הדוחות נערמים, האסונות חוזרים והאחראים נשארים במקומם. זו כבר לא תקלה של מערכת אחת ולא כשל נקודתי של אירוע חריג, זו שיטה. במשך שנים מפרסם משרד מבקר המדינה דוחות חמורים, מפורטים, מדויקים, כאלה שמשרטטים מראש את האסון הבא, בלוחות זמנים ובהתרעות ברורות. אותם דוחות בדיוק נקברים בוועדות, נמרחים בדיונים ונשכחים ברגע שהכותרות מתחלפות. הציבור למד את הלקח הכואב, הביקורת קיימת, אך אין לה שיניים. האזהרות נכתבות, אך אינן מחייבות. המחדלים, כשהם מתממשים, מוצגים כאירועים בלתי צפויים, למרות שהכול היה צפוי, מתועד ומוכר מראש.
במירון התריע מבקר המדינה לאורך יותר מעשור על ליקויי בטיחות חמורים, על הפקרות ניהולית מתמשכת ועל היעדר גורם אחד שנושא באחריות כוללת למתחם. כבר בדוחות משנת 2008 ולאחר מכן בדוחות מפורטים במיוחד בשנים 2011, 2016 ו-2020 הזהיר המבקר מפני עומסים חריגים, תשתיות שאינן מותאמות למספרי המבקרים, ריבוי גורמי סמכות ללא היררכיה ברורה והיעדר מנגנון אכיפה אפקטיבי.
כל דוח חזר כמעט על אותם ממצאים וכל דוח הסתיים באותן המלצות. אך ההתרעות לא נאכפו, ההמלצות לא יושמו והאחריות נותרה מפוזרת בין משרדי ממשלה, גופים דתיים ורשויות מקומיות, עד שלא נותר מי שייקח אחריות אמיתית. באפריל 2021 התרחיש שעליו התריע המבקר שוב ושוב התממש במלוא חומרתו, 45 בני אדם נספו באסון שהיה ידוע מראש. זו לא הייתה טרגדיה בלתי צפויה, זו הייתה תוצאה ישירה של כשל משילות מתמשך, שבו דוחות המדינה הפכו למסמך המלצה בלבד, לא להוראות מחייבות.
הדפוס הזה חזר שוב ושוב, מוכנות לחירום, הרשויות המקומיות, הקורונה, מערך הכבאות והגנת העורף. המבקר כתב, המדינה קראה ואז המשיכה הלאה. אין חובת יישום ואין סנקציות. אין מחיר אישי או מוסדי לאי תיקון. ביקורת בלי אכיפה הפכה לרעש רקע.
ואז הגיע 7 באוקטובר. הפעם לא הסתפקה המערכת בהתעלמות, היא חסמה. משרדי ממשלה התנגדו לביקורת וגופים ביטחוניים דרשו לצמצם אותה. בסופו של דבר גם בג״ץ מנע ממבקר המדינה לבצע ביקורת מהותית על הכשלים, מחשש לפגיעה בוועדת חקירה עתידית שטרם קמה. כך נוצר מצב אבסורדי, הכשל זועק לתיקון והביקורת מושתקת.
כאן מתבררת האמת הקשה, משרד מבקר המדינה אינו גוף ביקורת אפקטיבי. הוא גוף מתעד. הוא מתריע, אך אינו מחייב. הוא כותב, אך אינו משנה. מוסד שמשרדי הממשלה מתעלמים ממנו והמערכת המשפטית חוסמת אותו, אינו מנגנון פיקוח אלא אליבי שלטוני.
לכן השאלה כבר אינה כיצד לחזק את המבקר, אלא האם יש טעם להמשיך להעמיד פנים. ייתכן שהפתרון אינו תיקון קוסמטי, אלא פירוק והקמה מחדש של מוסד ביקורת לאומי עם סמכויות אכיפה אמתיות, יכולת לחייב יישום, לקבוע לוחות זמנים ולהטיל אחריות אישית ומוסדית.
מוסד הביקורת במדינה דמוקרטית אינו נמדד רק במספר הדוחות שהוא מפרסם, אלא גם ביכולת שלו למנוע את האסון הבא. גוף ביקורת בלי שיניים אינו שומר סף, הוא תפאורה. אם גם אחרי מירון וגם אחרי 7 באוקטובר, שום דבר לא השתנה, הגיע הזמן להפסיק להיאחז במוסד שכשל בתפקידו. במדינה שבה הדוחות נערמים והאסונות חוזרים, פירוק והקמה מחדש אינם קיצוניים. הם הכרח.
שנת בחירות אינה רק מאבק על קולות, אלא גם מבחן אומץ. הציבור ראוי לדעת אם יש מועמד או רשימה איכותית שמוכנים להציב את תיקון מוסד הביקורת והקמת גוף אפקטיבי באמת כחלק מהאג'נדה הלאומית שלהם.
עיסמי סמירה
כשל במערכת השלטון. זאת המילה המתאימה וכך אנחנו העם מרגישים בכל מקרה מתקוממים לאבודות ומחכים לתוצאות הבדיקות ועונש לעברייני המארגנים. ובסוף הכל נגמר בלי מענה. חושבים שהציבור עם זיכרון קצר והוא ישכח הכל אבל במציאות לא. ואסון לכולנו אם ימשיכו כך.
יד רוחצת יד והשמש זורחת. המבקר מתריע ואיש הישר בעיניו יעשה.
האסון הגדול של מדינת ישראל היא מפלגת בגץ.
מפלגה שאיש לא בחר ומתעלמת מקול הבוחר מרצון העם ומהנחיות הממשלה שנבחרה כחוק.
יד רוחצת יד והשמש זורחת. במקום לתקן ליקויים השרים נופשים ומטיילים בחו"ל בכספים המיועדים לכך. ראה ערך מירי רקב ושות'. משקרים שנוסעים ללמוד כיצד לתקן ומשוכנעים שכולם מטומטמים ומאמינים להם. יש להעביר חוק המגביל את נסיעות השרים והח"כים ופתאום יתפנה כסף לתיקונים… למדו מהבוס הגדול… הוא והמטורפת מומחים בכך. ארגון פשע לשמו.