מאי 1946. זה שטנקים אנגלים מסיירים ברחוב חיפה לא הפריע לאבי שניצל לילה נעים ושוב הציע לאמי לעלות על יצועם מוקדם לריענון הגוף והנפש.
ההזדמנות נקרתה כי עבר עליי יום השתוללות. העייפות הכריעה אותי וישנתי כבול עץ. יופי! אימא בהריון.
ישנתי עדיין במיטת תינוק. מיטה מסורגת מברזל. זאת מטעמי חיסכון ומחוסר מקום. מה שאמור לגאול אותי מהכלוב הזה, זו הלידה הקרבה. התינוק שבדרך יירש את מקומי ואני משודרג למיטה קטנה של בוגרים.
גברת כהן השכנה ממול, האמא המפורסמת של ידידיה בנה הי"ד, משוחחת רבות ומעודדת את אמי: "תינוק מביא מזל ופרנסה". המצב קשה מנשוא.
מועד הלידה מתקרב. הוריי הכינו אותי שאצטרך לבלות את התקופה הקרובה אצל דוד נפתלי. אח של אמי שאיבד בשואה את אשתו וחמשת ילדיו. נסע בגפו לטיול לארץ-ישראל, ולמזלו הטוב או הרע לא הצליח לחזור. דוד נפתלי חי ללא ילדים "בעיר-גנים", שכונה קטנה וציורית בקרית-אתא. מספר בניינים בני שתי קומות, מרחק רב בין בניין לבניין, ולמעט שבילי בטון המקשרים את כולם, הכל מכוסה ירוק. צמחייה גבוהה ונמוכה בשפע.
תשיעי לפברואר 1947. השתדלתי להראות שמח אך כל המצב ממש מדאיג. הלחץ וההמולה בבית גוברים. אבא ארז, מספר חפצים בשקית בד, הלבישני במספר שכבות בגדים, נשיקה מאימא ואני יוצא לדרך עם אבי. בחוץ גשם זלעפות. חורף עצבני מאוד. הלכנו רגלי לתחנת האוטובוס לקריית-אתא. שעת אחה"צ. מתחיל להחשיך מוקדם. השמיים השחורים אינם עוזרים לאווירה. הגענו לתחנה היעודה. הנהג הזכיר לאבי שעלינו לרדת ומרגע זה אנחנו ברשות עצמנו.
נכנסנו לתוך גוש שחור ואפל שהראות בו שואפת לאפס. כוון ההליכה אינו ברור. ליבי פועם עדיין בקצב סדיר. יש על מי לסמוך. אבא שלי במקרה, הכי חזק בעולם. הוא מנסה לגונן עליי עם המטרייה, אך זו נקרעה ועפה ברוח המשתוללת. נשארנו חשופים ללא מחסה מהגשם. אבי הניף אותי על כתפיו ומתחיל לצעוד. הכל שחור ומכוסה מים. אין שביל ואין שוליים.
נמצאנו בתוך שלולית ענק והמים הגיעו כמעט עד הברכיים של אבי, המנסה להרגיעני. קולו לא כתמול שלשום. אומנם לא נולדתי גשש בדואי, אך מהר הבנתי שאנחנו הולכים סחור סחור. רואים רק שחור ומים. אין נפש חיה שתיתן הנחייה או כיוון לאן ללכת. אפילו כלב המבקש להתרוקן ומציק לבעליו יכול לתת כיוון כלשהו, אך כולם ספונים בבתיהם ואין בכוונתם לשמש כמודיעין למאבדי דרך.
אנחנו היחידים המטיילים בתוך השלולית, רטובים עד לשד עצמותינו. שיניי נוקשות מהקור ואבי ממשיך להרגיע בקולו הרועד, שעוד דקות מגיעים. לפתע נתקל במשהו וכמעט מעדנו לתוך המים. אני מודאג והתיזה שאבא הגיבור, הכי חזק בעולם, מתחילה להתערער.
הרעב מתחיל לכרסם וביקשתי אוכל. אבי החיש את צעדיו, ללא כיוון וללא דרך. באחד הסיבובים מבחינים בקצה האופק באורות בין העצים. אבי שלא הימר בחייו ולא האמין בהימורים, מנסה הפעם הימור רציני. אלו האורות של עיר-גנים. צעדיו הפכו ליותר מהירים ויותר בטוחים. על פי הצלחתו בהימור זה, היה עליו לנסות להמר יותר בחייו. אכן הגענו לעיר-גנים. את בתי השכונה הכיר אבי, כך שתוך דקות אנחנו ליד דלת הדירה הקטנה של דוד נפתלי.
הדוד מאוד סבלני, ליטף והרגיע, הושיב אותי על ברכיו וסיפר סיפורים מרתקים ובנוסף הובטחה לי מתנה מיוחדת. מכשיר ששימש לחשבונות. מכונת חישוב מכאנית, שבעזרת ידית סיבובית קיבלת כל תוצאה של תרגיל בחשבון. עשרות גלגלי שיניים, כפתורים וידיות. המכשיר ריתק אותי ובעזרתו הצלחתי להעביר זמן.
התחברתי לילדה מבית סמוך, בת שכנים שקטה ומופנמת, יחד הסתובבנו וטיילנו בשדה ללא אומר ודברים וללא שיחות נפש. חיפשנו פרחים ואספנו כל-מיני צמחים מעניינים. מאז אותה תקופה הבנתי את המשמעות והחשיבות של שכנות טובה. דוד נפתלי קיבל את העובדה שחזרתי מידי יום עמוס בבוץ על הנעליים מבלי לרטון או להעיר הערה.
לאחר עשרה ימים בגלות, נולדה אחותי. עוד שלושה ימים והביתה.
אבא הגיע כולו זורח. נשיקות, ברכות ונתבשרתי על תזוזה. הפעם הכל עבר בקלות ובמהירות. מזג האוויר קר אומנם, אך ללא ממטרים. שמחתי לחזור ולהשקיף על טנקי הקרומוול הבריטים המשייטים ברחוב סירקין, בזמן העוצר וציפיתי לשוב ולהציץ לתוך הקנה של תותח השש ליטראות שכבדיחה ננעץ בפני, בעודי עומד בחלון ומתבונן. החייל הג'ינג'י בצריח התפקע מהבדיחה, את אמי זה לא הצחיק כלל.