לאחר שבועות של מחאות והפגנות גוברות בסכנין וביישובים ערביים נוספים, שהגיעו לשיאן בתל אביב, צריך לומר ביושר את מה שרבים חושבים בלב ולא מעזים לומר בקול, ההפגנות לא יעצרו את הפשיעה. הן מבטאות כאב אמיתי, פחד קיומי וזעקה מוצדקת לחיים, אך הן אינן נוגעות בשורש הבעיה ולכן אינן מסוגלות לשנות את המציאות. פשיעה לא נעצרת בנראות, לא בכותרות ולא בהעתקת הזירה למרכז תל אביב, כל עוד האלימות נטועה בתוך המרחב החברתי עצמו, בקשרים משפחתיים, בשתיקות קהילתיות ובנורמות שממשיכות להעניק לגיטימציה לעבריינים, שום מחאה, גדולה ככל שתהיה, לא תוביל למהפך אמיתי.
החברה הערבית אינה מתמודדת עם כוח חיצוני שנחת עליה מהשמיים, אלא עם פשיעה שצומחת מבפנים, מתוך קשרים חברתיים מוכרים, מעגלים משפחתיים ידועים, שתיקות מכוונות ונורמליזציה מסוכנת של עבריינות. מה שמוצג לעיתים ככישלון חיצוני בלבד הוא בפועל שילוב קטלני בין אלימות מאורגנת לבין חברה שמתקשה להציב גבול ברור כלפי בני ביתה.
התכניות הממשלתיות נכשלו. תכניות חומש, יחידות ייעודיות והבטחות חוזרות לא הצליחו לבלום את גל הרציחות. מדיניות האכיפה של השר איתמר בן גביר כשלה לייצר הרתעה, המשטרה לא הצליחה לחדור באמת למוקדי הפשיעה וראשי רשויות מקומיות, חלקם משותקים מפחד וחלקם נמנעים מעימות, לא עמדו במבחן המנהיגות. אבל הכישלון העמוק ביותר אינו מוסדי אלא חברתי. כל עוד עבריינים ממשיכים להיות אחד משלנו, כל עוד הם מתקבלים בכבוד בחתונות, מנוחמים באבל ונהנים משתיקה משפחתית בשם כבוד, פחד או נאמנות חמולתית, שום מחאה לא תעצור את הכדור הבא. בפומבי זועקים נגד האלימות ובפרטי מטייחים כשזה מגיע לבן דוד, לאחיין, חבר ילדות או לשכן.
כאן נדרשת תפנית חדה. אם יש סיכוי למהפך, הוא לא יגיע מעוד הפגנה ולא מעוד נאום בכנסת, אלא משינוי נורמות עמוק שמתחיל בתוך הקהילה. המסגדים חייבים להשמיע מסר מוסרי ברור ולא עמום, לקבוע שהפשיעה היא לא רק עבירה על החוק אלא חטא מוסרי חמור ולשרטט קו אדום שאי אפשר לחצות. לצד זאת נדרשת סנקציה חברתית שקטה אך נחושה, שלילת לגיטימציה, נידוי אזרחי והפסקת ההכלה. לא אלימות נגד אלימות, אלא אחריות נגד פחד. מי שבוחר בפשיעה לא יכול להמשיך להיות חלק מהשמחה ומהאבל ולא יכול ליהנות מהגנה קהילתית שמנציחה את הטרור הפנימי.
אחרי שהמדינה נכשלה, אחרי שהמשטרה לא הצליחה ואחרי שההנהגה המקומית לא עמדה במבחן, רק האזרחים עצמם יכולים לחולל מהפך. זה לא פתרון נוח, וזה לא פתרון מהיר, אבל זו האמת, בלי ניקוי אורוות פנימי ובלי שבירת השתיקה המשפחתית והקהילתית, הפשיעה תמשיך לפרוח והמחאות יישארו טקס ריק. המאבק האמתי לא מתקיים רק בכיכר, בנאומים ובשלטים אלא בסלון ובהחלטה חברתית אחת ברורה, מי שבוחר בפשיעה, מוציא את עצמו מהחברה.
כנראה אי אפשר גם לדרוש דמוקרטיה ומשילות מערבית רופסתומאידך לבקש טיפול בפשיעה כאשר העונשים בבתי משפט וגזרי דין מגוכחים לפושעים עסקאות טיעון וקיצור תקופות מאסר שלא לדבר על בית ההבראה שנהוג בישראל בבתי הכלא מזון בשפע לימודים טיפולים וכל זה בכלל לא חשבונם אלא על חשבון הציבור.
בארצות סביבינו ובמזרח התיכון מונהגים עונשים כבדים לפושעים ניקח לדוגמה את מצרים למשל בשנים 2007-2014 הוצאו להורג בכיתת יורים יותר מ1400 איש עפי" מידע גלוי באתר ויקיפדיה בגין עבירות של אונס,רצח,בגידה,טרור וסחר בסמים.
לדעתי די בהחמרת עונשי המינימום ובמאסרי עולם ובתנאי כליאה קשים(שישולמו ע"י האסיר/ה או משפחתו או ע"י עבודה ולא על חשבון הציבור) לכלל העבריינים כדי להוריד את הפשע באופן דרסטי ולא פחות חשוב לייצר תחושת ביטחון אצל אנשים ילדים ונשים ואוכלוסיות מוחלשות באופן כללי.
ואי אפשר בלי פוליטיקה האם החבירה של אותו ציבור כביכול עם השמאל "הליברלי" מקדמת את הטיפול בפשיעה?
מה באמת יעזרו אפילו עוד 10,000 שוטרים אם אין הרתעה ושינוי טוטאלי של הענישה בבתי משפט?
כל הכתוב נכון..ברובו..אבל משום מה לא מדברים ואומרים את האמת שכולם יודעים…גם היהודים וגם הערבים…שדרך הרצח והאלימות…לפתרון סכסוכים..והשגת מטרות..ומה שנקרא "שמירת כבוד המשפחה" היא דרך רבת שנים..אצל הערבים.בעיקר המוסלמים..כנראה עוד טרום האיסלם..אולי מימי ישמעאל…עובדה שאצל הערבים הנוצרים והדרוזים..זה דבר מזערי אף מאשר כנראה אצל היהודים.וזה גובר.. גם בגלל איבוד השליטה על השאבב..הצעירים..שעושים את מה שבראשם…וזה מתבטא בין היתר בנהיגה לא חוקית..ועבריינית..הרבה מעבר לחלקם באוכלוסיה…וגם אם יהיה שר בטחון פנים ערבי..קשה להאמין..שהמצב מצב ישתפר..רק ענישה חריפה עם מאסר ארוך..וחליטת רכוש..ואיסוף אגרסיבי של נשקים…וקנסות..גבוהים….וחינוך מתאים…אולי יקטינו קמעה את הרציחות.הפציעות והעבריינות ..הקשה הזו למנייה. שפוגעת בעיקר בערבים..עצמם..וגם זולגת ליהודי..ותמיד יש סכנה שתהפוך מפלילית לפח"עית..הבעייה שמצד אחד..נציגי הערבים..טוענים שרשויות החוק אינם פועלים כנדרש..ומצד שני אין שיתוף פעולה מהערבים. אולי גם מפחד..להפגע..כי השופטים משחררים מהר מידי חשודים שנעזרים בעו.ד ממולחים ..שעולים להם הון עתק…שיש להם..וגם יוצאים חוצץ נגד המשטרה ..כשהיא מפעילה כוח..שמחוייב במבצעים למיגור הפשע…כך שהם יכולים רק לטעון נגד עצמם…בכל מקרה כולם מקווים שהפשע בכלל ובסקטור הערבי..ימוגר בהקדם…בע.ה..לטובת כל אזרחי המדינה..
די ברור שמדובר בבעיה חברתית-תרבותית פנימית של המגזר. יש צורך בחינוך בכל הנוגע לנקמת דם ומעמד האשה, אכן החינוך הנ״ל צריך להתחיל מקרב אנשי הדת, אך גם במערכת החינוך ומגיל הגן. כנ״ל בנוגע לאיסוף נשקים, בכירי החברה הערבית (כן, גם פוליטיקאים!) צריכים לתמוך בכך ולא לצאת נגד כניסת משטרה- צבא- שב״כ ליישובים הערבים.