בצל האזעקות

אורי שרון מחיפה חש את אשר חש הציבור, וזו תחושה לא הכי נעימה, בלשון המעטה. ועל כך כתב כך:

א
ימים מתעוררים. השמש מתחייכת.
אך לא נחמד בחוץ. גם לא נעים ללכת.
ציפור לא רכרוכית דואה אל הצמרת.
יונה צרובת שלום ציוץ לא מזמרת.
ב
מעבר לפיסגה – ענן ״שולח עוגן״.
אתמול האזעקות הזדעקו כהוגן,
וילד בן 5 החוויר פניו מפחד.
חיבק את אחותו. רצה להיות ביחד.
ג
בצל האזעקות כלל לא נעים לנוח.
לחשוב על בדל שלווה זה רעיון זנוח.
בצל האזעקות לחלוטין אין צל כאן.
קיימת סכנה שאין להינצל כאן.
ד
הרדיו משדר על ״נפילות״ בשטח.
בצל האזעקות ממש כה רב המתח.
ילדי המקלטים את מזרונם ירטיבו,
אבל עם ״פלאפון״ את תנוחתם ייטיבו.
ה
לצל האזעקות השמש לא חודרת.
האווירה סביב ממש ממש קודרת.
וילד בן 8 שלא נרדם מאמש
בוכה בחיק אמו: ״מתי תזרח השמש?!״.
ו
אימו הנבוכה, מיד היא מתייסרת.
להרגעת ילדה היא תיכף מתמסרת:
״נא הירדם, ילדי. שעה כבר מאוחרת.
ודאי יגיע יום; הכול יהיה אחרת״.
ז
הילד מאמין שיום כזה יגיע,
ובכנפיו יביא בשורה שגם תרגיע.
כול התמימות שלו בלב אומנם נוגעת,
אך עד שיום יבוא – הסבלנות פוקעת.