ערב ט' באב הביטחון הלאומי על הקצה: העוצמה הגדולה והסדקים המסוכנים

ישראל השקיעה בשנים האחרונות משאבים עצומים בשדרוג הביטחון הלאומי. תקציב הביטחון השנתי נע סביב 90–120  מיליארד ש״ח, כ־5%–6%  מהתמ״ג (תוצר מקומי גלמי) מופנים למחקר ופיתוח, ומערכות ההגנה האווירית ביצעו מאז תחילת המלחמות האחרונות אלפי יירוטים. רחבי המדינה קיימים כ־ 1.5–2 מיליון מרחבים מוגנים, ומערכות ההתרעה מספקות בחלק מהאזורים זמן תגובה של 10–90 שניות.

השדרוג מתבסס על 4  נדבכים מרכזיים: הגנה אווירית רב-שכבתית באמצעות כיפת ברזל, קלע דוד וחץ; הגנת סייבר על תשתיות חיוניות; חיזוק העורף והחוסן האזרחי; והשקעה במודיעין, מחקר ופיתוח וטכנולוגיות מתקדמות.

אולם לצד ההישגים קיימים לפחות 5 סדקים מרכזיים:

• הראשון הוא מגבלת היירוט: גם מערכות מתקדמות אינן יכולות להתמודד ללא הגבלה עם מתקפת רוויה של מאות או אלפי איומים בו־זמנית.
• השני הוא הפער בין האוכלוסייה הזקוקה למיגון לבין זמינות המיגון בפועל.
• השלישי הוא התלות הגוברת בתשתיות דיגיטליות, היוצרת פגיעוּת למתקפות סייבר.
• הרביעי הוא הקושי לתאם בין גופי ביטחון, מודיעין, ממשלה ורשויות מקומיות.
• החמישי הוא הסיכון ל״ביטחון יתר״ הנובע מהישענות מוגזמת על טכנולוגיה.

לכן, אני מתלבט,  כי ביטחון לאומי אינו נמדד רק במספר המיירטים או בגודל תקציב הביטחון. השאלה המרכזית היא האם ישראל מסוגלת לזהות את האיום בזמן, לתאם בין 10-20  מערכות וגופים מרכזיים, לספוג פגיעה ולשמור על רציפות תפקודית? כאן נמצאת נקודת המבחן האמיתית של השדרוג הביטחוני.