רונה בן שבת: ״שבועיים לאחר מסיבת בר המצווה, קברתי את הבן שלי״ – חיפה נאבקת במגפת האלימות שמאיימת על החברה הישראלית

(חי פה) – מנהיגי חינוך, משפט, תלמידים התכנסו לכנס חירום: “המחיר של אי־העשייה גבוה מדי״ משהו עמוק נסדק בחברה הישראלית. האלימות כבר אינה תופעה שולית, לא אירוע חריג ולא בעיה של “אחרים”. היא נוכחת במגרשי הספורט, בשיח הציבורי, ברשתות החברתיות וחמור מכל, חודרת אל בתי הספר ואל חייהם של ילדים וילדות. מול המציאות המדאיגה הזו, התקיים כנס מיוחד ששם מטרה אחת ברורה על השולחן: לעצור את מגפת האלימות, כאן ועכשיו.

“יש לנו עוצמה לשנות, להטיב ולתקן”, אמרה אינה זלצמן, סמנכ״ל ומנהלת המינהל הפדגוגי במשרד החינוך, וקראה להעביר מסר חד וברור: לקיחת אחריות היא הדרך היחידה לצאת ממעגל האלימות. “אסור לנו להישאר מאחורי מספרים. האחריות מונחת לפתחנו והמחיר של אי־העשייה גבוה”.

“לא מקבלים אלימות כמציאות חינוכית”

אילנה טרוק, ראש מינהל חינוך, תרבות וספורט, הדגישה כי האחריות על תחושת הביטחון, השייכות והערך של כל ילד וילדה היא אחריות מערכתית כוללת.
“אלימות אינה גזירת גורל. עלינו לעצב אקלים חינוכי, לטפח תרבות, ולהציב גבולות ברורים”, אמרה. לדבריה, על המורים לזהות סימני מצוקה בזמן, על מנהלי בתי הספר לקבוע מדיניות ברורה, על ההורים להימנע מערעור המערכת ועל הרשות המקומית להוביל מדיניות עקבית ונחושה.

במסגרת זו הוצגה גם תוכנית חדשה: “עזרת חבר” – יוזמה להכשרת תלמידים כגורמים מחזקים בתוך הקהילה הבית־ספרית, הפועלים מתוך מחויבות הדדית ובזמן אמת.

יונה יהב: “האלימות זולגת – והגבולות מתשטשים”

ראש העיר יונה יהב נשא דברים נוקבים: “אני עומד כאן כאדם מודאג. הכנס הזה נולד מדאגה עמוקה מאוד. משהו רע קורה בחברה הישראלית והאלימות כבר לא שייכת רק לשוליים”.

לדבריו, האלימות מתבטאת בוויכוחים, בצעקות, בשנאה במגרשי הספורט, בהשפלות ובקללות, וגם בפוליטיקה, במיוחד בתקופות בחירות, כשהתחושה היא ש’הכול מותר’.
“האלימות מחלחלת לבתי הספר, מתחילה בפוסט זדוני ברשת, בהתעלמות, באובדן בלמים. התפקיד שלנו הוא להציב גבולות, להיות נוכחים ולהתערב בזמן. זו קריאת השכמה לכולנו”.

יהב התייחס גם לשני מוקדי עומק: חינוך ילדים ובני נוער, והאלימות הקשה בחברה הערבית.
“זו מכת מדינה. אלימות, אובדן תקווה, הזנחה והפקרה. אי אפשר לבודד את האלימות, היא מתפשטת וגולשת לכל החברה”.

“בית הספר אינו אי בודד”

שלי קרן, יו”ר איגוד מנהלי החינוך ברשויות המקומיות, הדגישה כי המסרים הסותרים שילדים מקבלים מהחברה ומהסביבה הם שורש הבעיה.
“כדי לחולל שינוי אמיתי נדרשים צעדים מערכתיים אמיצים, כאלה שמוכנים לערער הרגלים ולדרוש שינוי עמוק”.

עו”ד רואי כחלון ראש מטה למלחמה בפשיעה בחברה הערבית משרד ראש הממשלה, הוסיף זווית משפטית־מערכתית: “המדינה חייבת להבין שמדובר באיום אסטרטגי. יש לגדוע את צינורות החמצן של ארגוני הפשיעה, להגן על מורים ומנהלים, ולהבטיח שהתקציבים, כולל תקציבי גפ”ן, יגיעו באמת לתלמידים. פנייה לעזרה אינה חולשה”.

הכאב האישי שהפך לשליחות ציבורית

הרגע המטלטל ביותר בכנס היה עדותה של רונה בן שבת, אמו של אלרועי ז”ל, שהתאבד בגיל 13 ושבועיים בעקבות חרם – שהחל כבר בגן טרום־חובה.
“הגעגוע הורג אותי כל יום מחדש”, אמרה בקול חנוק, “אבל אני כאן בשביל כל הילדים האחרים. חייבים להאיר ולזעוק: התנהגות מחרימה אינה מקובלת – ואנחנו לא סובלים את זה”.

פאחר ביאדסי חבר מועצת העיר מחזיק תיק החברה הערבית, חיזק את הדברים מנקודת מבט נוספת: “חלום של ילד ערבי ב־2026 הוא פשוט לחיות. הפשיעה חודרת וזולגת לכל החברה הישראלית ואין יותר זמן לחכות”.

אלימות היא תופעה חברתית – והמאבק חייב להיות כולל

בפאנל שעסק בחוק, משפט וחינוך, ציינו המשתתפים כי מחוללי האלימות כוללים תחלואי חברה עמוקים: לגליזציה של סמים, בריונות בכבישים וברשתות החברתיות, וחדירת הפשיעה דרך הילדים אל חצרות בתי הספר.
השופטת ליז פרוינד סיכמה: “המציאות מורכבת – אך בלי תקציבים, כלים ומדיניות ברורה, לא נוכל לנצח”.

הכנס הסתיים במסר חד וברור: האחריות היא של כולנו: מחוקקים, רשויות, אנשי חינוך, הורים וקהילה. אלימות אינה גזירת גורל, אלא תוצאה של בחירות. וכעת נדרש אומץ לעשות ולבחור אחרת.