יום שלישי 23/12/47
השמש זורחת כתמול שלשום, החיים ממשיכים במסלולם כרגיל. בוקר, צהרים והשעה אחת מתקרבת. יוסק'ה אמר לי שאתייצב בתחנה. עליי להצטרף למלווי האוטובוס. באותו יום לא היה לי נוח במיוחד אבל התביישתי לסרב פקודה. כולם אומרים שאני מלווה מצוינת. ויוסק'ה לא ממש יהיה גאה אם אחותו לא תתייצב למלא תפקידה.
עם הגיעי לתחנה ציידו אותי באקדח אותו הסתרתי מתחת לחולצה. בתחנת האוטובוס הצטופפו אנשים וחיכו למאבטחים. נתקבלו שמועות שאין נוסעים לחיפה מפאת המצב. (יריות בלתי פוסקות בוואדי רושמיה.) לאחר שמועה זו חזרו בם האנשים ולא נסעו. נשארו מעטים באוטו. עמדתי דוממת ודי חוששת. אנשים התווכחו מה השטות לנסוע. שיסעו רק אלו שמוכרחים.
הפטפוטים באוטו רבים, הנהג עדיין לא מחליט אם להניע את המכונית לכוון חיפה או לא! לבסוף אחרי חצי שעה בערך, הוחלט שנוסעים. ליתר ביטחון הוסיפו עוד מאבטחים. אחד מבוגר ושניים צעירים כמוני, חגי ומנחם. כולנו בני 17. אותם ציידו בסטן ורימון. כך נסענו לחיפה.
את באלד-אל- שייך עברנו בשלום. לא שמו מחסומים על הכביש. את מחצבת קל"מ-4 ו -1/2 גם עברנו בשלום.
אבל עם הגיענו לוואדי רושמיה, שמענו את רעש היריות עוד בחוואסה. הנהג שלנו התעקש, ויהי מה אינני חוזר. כול הרוצים לרדת, בבקשה.
לפני התפרצותי לתוך מתח היריות אל הגשר. המכונית נעצרה וחברים ירדו, נשארו מעטים באוטובוס.
הנהג פרץ לתוך היריות ובעלייה הסיבובית של הגשר החלו ממטירים עלינו יריות מימין ומשמאל ללא כול הפסקה.
חלף הצחוק העליז מעל פני כולם ,והלגלוג מעל השפתים נעלם השתטחנו על הרצפה אחד על גבי השני. הנהג שלט יפה על ההגה. הוא הצליח לעבור מבלי שנפגע איש מאתנו. עברנו את הגשר, נשמנו לרווחה, התרוממנו , החלנו מנערים את האבק מעלינו ולשבח את הנהג שהצליח להגיע בשלום עם כולנו.
עם בואנו לתחנה מיד ירדנו מהאוטו והחלנו לספור את פגיעות האוטו. המון כדורים נקבו בו חורים, ואנו המלווים לשמחתנו לא היינו צריכים להשתמש בנשק. כשיצאנו בריאים מהאוטו, חכה בתחנה תור גדול
של נוסעים סקרנים. כולם רצו לשמוע מפינו מה קרה בדיוק. בינתיים התור הלך וגדל. חכו לשיירה שתצא חזרה מחיפה, אבל השיירה לא יוצאת.
מחכים לפקודה ולאבטחה של חברים אחרים. עד לאוטובוס הבא.
בינתיים נתנו לנו קצת מנוחה שלא ארכה זמן רב. פתאום הגיעה הוראה שהיריות השתתקו . יש לנצל את המצב ולחזור בטרם שוב יתחילו להתקיף. נכנסנו לאוטובוס. נוסעים הביתה. הפעם לא התרגשתי, עמדתי כבר בניסיון. הייתי מלאת בטחון, הסברתי לנוסעים איך לנהוג והייתי גאה שעלי להשגיח על הנוסעים.
באוטו היו הרבה צעירים. עברנו את הגשר ואת חוואסה בלי יריות. פה ושם יריה אחת או שתיים…אך יצאנו בשלום כשהדרך מלווה בשירה לבבית של נוער עליז.
כשהגענו לנשר בריאים ושלמים ללא כל אסון, רצתי לתחנה להחזיר את הנשק. (את האקדח ) P.B פיסטולה ברטה. אקדח איטלקי. שנתן לי ולכולנו כל כך הרבה בטחון. (אולי פסיכולוגי בלבד).
הייתי כל כך נרגשת שלא יכולתי לשבת בבית. מיד יצאתי להיפגש עם חברים שכל כך חיכו לנו. ושוב רצו לשמוע על כל מה שעבר עלינו. משום מה לא הרגשתי עייפות אלא רק המון מרץ, מרץ שקשה לתאר אותו בכתב. גם לישון היה לי קשה.
מרץ. מרץ!?.
היום, כשחוק ההשתמטות מגיוס נמצא על הפרק והקואליציה עושה שמיניות כדי לעבור את המכשלה שעשוייה להפיל את הממשלה, עולה הסיפור המופלא הזה על התגייסות ללא תנאי, בעצם ימי מלחמה, על נערה חלוצה המצטרפת למאמץ ההגנה בליווי אבטחה לשרותי התחבורה.
וכל זה נכתב בעצם ימי הפעולה בשפה עשירה ועניינית – חלון זמן שנשכח.
אלוהים הרס את התבנית אחרי שיצק את יהודית. מעיין בלתי נדלה של מרץ וגם היום פעילה ומתנדבת. נותר לאחל לה בריאות וכוחות לכל הפעילויות.