ימגוצ'י נסע בחשמלית בהירושימה כששמע טרטור טורדני של מטוס בשמים. הייתה זו תקופת מלחמה ומטוסים רבים השכם והערב טרטרו בשמים. הוא לא היה מסוגל לדמיין שהוא שומע את קולו של המפציץ האמריקאי "אנולה גיי" שבתוך שניות ספורות עומד להטיל פצצת אורניום גרעינית של שלושה-עשר קילו טון.
ימגוצ'י ירד מהחשמלית בשעה 08:15, התבונן בשמיים וראה שני מצנחים קטנים ומיד הבזק גדול בשמיים. שלושה קילומטר ממקומו התפוצצה הפצצה. הוא הספיק לראות פטריית ענק מתרוממת ואז איבד את הכרתו.
כשפלג גופו השמאלי עם כוויות קשות ועיוורון זמני הצליח לזחול למקלט מנסה להבין את שראו עיניו. הוא טופל ונחבש ולאחר יומיים התאוששות חש צורך עז לחזור לעבודתו. הוא נסע חזרה לביתו שבנגסאקי והגיע לעבודתו עם ההלם והפציעות. סיפורו הדמיוני התקבל בגיחוך.
"אתה מהנדס". נבח עליו מנהלו כששמע את הסיפור. "איך יכולה פצצה אחת להרוס עיר שלמה?"
כשימגוצ'י עמד מול חבריו הלועגים, מנסה להתגונן ולספר את שראו עיניו נראה בתוך החדר הבזק לבן מסמא. הוא נצרב שנית והתמוטט. היה זה ה -9 באוגוסט 1945 והפצצה הייתה בת עשרים וחמישה קילו טון.
כך שרד ימגוצ'י שתי פצצות אטום תוך יומיים וחי עד גיל תשעים ושלוש. אריכות ימיו הייתה יוצאת דופן עם הפציעות והנכויות הגופניות והנפשיות שעבר.
משמעותו של זרם הסוריאליזם היא 'מעל למציאות', כלומר שילוב של חוסר היגיון בהפתעה. להיקלע לתמונה מזרם זה לא מתאפשר לעיתים מזומנות ובכל זאת פעם לשרוד שתי פצצות אטום תוך יומיים ופעם…. :
חיפה ינואר 1962. השעה שלוש לפנות בוקר. סיימתי את הנגינה ב"מולין רוז'," מועדון לילה יוקרתי המשרת ימאים בכירים מהספינות הרבות המבקרות בנמל העיר. אני צועד ברחוב הנביאים לכיוון "מוסה פלאפל." בפינת הרצל מפגש כמעט קבוע עם עובדות משמרת הלילה, שמסתובבות באזור ולא רק.
את חלקן הכרתי בשמן כך שכמה מילות ברכה ואיחולי עבודה פורייה היו מעכבות אותי לכמה שניות יקרות. אחת מהן רזה, שדופה להחריד. "טוטה" הכינוי שדבק בה ואף אחד לא זכר מהו שמה האמתי. א. וייס (לא שם בדוי) השמנמונת, יפהפייה, ביישנית, שלא דמתה לחברותיה למקצוע. שתי הונגריות, שבעלה של אחת מהן הסתובב תמיד מעבר לכביש ולא מסיר עין לדקה משתיהן, פן יאונה להן רע. "מכירת לחם" בלילה זו עבודה מסוכנת. עבודה זו לא עשתה טוב לעורן והן נראו מאוד מבוגרות לגילן.
מי שעובד בלילה נתקל באנשים שונים ומשונים שאלמלא עבודתו הלילית לא היה יודע על קיומם כלל.
בדרכי ל"מוסה פלאפל" ניסיתי לאתר את אחד מנהגי המוניות שהכרתי. תמורת סכום סמלי היו מסיעים אותי לגשר רושמייה עד הכניסה לדרך העפר לביתי שבחווה. את שארית הדרך עשיתי רגלי.
לילה קר וגשם קל וטורדני מטפטף. אין מוניות באזור, הגעתי עד "מוסה" על מנת להמתין למונית הראשונה שתגיע. "מוסה" מכר פלאפל בחזית החנות ובתוכה דלפק עגול גדול ששימש כמסעדה מזרחית. חיי הלילה התנקזו למקום הזה וכל מי שסבל מנדודי שינה בא לשתות משקה אחרון ליום שעבר. כשהיום החדש כבר מתדפק בפתח כל העסקים סגורים ורוב בני-האדם נמים את שנתם. מי שער נמצא אצל "מוסה" וכך גם אני בלי ברירה.
נכנסתי פנימה להסתתר מטיפות הגשם וממתין. השעה מאוחרת, אני עייף ויום עמוס, כרגיל, מחכה לי למחרת. לפתע, משום מקום נכנס גבר בשנות הארבעים לחייו. כיצד אפשר לתאר מישהו ששוקל מאה וחמישים ק"ג ואיננו שמן כלל. ענק שהוא לא גבוה במיוחד, שרירי בעל מוטת ידיים אדירה ומעטים בחיפה לא הכירוהו. "טרזן" זה השם והכינוי גם יחד. אף אחד לא יעז לפנות אליו אחרת. השם נשמר כמו איזה תואר פרופסורה שנרכש לאחר לימודים ומחקר במשך שנים רבות. התואר והשם מעורר כבוד מבעל התואר ומהסובבים אותו. השמועות מספרות שכך הוא נרשם גם במשרד הפנים. כל עוד זה לא מוכח נתייחס לזה כאל שמועה.
טרזן היה הבעלים של כמה "מוכרות לחם" מקמח מלא, לחם בריאות העובדות עד השעות הקטנות. הכנסתו כללה גם סכומים שהגיעו מעמיתיו למקצוע שגם להם היה קו חלוקה ל"לחם," אך לא היו גדולים וחזקים כמוהו. עסקים רבים שנדרשו לכך, שילמו לו בעין יפה מדי זמן, זאת על מנת שהכל יתנהל על מי מנוחות ללא הפרעה והמצלצלין יספיקו לרכישת חולצות לבנות. זה חלק מהתלבושת האחידה של טרזן. זה מנהג שנשאר עוד מהג'ונגל כשהגרדרובה הייתה דלה. עד שהכרתיו ידעתי שהלבוש הוא כיסוי ערווה מינימאלי העשוי מפרוות נמר.
איך שלבוש משתנה במשך השנים. זה קורה לכל מי שעוזב את חברת החיות בג'ונגל לטובת בני-האדם. בל נשכח שחולצה לבנה של טרזן עולה כפול בגלל גודלה וכל יום מחליפים חולצה. זה לא ג'ונגל פה, צריך לשפר הופעה.
טרזן מתיישב על כיסא מול הדלפק. כיסא ללא משענת, גבו עטוי חולצה לבנה, כאמור, גב ענק, אני חושב לעצמי. המותניים כמו של ילד והחלק העליון… אינני יכול לתת אומדן למידתו כי ממילא אף אחד לא יאמין לכתוב. נראה שמחולצתו הלבנה אפשר לתפור ציפה חורפית זוגית ועוד תישאר שארית קטנה לכרית או שתיים.
דקות חלפו, הכיסא שליד טרזן נתפס על ידי נער ערבי העובד במטבח. כבן חמש-עשרה, צנום ורזה, מבלה שעות רבות בעבודות ניקיון אצל "מוסה פלאפל." טרזן יושב ואוכל ולידו נער המטבח, שנראה לידו כמו מחזיק מפתחות שלו. הנער מבקש כוס תה ומכין אותה לשתייה. סוחט פיסת לימון קטנה ונושף קלות לצנן את המשקה כדי שחומו יתאים ללגימה. תה ירווה צימאונו לאחר יום עבודה ארוך במיוחד ויחמם מהקור החורפי.
בקושי הספיק ללגום לגימה מהתה הרותח "וטוטה" נכנסת וניגשת ישר לטרזן. מטרתה כנראה כספים להפקדה, כי טרזן משמש גם כרואה החשבון שלה וגם ככספומט. כשכזה טיפל כמובן בכל ענייני הכספים והמיסוי שלה מול הרשויות.
כל המושבים תפוסים וטרזן מסמן בידו לנער שיפנה את מקומו לגברת. אובדן שפיות זמני תקף את הנער, או שהקפאין מהתה החם זינק היישר למוחו וגרם לו לסרב. לא רק שסרב אלא הוסיף בקשה שיניחו לנפשו ובקשה לסיים את התה בשקט. הס הושלך במקום. אף אחד אינו פוצה פה. לא שומעים אפילו זמזום יתושים כי אין בעונה זו. לא זכור ולא מוכר, מישהו שהיה מעז לסרב לבקשה של טרזן. לא שהוא לא סימפטי, אלא אף אחד לא ניסה אף-פעם לבדוק זאת. הוא לא בקש כסף. כל בקשתו לפנות מקום לגברת שעובדת קשה בעמידה על רגליה ומנוחת ישיבה תעזור לה לסיים את משמרתה עם קופת חיסכון שתאפשר הפקדות לביטוח מנהלים ופנסיה מכובדת.
טרזן עשה תנועת גוף שדמתה לתנועה מאיימת. הנער שהחל להבין לאיזו הרפתקה נכנס, נפל לתוך טירוף רגעי שהעבירו על דעתו, לפת בן שנייה את כוס התה, שבר את הקצה בדלפק ואת מחצית הכוס השבורה יחד עם שאריות התה הרותח תקע בבהלה ופחד לתוך פרצופו הנדהם של טרזן.
הענק, כולל החולצה הלבנה שלו נפלו לרצפה כמו קורת בטון ענקית. טרזן שכב על הרצפה על גבו, מחוסר הכרה, כשמפרצופו מבצבצת עצם הלחי ודם רב ניגר מהפצע. טוטה פתחה בצעקות היסטריות שהזכירו לנער הערבי הצנום מהמטבח, את מה שעולל. תה לשתייה כבר אין, ופחד נוראי יש, אז בן שנייה נמלט מהמקום ונעלם. ספק רב עם חזר לעבודתו ב"מוסה פלאפל" לבקש את התנאים הסוציאליים המגיעים לו על פי חוק. פיצויים, הבראה וביטוח גמל כמובן.
אמבולנס שהגיע פינה את טרזן שהושכב באלונקה ונישא בעזרת כמה מהסועדים במקום והיו עדים לאירוע. ניידת משטרה הגיעה לתחקר את האירוע. נהג המונית שלקח אותי הביתה, זכה לשמוע ממני את הסיפור ממקור ראשון. בסתר ליבו חשב שאני בוודאי מגזים קצת. נער ערבי צנום עובד מטבח גמר את טרזן במכה אחת אפיים כשבכל הצפון אף אחד לא העז אפילו להישיר מבט אל תוך עיניו.
כשלמדתי תורה בבית-הספר, התרשמתי מאוד מהסיפור על דוד וגוליית. לפעמים פקפקתי באמיתותו. הכיצד? נער יהודי קטן מול ענק כגוליית. הלילה הייתה לי הזדמנות לראות במדויק סיפור דומה, רק הפוך. נער ערבי קטן מול טרזן היהודי. אני מבקש לא לנצל את הסיפור לניגוח פוליטי כלשהו. מה יכולה תושייה ואומץ שבא מרוב פחד של חלש, מול כוח חזק באלפי מונים ולא משנה שהמרכיב העיקרי לתקיפה האמיצה היה הפחד הנוראי.
ארבעים שנה לאחר אותו אירוע, נפטר טרזן בדירה קטנטונת מחוץ לעיר כשהוא ערירי וחסר כל. אנחנו חייבים להפנים שאפילו טרזן עובר תהליך הזדקנות ואז אפילו ילד צנום, עובד לילה במטבח, בסוף המשמרת, יכול לו.
אהבה רבה לא הייתה בקרב עובדי הלילה. אז…מה הגיוני? לשרוד שתי פצצות אטום או לשרוד פגיעה בטרזן. מי שהכיר את הנפשות הפועלות בסיפור היה בוחר, לדעתי, בפצצות האטום שבהן יש סיכוי … אולי….לסיכום…. אין לי תשובה נחרצת.