סיפור על בניין: בערב פסח תש״ח, בעוד שבבתים יהודיים רבים נערכו לביעור חמץ, ההגנה בחיפה ניהלה מבצע “בעור חמץ” מסוג אחר – הקרב על שחרור העיר חיפה. על המדרון היורד מן הדר אל הצ׳ק פוסט, ומשם אל עמק יזרעאל, הפך מבנה אבן פשוט — בית הנג’אדה שבחליסה — לנקודת מפתח בקרב על העיר.
בית הנג׳אדה ומשמעותו האסטרטגית
מיקומו, ברחוב צלאח א-דין (הגיבורים) שבחליסה, מעניק לו משמעות מיוחדת. זהו אחד הצירים המרכזיים המחברים בין הדר הכרמל לבין היישובים בעמק יזרעאל דרך ואדי רושמיה.
כך הופך הבניין ממבנה יומיומי לעמדה אסטרטגית חשובה ביותר.
ארגון אל־נג’אדה
שמו של המבנה נגזר מן הארגון שפעל בו — “אל־נג’אדה”, תנועת נוער ערבית שהוקמה בשנות ה־40 של המאה ה־20. פירוש השם בערבית הוא ״סיוע, חילוץ או התגייסות לעזרה״ — מונח הנושא אופי אזרחי לכאורה, אך בתקופה הסוערת של סוף המנדט קיבל גם משמעות צבאית למחצה.
הארגון פעל לגיוס צעירים, לאימונים ולהפגנת נוכחות לאומית במרחב העירוני. עם החרפת העימותים, הפכו פעיליו לחלק ממערך ההתנגדות הערבית להקמת המדינה, והמבנים ששימשו אותם — ובהם בית הנג’אדה — קיבלו תפקיד אופרטיבי- צבאי ממשי.
כך משקף השם עצמו את המעבר: מסיוע אזרחי אל עמדת לחימה.
הקרב על בניין הנג׳אדה
גשר ואדי רושמיה סימן את קו המגע בין הדר הכרמל היהודית לבין חליסה הערבית. בקצהו המערבי עמד בית התעשייה (הרצל 92), שנלקח מידי הכוחות הבריטיים בידי ההגנה; מעברו המזרחי ניצב בית הנג’אדה, ששימש מוקד לחימה של השכונות הערביות.
מחלקה מגדוד 22 של חטיבת כרמלי, שמנתה 31 לוחמים, יצאה מבית התעשייה, חצתה את הגשר והשתלטה על בית הנג’אדה. אולם לאחר מכן נותקה והייתה נתונה למצור: צליפות מן הבתים הסמוכים והטלת רימונים לעבר הבניין.
ניסיונות חילוץ ראשונים כשלו. רק עם רדת הלילה יצאה פלוגת תגבורת מקורס מכ״ים של חטיבת כרמלי, בפיקוד אהרון אבנון, שירדה מנווה שאנן דרך חליסה תוך לחימה מבית לבית. עם התקדמותה נשברה ההתנגדות הערבית, ובבוקר 22 באפריל הגיעה הפלוגה אל בית הנג’אדה ושחררה את הכוח הנצור.
הקרב גבה מחיר כבד: שלושה לוחמים נהרגו בפלוגת התגבורת, ואילו בקרב המחלקה הנצורה נהרגו ארבעה ונפצעו עשרה. אך השליטה בציר נפתחה — והדרך אל העיר התחתית נסללה.
לוח זכרון על מבנה אלמוני
בית הנג’אדה איננו אתר הנצחה מרכזי, ואף לא מבנה שזכה לתיעוד אדריכלי כלשהו. אך דווקא משום כך הוא חשוב. הוא מייצג את אותם מקומות אלמוניים שבהם נקבע גורלה של העיר — לא בכיכרות בלבד, אלא במדרונות, בין בתים, לאורך קווי התנועה הסמויים מן העין.
כיום, החלונות ששימשו בעבר להמטרת אש — אטומים; הקומה העליונה משמשת למגורים, ואילו בקומת הקרקע פועל בית כנסת — שגרת חיים במקום שבו התחולל קרב.
רק לוח זיכרון צנוע, הקבוע על קיר הבניין, מזכיר את הקרב שהתחולל כאן ואת הלוחמים שנפלו בו. לעיתים, די במבנה אבן פשוט — ובשלט קטן אחד — כדי לשאת את סיפורה של מערכה שלמה.
קוראים יקרים,
הכתבות במדור זה מבוססות על מידע גלוי המפורסם במקורות כגון ויקיפדיה ובאתרי אינטרנט אחרים ועלול לכלול אי-דיוקים היסטוריים שונים הנובעים מן המקורות הנ״ל.
לכל קוראי “חי פה”, ולקוראי מדור זה במיוחד, אנו מאחלים מועדים לשמחה, בתפילה שימי חג אלה יעברו ללא פגיעה בנפש, ושהשלום המיוחל — בוא יבוא.
תודה רבה לך, דוד. חשוב לציין שהמחלקה הנצורה בבניין הייתה בפיקודו של יצחק (צח) סורוקה, לימים מורה בבסמ״ת. בקרב השתתך חיפני בשם ג׳ימי קיסר.
הכי פופולרי. המוני הפוקדים אותו בכל ימות השבוע ובעיקר בימי מלחמה אלו מדברים בעד עצמם
את מי פוקדים ההמונים? את בית הנג'דה?