בשנים האחרונות הפכה המילה משילות לקרדום לחפור בו. התרגלנו לשמוע שהדרג המקצועי חזק מדי, שהפקידים מנהלים את המדינה והדרג הנבחר כבול בשלשלות של יועצים משפטיים ורגולטורים. אלא שמתחת למסך העשן של הטיעון הדמוקרטי לכאורה, מסתתר מהלך שאינו ניסיון לאזן את יחסי הכוחות, אלא ניסיון להחריבם. "חוק המינויים" אינו כלי עבודה לממשלה, הוא כלי לפירוק השירות הציבורי המקצועי והפיכתו למנגנון של נאמנויות אישיות.
לפי ההצעה המונחת על השולחן, כהונתם של בכירים בשירות המדינה תעמוד בסימן שאלה קיומי בכל מאה ימים מהקמת ממשלה חדשה. המשמעות המעשית ברורה לכל מנכ"ל, ראש אגף או רגולטור, המשך הקריירה שלך אינו תלוי עוד ביושרה, בניסיון או בתוצאות, אלא במידת התיישרותך עם רוח השר. ברגע שבו פקיד ציבור מתחיל לחשב את קצו לאחור, הוא מפסיק להיות משרת ציבור והופך למשרת של פוליטיקאי.
מנהל ציבורי או מנגנון חצר?
דמוקרטיה מתפקדת אינה בנויה רק על כוחו של הרוב. היא נשענת על שירות ציבורי יציב, עצמאי ואובייקטיבי, כזה שמסוגל לא רק לבצע, אלא גם להתריע, להציג חלופות מקצועיות ולבלום טעויות שנובעות מאינטרסים קצרי טווח או משיקולים פופוליסטיים. שירות ציבורי שחושש לומר "לא" הוא לא שירות מקצועי, הוא מנגנון חצר.
הסכנה אינה מסתכמת רק במינויי מקורבים. הסכנה האמיתית היא השחיקה העמוקה באיכות הניהול של מדינת ישראל. אנשים בעלי שיעור קומה ועמוד שדרה מקצועי לא ירצו לעבוד במערכת שבה נאמנות פוליטית היא תנאי סף. במקום תרבות של מצוינות, נקבל תרבות של פחד וריצוי. אנשי תקציבים יתיישרו עם רוח המפקד במקום עם האחריות הפיסקלית, ורגולטורים יהססו לאכוף חוקים נגד בעלי כוח פוליטי.
האחיזת עיניים שבמודל האמריקאי
תומכי החוק ממהרים להשוות את ישראל לארצות הברית, שם הנשיא מחליף אלפי בעלי תפקידים. אך זו השוואה מטעה במקרה הטוב וצינית במקרה הרע. המודל האמריקאי פועל בתוך מערכת של איזונים ובלמים שבישראל פשוט לא קיימת: חוקה מלאה, שני בתי פרלמנט שמאזנים זה את זה, פדרליזם שמפזר סמכויות ובתי משפט חזקים ועצמאיים היסטורית.
בישראל, שבה הכנסת נשלטת כמעט לחלוטין על ידי הממשלה ואין חוקה, השירות הציבורי הוא אחד הבלמים האחרונים שנותרו. ייבוא של "כוח המינויים" האמריקאי ללא ייבוא של הבלמים האמריקאיים אינו דמוקרטיזציה, הוא ריכוז כוח אבסולוטי ומסוכן בידי הדרג השלטוני.
המחיר של שתיקת המקצוענים
דווקא עכשיו, כשישראל מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים חסרי תקדים, הממשלה בוחרת לערער את עמוד השדרה של המדינה. במקום להשקיע בחדשנות, בשיפור השירות לאזרח ובחיזוק החוסן הלאומי, היא עסוקה ביצירת שורת פקידים שתפקידם להנהן בראש.
השירות הציבורי בישראל רחוק מלהיות מושלם. יש בו סרבול ובירוקרטיה שדורשים תיקון. אך הפתרון אינו פירוק העצמאות שלו. ביום שבו פקיד הציבור יחשוש מהשר שמינה אותו יותר מאשר מהחוק ומהציבור שאותו הוא משרת, הדמוקרטיה הישראלית תאבד את אחד הנכסים היקרים ביותר שלה.