חמישים שנה להחלטת האו״ם • בין הצדקת הציונות לאתגר השוויון בישראל

יובל להחלטה 3379 שהשוותה את הציונות לגזענות — מבט לאחור על ניצחון הדיפלומטיה הישראלית ועל הצורך לשמור על ערכי הצדק והשוויון בבית פנימה

ב־11 בנובמבר 1975 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה 3379, שהשוותה את הציונות לגזענות. זו הייתה אחת ההחלטות המבישות בתולדות הארגון, ניסיון לפגוע בלגיטימציה של מדינת ישראל ושל עצם רעיון השיבה הלאומית של העם היהודי לארצו.
באותו יום עלה לדוכן הנואמים שגריר ישראל באו״ם, הנשיא המנוח חיים הרצוג, קרע את נוסח ההחלטה מעל הבמה ואמר: “להחלטה זו אין כל תוקף מוסרי.”

דבריו נחרתו בזיכרון הלאומי כסמל לעמידתה האיתנה של ישראל מול עלילות שווא והכפשות.

 ניצחון מוסרי ודיפלומטי

שש-עשרה שנים מאוחר יותר, ב־16 בדצמבר 1991, באולם העצרת הכללית של האו״ם, התהפכה ההיסטוריה. העצרת קיבלה את ההחלטה 46/86, שביטלה במפורש את ההשוואה בין הציונות לגזענות.
111 מדינות הצביעו בעד, 25 התנגדו ו־13 נמנעו. זה היה ניצחון מוסרי ודיפלומטי אדיר לישראל, ליהדות העולם ולרעיון הציוני כולו.

אני עצמי, כחבר משלחת ישראל באו״ם, הייתי שותף לאותו מאמץ היסטורי לצד השגריר יורם ארידור, סגנו אפרים טרי ז"ל, אהרון יעקב, אריה טנא ובתיאום הדוק עם השגריר האמריקאי תומאס פקרינג. במשך חודשים עבדנו יחד, יום ולילה, לגייס תמיכה בין מדינות העולם, מאמץ שנשען לא רק על אינטרסים, אלא על צדקת הדרך ועל האמונה באמת.

ביטול ההחלטה לא היה רק תיקון היסטורי, הוא היה רגע של צדק מוסרי. הוא החזיר את רעיון הציונות למקומו הראוי: תנועת שחרור לאומית של עם ששב אל מולדתו, ולא רעיון מפלה.
זה היה גם רגע שבו העולם הבין: ישראל איננה אויבת השלום, היא שותפה טבעית לו, כל עוד ניתנת לה הזכות להתקיים בביטחון, בכבוד ובשוויון בין האומות.

אך חמישים שנה לאחר מכן…

בעוד אנו מציינים את יובל ההחלטה, אני מביט בדאגה פנימה, אל תוך מדינת ישראל עצמה.
חוק הלאום שחוקקה הכנסת, לצד חוק קמיניץ, פגעו בעקרון השוויון ובתחושת ההוגנות של אזרחים רבים, ובראשם בני העדה הדרוזית.
חוק אחד קבע היררכיה בין אזרח לאזרח, וחוק שני מעניש אזרחים שומרי חוק שבנו את ביתם על אדמתם.

זה כואב שבעתיים, משום שבני העדה הדרוזית היו תמיד חומת המגן של ישראל. מן הימים שלפני הקמת המדינה ועד למלחמת “חרבות ברזל”, נלחמו הדרוזים כתף אל כתף לצד אחיהם היהודים, שילמו בחייהם והוכיחו שוב, כי נאמנותם למדינה איננה סיסמה, אלא דרך חיים.

חזון מוסרי אוניברסלי

אבי הציונות, תיאודור הרצל, וחלוצי התנועה הציונית לא העלו בדעתם שיבוא יום שבו פוליטיקה קטנה תפגע בחזון הגדול של צדק, חירות ושוויון.
הציונות האמיתית איננה גזענות, היא חזון מוסרי אוניברסלי, המבקש לתקן עולם ולבנות חברה שוויונית וצודקת.

כשם שעמדנו אז באו״ם מול העלילה שהשוותה את הציונות לגזענות, כך עלינו לעמוד גם היום נגד כל מגמה של הדרה ואפליה בתוך מדינת ישראל.
רק אם נשיב את רוח הצדק, השוויון והערבות ההדדית ללב החברה הישראלית, נוכל לומר באמת שלמדנו את לקח ההיסטוריה.

הציונות האמיתית לא תיבחן רק בעמידתה מול אויביה מבחוץ, אלא גם ביכולתה לשמור על צדק, שוויון ואחדות מבית.