אני לא מרבה להחמיא לעיריית חיפה. לא מתוך עיקרון, פשוט כי לרוב אין הזדמנות. אבל לפני שמתחילים: כן, קרה כאן משהו שראוי להתעכב עליו.
לפני חצי שנה נפל טיל במרחק 10 דקות הליכה מהבית שלי. איפה שהשכונה (הדר) אוכלת פיצה, שותה בירה ומנסה להעמיד פנים שהחיים נורמליים. הזכוכיות נוקו, אבל התחושה שמשהו בסיסי התערער נשארה. זה מה שטילים עושים: הם לא רק שוברים חלונות, הם שוברים שקט.
חודש אחר כך הופיעה באחת מקבוצות הוואטסאפ של השכונה המילה "שיפוץ". מיד אחריה: “שיתוף ציבור”. זו מילה שמדליקה אצלי נורה וגורמת לי להרים גבה, ואז עוד אחת: האם בעיריית חיפה מישהו באמת מציע לשמוע מה תושבי השכונה רוצים בגן שלהם?
עכשיו, אני לא מתכננת ערים, עדיין. אבל מה שאני כן יודעת הוא פשוט: אנשים רוצים להרגיש חלק ממה שקורה סביבם. במקרה של שכונה שעברה טראומה, שאיבדה תחושת שליטה במציאות, הרצון הזה הוא לא מותרות, הוא חמצן.

וכשהגענו השבוע לשיתוף ציבור במתנ"ס, התברר שיש ביקוש עצום לחמצן. השכונה הגיעה. ההורים, הילדים, המבוגרים, אלה שספגו את הפגיעה ואלה ששמעו רק את הרעש. כולם רצו להגיד משהו, לשאול משהו, להבין משהו. לא כי הם "קהל", אלא כי זה הבית שלהם.
ופה מגיע החלק הפחות נוח: האירוע היה טוב, אבל הוא היה נדיר. שיתוף ציבור לא יכול להישאר הפתעה חגיגית, הוא צריך להיות כלל. פרקטיקה. מקצוע. דרך עבודה. לא אקט של רצון טוב מצד פקידה נחמדה ולא גימיק תקשורתי.

כי בואו נודה על האמת: עיר שלא משתפת תושבים בהחלטות היא כמו מישהו שמרכיב איקאה בלי הוראות, זה אולי יסתדר, אבל בקושי.
ובחיפה, במיוחד עכשיו, שיתוף ציבור הוא לא תוספת. הוא חלק מהשיקום. חלק מהיציבות. חלק מהדרך לבנות מחדש אמון שנסדק הרבה לפני שהטיל פגע.
העירייה יכולה לבחור לראות במה שקרה השבוע חריג חד־פעמי, או שהיא יכולה להבין שהציבור החיפאי לא מבקש טובה. הוא דורש להיות חלק. הוא דורש את מה שממילא היה צריך להיות שלו.
מאת: הילה אסיה, הנהגת תנועת 'רוב העיר'.


הכוונה טובה וההתחלה טובה
ההצלחה תמדד בתוצאה
אלופה
אכן התערבותך והעזרה שלך בשיתוף הציבור זוכה לתגובות ומעשים. אין ספק שתובילי עוד הרבה מהלכים כאלה.