חתונה • החיים מכתיבים מסלולים ועלינו לשרוד ולמצוא את הטוב והמתאים ביותר  

אפריל 1963. ההכנות לחתונה בעיצומן. למרות התנגדותם העזה של הורי על מיקומה, החלטנו לערוך את החתונה בחווה ששכנה בוואדי רושמייה בחיפה. עקב אכילס של הרעיון זו הדרך. הגישה לחווה ברגל קשה. ברכב קשה עוד יותר. שרות מטוסים או רכבות לא קיימים עדיין, כך שנצטרך להתגבר על המכשול הזה בצורה כלשהי. באמצע הדרך לחווה התגוררו בבית קטן חני וחביב. ערבים שפרשו מכפרם ובחרו להתגורר לבדם בחיק הטבע. בחצר אצלם מסתובבים כבר שני כבשים צעירים שבעוד תקופת מה אמורים להסתובב, לצערי, על השיפוד אצלנו בחתונה.

בהכנסת חומרי הבניה לבניית הבית שלנו נתקלו בקשיים מרובים, כשחלק מנהגי המשאיות הגדולות נעצרו באמצע הדרך והמשיכו רק תמורת תשלום נוסף. קיוויתי שעם נהגי המוניות עימם סיכמנו על הסעת האורחים, לא יישנה הדבר. האמת שהדרך הייתה ברת נסיעה ללא סיכונים, אך מפחידה. תכנונים אחרונים מטרידים ובעיקר מרגשים.

פִּירִי ואִיזוֹ (פנינה ויצחק), ניצולי שואה, שלא היו להם ילדים משלהם וגידלו את חנה כמעט מלידתה, הם שיובילו אותה לחופה. אומנם מרגע שכף רגלם דרכה בארץ, חיו שתי המשפחות תמיד בדירות צמודות, היו הם אחראים על גידולה של חנה. לולה ואריה, גדלו אצל שלוימה וזלמה שנישאה לשלוימה לאחר שברטה, האם היפה של שלושתם, נפטרה בגיל צעיר ממחלה ממארת.

ל"ג בעומר 12 במאי 1963. יום ראשון בשעה שבע בערב החלו להגיע האורחים הראשונים לחתונתנו בחווה. המוניות החלו לפעול מוקדם יותר ולמרות כל ההכנות, שלוש מתוכן פרשו לאחר הנסיעה הראשונה לחווה. מהלך של קצת יותר מקילומטר אחד, אך דרך מאיימת. מי שנכנס פעם ראשונה, פורש. אני נכנסתי ולא פרשתי ולראייה אני מתחתן עם בחירת ליבי במקום. רוב האורחים הגיעו, חלקם מאחרים. התחבורה הצטמצמה והחופה מתאחרת. כולם נמצאים ואפשר להתחיל.

שולחנות מאולתרים היו פזורים בינות לעצי הפרי הרבים ובמפלסים שונים של הקרקע. גרלנדות צבעוניות נקשרו מעץ לעץ וקיבלו את הזנת החשמל מגנראטור שפעל ללא ליאות. אוכל ושתייה בשפע, קלה וחריפה. חבּיבּ השכן ליד האש, מסובב על השיפוד את הכבשים המסכנים. מאכלים מתוצרת בית בשפע.

פִּירִי הכינה סחוג משיח פלפלים שגדל בחווה. השיח כנראה עבר איזו הנדסה גנטית או שחטף מכת ברק ישירה. פלפלון אחד קטנטן בפה ואתה רץ בלי לעצור וללא כתובת גם "ווייז" לא יעזור לך. שמו בחווה "שוּשקֶה". חיכוך של שתי שושקות זו בזו מצית אש כמו מלהביור. קיוויתי שהכל סביב ישכיח לאורחים את תלאות הדרך ולא יעסקו במחשבה כיצד לצאת מכאן בסוף האירוע.

התזמורת התמקמה במרפסת הקטנה ואפילו שֵם אין לה. מוסיקאים התחלפו וכל אחד ניגן קצת, כולל אני ליד התופים. החופה בחיק הטבע הפראי, משרה אוירה מיוחדת במינה.

מה שהטריד את מוחי זה הכוס. שבירת הכוס. הקרקע איננה מוצקה כמו באולם ואסור שאחטיא. מרוב פחד נתתי בכוס חבטה אדירה שהפכה את הכוס לא לשברים אלא לאבקת זכוכית. מי יודע? אולי הניתוח שעברתי בברך ימין לאחר שבע-עשרה שנים, מקורו באותה חבטה שהענקתי לכוס על מנת להיות חתן כשר כדת וכדין.

מעל האורחים החוגגים כמה מטרים במעלה ההר שוכן הבית שאותו אנחנו בונים בעצמנו. השלד החלקי על שלושת חדריו התנוסס בגאון. לדידי, עברה הדרך חזרה יותר קל כי כבר לא שמעתי את הרטינות של חסרי המזל שלא רצו לחכות למונית והתחילו ללכת ברגל.

השיר שלנו היה שיר שנכתב בשנות החמישים בשם "הקטנה שלי". (my little one), את השיר ביצע אחד מהזמרים הגדולים במוסיקה הקלה פרנקי לֵיין. הוא ביצע מאות שירים בפרשנות המיוחדת רק לו ובגיל תשעים ושתיים עדיין ביצע שירים בצורה נדירה. השיר האהוב נכתב במשקל של ולס אנגלי ושימש את 'ריקודי הלחץ' של זוגות האוהבים של התקופה. זו הזדמנות להקשיב לשיר הישן והנפלא מבוצע על ידי זמר נפלא אף הוא, אז לחיצה קטנה וכמה שניות, לעצום עיניים ולהקשיב. מישהו מזהה? תמונת הפתעה בסוף:

אנחנו נשואים. השעה מאוחרת ולאחר שהכל נרגע התפנינו לליל הכלולות שכלל בסופו של דבר שינה עמוקה עד שהשמש כבר טיפסה למרום הרקיע. שנים רבות עברו עד שנזכרו לחקות את החתונה שלנו ולערוך חופות בצורה כפרית כזו בחיק הטבע כשדרך ההגעה היא דרך עפר ארוכה, כולל אותן רטינות של האורחים שמוכרות כל-כך משנת 1963. אלא שהן כולן חיקוי די עלוב לחתונה האוטנטית שלנו.

ימים מספר לאחר החתונה קיבלתי צו מילואים שקרא לי לבוא לקורס קציני הג"א. הפעם אשתדל לסיימו. נלקחתי לצבא כמעט באמצע החופה. הקורס לכשעצמו מעניין ביותר רק העיתוי לא היה מושלם. קיבלתי חופשות יותר מכולם ולשם שינוי, אכן את הקורס הצבאי הזה סיימתי בהצלחה וקיבלתי דרגת פקד בהגנה אזרחית.