אזעקה בגרנד, הרס הבית: משפחת שגיא מתחילה לעכל את מציאות חייה אחרי פגיעת הטיל ברחוב שמשון בחיפה

(חי פה) – ביום ראשון, 05/04/2026, בשעה 18:00, נשמעה אזעקה בקניון גרנד בחיפה. ד"ר לנה דאין שגיא, בת 47, טיילה שם עם שתי בנותיה, דנה בת ה־20 ומאיה בת ה־11. השלוש ירדו למרחב המוגן יחד עם מאות מבקרים נוספים, מבלי לדעת שכאשר ייצאו ממנו — לא יהיה להן עוד בית לחזור אליו. בזמן האזעקה, בעלה של לנה, ד"ר שלומי שגיא, היה בדירה ועלה למקלט עם השכנים. הוא לא נפגע, אך המשפחה שגרה איתם באותה קומה, משפחת אוסטרובסקי, נהרגה מפגיעת הטיל. יומיים לאחר מכן, לנה ובני משפחתה מנסים להבין את המציאות החדשה שנכפתה עליהם, להתמודד עם האובדן, ולהתחיל לבנות מחדש את חייהם.

רגע האזעקה והבשורה הקשה

יום רגוע בגרנד

לנה מספרת כי יצאה עם בנותיה ליום רגוע בגרנד. “בשש בערב הייתה אזעקה, ירדנו למרחב המוגן כמו כולם. לא דמיינתי שבזמן שאנחנו שם — הבית שלנו נפגע”. היא מתארת את הרגע שבו יצאו מהמקלט: “התחלנו לקבל הודעות, ואז הבנו את גודל האסון…".

“היום היינו בלוויה של השכנים שלנן”, מספרת לנה. “לא הכרנו אותם לעומק, אבל הם היו אנשים מנומסים, נחמדים, מאוד פעילים. כל שבוע היו יוצאים לרקוד. פעם גרה איתם גם אימא מבוגרת, והם רצו לבנות מעלית בשבילה. היא עברה לבית אבות, והם נשארו בדירה”.

ההבנה שאין לאן לחזור

לנה מספרת כי העובדה שהייתה עם בנותיה בגרנד הייתה מבחינתה מזל גדול. “אני שמחה שהן לא היו בבניין. כל הרעש, ההיסטריה, הפיצוץ — זה היה יכול להיות להן קשה מאוד. כשהבנתי שהבית נפגע, כבר היינו בקניון, אז קנינו כמה דברים בסיסיים: איפור, מברשות שיניים, גרביים, פיג’מות. לא היה לנו כלום”.

לנה עלתה לארץ בגיל 12 ישירות לחיפה. היא בוגרת בית הספר בסמ"ת. לאחר שירות צבאי כבודקת מכשירי קשר, למדה רפואה בטכניון. “עשיתי התמחות במחלקת נשים בבית חולים כרמל. אחר כך עברתי לתקופה קצרה לבית חולים העמק בעפולה, כי שם הייתה מחלקת גנטיקה. משנת 2016 אני רופאה בכירה בכרמל”.

שלומי, בעלה, היה סגן מנהל מחלקת נשים בכרמל וכיום הוא מנהל מחלקת נשים ויולדות במרכז רפואי בני ציון. “הכרנו בבית החולים כרמל”, היא מספרת, "ובהמשך שלומי עבר לבית החולים בני ציון ואני נשארתי בכרמל".

גל התמיכה: “אנחנו עטופים באהבה”

הדיסק־און־קי חסר

לנה מספרת על כמות התמיכה העצומה שהמשפחה מקבלת: “אנחנו מקבלים מיליון טלפונים. אנשים רק רוצים לדעת שאנחנו בסדר. יש לי 500 הודעות ווטסאפ שלא הספקתי לקרוא. זה מרגש ברמות”.

הדבר היחיד שחסר לה באמת הוא החתולה שלהם. “היא איתנו כבר שמונה שנים. מאז הפגיעה היא נעלמה. חצי עולם מחפש אותה. היא הפכה לסלב. אני מקווה שנמצא אותה. חתולים שורדים”.

בנוסף, חסר לה הדיסק־און־קי שהיה בו חומר אישי חשוב. “אבל חוץ מזה — יש לי הכול. יש לי את המשפחה שלי. את השאר אפשר לקנות”.

התארגנות מחדש: “קנינו בגדים לחג, נתקדם לאט לאט”

ביום שני, יום לאחר הפגיעה בבית, המשפחה יצאה לקנות בגדים. “הלכנו לקניון לקנות בגדים, כי לא היה לנו פשוט שום דבר. הרי לא יכולנו לקחת כלום מהבית. למחרת שוב הלכנו לגרנד לקנות בגדים לחג. אנחנו במלון עכשיו, והשלב הבא יהיה למצוא דירה להשכרה, עד שהבית שלנו יהיה מוכן. קיבלנו בערך 200 הצעות מאנשים, שיש להם דירה להשכרה, ואנחנו צריכים להתחיל לראות מה יתאים לנו".

הערב הם יחגגו את החג אצל חברים. “כנראה שנעבור בקרוב לדירה של חברה, שקרובה לבני ציון. במקביל נחפש דירה שנוכל לגור בה עד שהבית יהיה מוכן".

הרגעים שאחרי: “אני עוד לא מפנימה”

לנה מודה שהיא עדיין לא מעכלת את מה שקרה. “לוקח זמן להבין. אני עסוקה בלתפעל את המצב בשביל הבנות. אני מרגישה שאני על אוטומט”.
היא מספרת על רגע קשה במיוחד: “קצת אחרי נפילת הטיל פיקוד העורף ביקשו שנתקרב לבניין כדי לעזור להם להבין את מיקום הדירות, כשהשכנים עוד היו מנותקי קשר. מצאתי ליד הדירה שלנו את הבובות של מאיה. היא כל כך אהבה אותן. לכל בובה יש שם. היו שם עוד בובות, אבל השארתי אותן. עכשיו אני מצטערת שלא לקחתי את כולן”.

הפגיעות האחרונות בעיר: חיפה תחת מתקפה

הפגיעה בבניין של לנה ושלומי מצטרפת לשורה של פגיעות שאירעו בחיפה בשבועות האחרונים. מאז תחילת מבצע שאגת הארי, העיר חווה עלייה משמעותית במספר האזעקות, היירוטים ושברי המיירטים שנופלים בשטחים בנויים.

בשכונת הדר נפגע בניין מגורים מפגיעה ישירה. בנווה שאנן נפלו שברי מיירט על חצר בית ספר. ברמות ספיר נפגעו כלי רכב. בעיר התחתית נגרם נזק למבנה מסחרי. תושבים מדווחים על תחושת חוסר ביטחון, על קושי לישון בלילה ועל חרדה מתמשכת.

חיפה, שבעבר נחשבה יחסית בטוחה, מוצאת את עצמה תחת איום מתמשך — והפגיעה בוורדיה היא רק אחת מתוך סדרת אירועים שממחישים את שינוי המציאות.

קהילה מתגייסת: “לא ראיתי דבר כזה בשום מקום בעולם”

לנה מתארת התגייסות יוצאת דופן: “לא האמנו, כשראינו, שוועד הכיתה קנה למאיה טאבלט. גם מקומות העבודה של שלומי ושלי, חברים ומשפחה שלחו לנו גיפט קארד, שוקולדים ועוד דברים שיעזרו לנו לעבור את הימים הראשונים. אנשים פשוט רוצים להיות כאן בשבילנו. זה מחמם את הלב”.

היא משווה את המצב למה שראתה במדינות אחרות: “באוקראינה, כשפרצה המלחמה, אנשים רק רצו לברוח. פה — כולם מתגייסים. זה מדהים”.

מבט קדימה: “אנחנו רק רוצים למצוא את החתולה”

לנה מסכמת: “אנחנו נבנה את החיים מחדש. יש לנו אחד את השני. יש לנו קהילה. יש לנו עבודה. יש לנו חברים. עכשיו נשאר רק למצוא את החתולה שלנו. אני מאמינה שנמצא אותה. היא חלק מהמשפחה”.