"אמא בבקשה, אני רוצה את התיק הזה."
"רן, התיק הזה מאוד יקר. בוא נבחר תיק אחר, יש כאן תיקים יפים במחירים הרבה יותר סבירים."
רן שתק לרגע, פניו השתנו.
"אמא, את לא מבינה, לכולם יש את התיק הזה, תמיד אני מרגיש שונה מכולם, למה רק אני צריך להגיע עם תיק עלוב?"
"הוא לא עלוב, תביט, התיק הזה מצויין."
"בשבילך הוא מצויין, את לא זו שצריכה להיכנס איתו לכיתה."
האם הביטה בו ולא השיבה.
"גם בשנה שעברה לכולם היו קלמרים יפים, ורק לי קניתם קלמר זול בחמישה שקלים.
את לא מתארת לעצמך כמה התביישתי להוציא אותו מהתיק."
"אף אחד לא צריך להתבייש בגלל קלמר."
"אוף, קל לך להגיד, את לא שומעת מה הילדים אומרים.
הם מסתכלים על הכל, על התיק, הנעליים ואפילו על הבקבוק מים.
החברים מהכיתה יצחקו עלי שוב, ויגידו שתמיד אני מגיע עם ציוד זול.
אני לא רוצה להרגיש שוב מושפל בגלל הציוד."
הכעס בקולו של רן נעלם, כעת הוא נשמע פגוע.
"לכל הילדים ההורים קונים. למה רק אצלנו תמיד אומרים שזה יקר מידי?
האם הרגישה שהמשפט שלו צובט לה בבטן.
היא רצתה להסביר לו שיש בבית עוד שני ילדים שגם הם צריכים ציוד וביגוד לבית הספר, ושהקניות לבית הספר הם חלק קטן מההוצאות השוטפות בבית.
"איך מסבירים לילד את כל החשבונות שיש לי בראש, מבלי לגרום לו להרגיש שהוא מבקש יותר מדי." הרהרה האם לעצמה.
רן לחש בשקט: "אני לא רוצה להיות הילד שתמיד מגיע עם הציוד הכי זול."
וברגע הזה, התיק שהיה על המדף בחנות, כבר לא היה רק תיק.
רן רצה להרגיש כמו כולם, אימו הייתה חסרת אונים, היא רצתה לתת לו הכל, אך ידעה שאין לה אפשרות כזו.
החזרה לבית הספר מביאה עימה רשימת קניות ארוכה, ולצד הרשימה הרשמית של כל הציוד: מחברות, ספרים, כלי כתיבה ,תשלום שנתי לבית הספר וכו..
יש רשימה של כל ילד, תיק שיש לכולם, נעליי מותג, קלמר, ביגוד ואפילו בקבוק מים אופנתי.
עבור ילד, זו לא תמיד גחמה צרכנית. לפעמים המוצר מסמל עבורו שייכות.
הרצון שלא להיראות שונה, הוא אינו רוצה להיות הילד שמגיע עם ציוד זול.
ובעיקר לא להרגיש שלכולם יש ולו אין.
מולו עומד ההורה, הוא אינו רואה תיק אחד, הוא רואה משפחה שלמה שזקוקה לכל.
ופה הקושי הגדול, הרצון לתת לילד מתנגש לפעמים ביכולות.
ישנם ילדים שמבינים ואינם דורשים. הם מקבלים את אשר קונים להם, גם עם התיק משנה קודמת. ההתחשבות הזו יכולה לרגש הרבה הורים, אך גם כאן חייב לשמור על איזון.
ילד בהחלט יכול ללמוד שלא קונים הכל. לכל משפחה יש סדרי עדיפויות, ואף על פי כן, הוא אינו צריך להפוך למבוגר קטן שמרגיש אשם בכל פעם שהוא מבקש משהו.
המטרה אינה לגרום לילד לחשוש מכסף, חשוב ללמד אותו לבחור.
כאשר ילד שואל: "אבל למה להם כן, ולי לא?"
זו אחת השאלות שהכי קשה להורים להשיב עליהן.
הילד רואה חבר שהגיע לכיתה עם תיק חדש ונעליים יקרות, הוא אינו יודע מה מצבה של אותה משפחה, ואילו החלטות הם עשו.
לכן השוואה כמעט תמיד מובילה למבוי סתום.
במקום לומר, אנחנו לא יכולים כמו ההורים שלו, אפשר לומר, בכל משפחה מחליטים אחרת כיצד להשתמש בכסף, אצלנו זה התקציב שקבענו.
המסר חשוב, אנחנו לא מנהלים את הבית שלנו על פי מה שיש בבית אחר.
לפני שנכנסים לחנות קובעים מראש, איזה ציוד ניתן להמשיך להשתמש בו מהשנה הקודמת, ואיזה ציוד יש לרכוש לקראת שנת הלימודים החדשה.
כאשר הילד יודע מראש שיש מסגרת, קל יותר להתמודד עם האכזבה מאשר מציבים את ה "לא" בחנות.
ניתן לאפשר לו לבחור ולומר לו: "אם הנעליים חשובות לך. אפשר לבחור אותן, אך נצטרך לבחור תיק במחיר סביר, מה חשוב לך יותר?"
ברגע הזה הילד לומד שיעור משמעותי, אי אפשר לבחור הכל.
במשפחה מרובת ילדים ההוצאה כמובן גדלה, אך גם תחושת הצדק נכנסת לתמונה.
אם לילד אחד יש תיק חדש, האם גם האחר צריך לקבל?
לא בהכרח.
ייתכן שהתיק שלו עדיין במצב מצויין, בעוד שאחיו באמת זקוק לחדש.
שוויון אינו תמיד לקנות לכולם באותו סכום, לפעמים שוויון הוא לתת לכל ילד את אשר הוא צריך באמת. לא לקנות מתוך אשמה.
כאשר הילד מאוכזב, רבים מההורים חשים אשמה.
האכזבה אינה בהכרח דבר רע.
ילדים צריכים ללמוד שהם יכולים לרצות משהו ולא לקבלו, אם כל תסכול נפתר באמצעות קנייה, הילד עלול ללמוד שהדרך להתמודד עם אכזבה עוברת דרך הארנק.
ומה כן לומר, במקום: "אין לנו כסף לזה"
אפשר לומר: "זה לא הסכום שאנחנו בוחרים להוציא על תיק, יש לנו תקציב ואנחנו בוחרים איך להשתמש בו."
כאשר הילד אומר: "אבל לכולם יש!"
רצוי להכיר בתחושה ולומר: "אני מבינה שזה חשוב לך ואתה רוצה להרגיש כמו החברים שלך."
לאחר מכן, להציב את הגבול.
הילד לא תמיד יאהב את התשובה, אך הוא יידע ששמעו אותו.
הורים רבים, משקיעים זמן רב בשאלה,- האם לילדים יש הכל לקראת פתיחת שנת הלימודים?
אך השאלה החשובה היא, מה אנחנו מלמדים אותם כאשר הם מגלים שלא יקבלו הכל.
מותגים מתחלפים, תיקים יוצאים מהאופנה.
היכולת להתמודד עם אכזבה ולא למדוד עצמינו על פי מה שיש לאחרים, נשארת הרבה לפני שהתיק נזרק לפינה.
בסופו של דבר, הילד לא צריך להגיע לבית הספר עם מה שיש לכולם, הוא מגיע לבית הספר כאשר הוא יודע שהערך שלו, לא תלוי במה שיש לו על הגב.
רן צודק רוב ההורים סתם קמצנים לעצמם יקנו מותגי יוקרה, ירהטו את הבית בפאר כדי להשוויץ לחבריהם (כולל מותגים בכל דבר כמו מכונת הקפה היוקרתית או הרכב החדש הסיני).
אין ספק שזה מחלחל מטה עד לילדים ששופטים אחרים לפי המותגים והיוקרה של הבגדים, התיק, המחברות ומה לא. זה מחלחל מההורים שרק עסוקים בחופשות להשווצה באינסטוש. מי מאיתנו לא ראה באינסטוש את האמא שמצלמת את עצמה ברזורט היוקרתי עם האשטגים כדי לסחוט לייקים ודברי חנופה. הילדים רוצים להשתתף בחגיגת השופוני, כי זה מה שהם ראו אצל ההורים.
כשההורים יצטלמו בגופיה וסנדלים במרפסת קוראים עיתון ולא ברזורט בדובאי בבריכה על הגג אז גם הילדים לא יחפשו לעשות שופוני בתיקים וקלמרים.