכים לא רק במובן הביולוגי, אלא במובן היצירתי. עדיין אפשר להתחיל משהו, עדיין אפשר ללמוד, עדיין אפשר להמציא תנועה שלא הייתה קודם.
המלחמה עצרה את החזרות, לא את היצירה
למעשה, הסיפור של המופע עצמו נעשה לחלק מן היצירה. השנים הלא שגרתיות שבהן נוצר, הרצפים שנקטעו, המקומות שבהם הצליחו להיפגש ולהופיע, כל אלה הפכו לחלק מהביוגרפיה שלו.
החזרות הראשונות התקיימו בקיבוץ שער העמקים. בהמשך, בין עצירה לעצירה ובתוך רצף המלחמות, הן הצליחו להופיע בעין השופט, ביוקנעם, בזיכרון יעקב, בשער העמקים, ברמת יוחנן ובקיבוץ דליה.
כל הופעה הייתה חוליה נוספת בתהליך שלא הסתיים.
יואלה שורמן מתארת תהליך שבו מהופעה להופעה הנשים משתנות, מפתחות את הטקסט התנועתי, גורעות ומוסיפות. במובן הזה, "דברים בגו" אינה יצירה קפואה. היא ממשיכה לחיות.
מסתבר שזה מה שהופך את המופע למרגש כל כך. הוא אינו מספר רק על החיים. הוא מתנהג כמו החיים.
דברים משתנים. תנועה מתעדכנת. משהו שהיה נכון אתמול אינו בהכרח נכון היום. רגע אחד מתארך, אחר מתקצר. חלק נעלם וחלק חדש נכנס במקומו.
גם בגיל שבעים או שמונים ושתיים, מתברר, אפשר להיות בתהליך של שינוי.
האומץ להיות נוכחת
יש במופע הזה סוג מסוים של אומץ שאינו זקוק להצהרה.
הנשים אינן עולות לבמה כדי להוכיח שהן עדיין צעירות. אין צורך בכך. הן גם אינן מבקשות מן הקהל להתפעל מכך שהן רוקדות בגילן. עצם הצורך בהוכחה נדחה הצדה.
במקומו מופיעה נוכחות.
נוכחות של גילה אילתי, דורותה ביאלס, יואלה שורמן, יעל סיון, עדנה לשם-סידי, רחלי דורבן ושושי גלעד, נשים שיודעות שהחיים כבר הותירו בהן את חותמם, ואין להן כל צורך להסתיר זאת. נוכחות שמכילה את מה שהיה ואת מה שעודנו קיים. נוכחות שמסכימה להיות לעיתים פגיעה, לעיתים מצחיקה, לעיתים מסתורית ולעיתים פשוטה מאוד.
וזה אולי סוד הקסם של "דברים בגו": אין כאן ניסיון להציג חיים מושלמים. להפך. דווקא הסדקים מעניינים.
העבר אינו מוצג כמשהו שצריך להתגבר עליו, אלא כחומר שאפשר לעבוד איתו.
ומה שנשאר אחרי המחול
בסיום ההופעה מתקיים שיח גלריה. ובאופן כמעט טבעי, הוא אינו מרגיש כמו תוספת למופע. הוא ממשיך אותו.
הקהל נשאר. שאלות עולות. סיפורים נפתחים. הנשים שעל הבמה הופכות לרגע למספרות, והסיפורים מקבלים מילים אחרי שקיבלו קודם לכן תנועה.
אולי כאן מתגלה המשמעות העמוקה ביותר של "דברים בגו".
הביטוי אינו אומר שהכול נאמר. להפך, הוא מרמז שיש עוד משהו בתוך הדברים. משהו שלא רואים מיד. משהו שדורש זמן, הקשבה, מבט נוסף.
כך גם המופע.
במבט ראשון רואים שבע נשים רוקדות. במבט שני רואים שבע נשים מספרות את עצמן בלי לספר הכול. ובמבט שלישי, זה שכבר אינו מבקש להבין אלא פשוט להיות נוכח, מתגלה דבר נוסף: כל אחת מהן נושאת איתה עולם שלם, וכל עולם כזה יכול להפוך לרגע לשפה משותפת.
על הבמה של "פירמידה" בחיפה, בין בגד לאביזר, בין תנועה לזיכרון, בין כאב ליופי, הן יוצרות לא רק מחול.
הן יוצרות עדות.
עדות לכך שהעבר אינו מוכרח להישאר מאחור, שהמציאות אינה מצליחה תמיד לקטוע את הרצון ליצור, ושגם כאשר העולם נעשה קשה מדי להסבר, עדיין אפשר להזיז יד, להרים מבט, לצעוד צעד אחד קדימה… ולפעמים, בתוך הצעד הקטן הזה, באמת יש דברים בגו.
סיקור מעניין פרי עטה של הקולגה שלנו הגב' האומנית רחלי אורבך.ישר כח לך גברתי רחלי.