216 נרצחים ונרצחות, החברה הערבית על סף קריסה מוסרית // דעה

גל הרציחות ששוטף את החברה הערבית בשבועות האחרונים איננו חריגה נקודתית, אלא ביטוי למשבר עמוק ומתמשך. רק בשבוע שחלף נורו למוות שלושה נוספים, ובכך עלה מניין הנרצחים והנרצחות במגזר הערבי ל- 216 מתחילת השנה, מהם 11 ילדים ובני נוער. פחות מעשרה אחוזים מהמקרים פוענחו. מאחורי המספרים היבשים מסתתרת מציאות יומיומית של פחד, אובדן אמון וקהילות שמתפרקות מבפנים.

גבר בן 54 נרצח בכפר כאוכב אבו אל היגא שבגליל התחתון. תלמיד בית ספר בן 17 נדקר למוות באמצע יום הלימודים בכפר קרע. גופת אישה אותרה ברכב שרוף בעיר רהט. נער בן 18, תושב עראבה שבגליל התחתון, נרצח ביריות בזמן שישב עם אביו ברכב. סצנות כאלו מתרחשות כמעט מדי יום, ללא תגובה ציבורית משמעותית. החברה הערבית מתרגלת למוות, המדינה מתרגלת להיעדר תגובה. הציבור הערבי חי בתחושת הפקרה, במציאות שבה החיים הפכו להפקר והמוות לשגרה.

הפשיעה כאיום אסטרטגי וביטחוני על מדינת ישראל

הפשע המאורגן בחברה הערבית איננו עוד תופעה חברתית, הוא התגלגל לכדי איום אסטרטגי וביטחוני המאיים על יסודות המשילות והביטחון הלאומי. הגבול בין עבריינות חמולתית ופשיעה מקומית לפעילות טרור הולך ונמחק. נתיבי ההברחות, שהחלו כאינטרסים כלכליים, הפכו למרחב פעולה גם עבור גורמים עוינים. צעירים שאיבדו אמון במדינה, בשלטון ובקהילה נמשכים למסגרות של כוח, כסף ונשק, לעיתים בשם כבוד המשפחה ולעיתים בשם ההתנגדות. כך נוצר מרחב שבו החוק מוחלף באיומים, הרחוב מנוהל על ידי כנופיות והמדינה נסוגה צעד אחר צעד.

המציאות הזו איננה שולית. המכון למחקרי ביטחון לאומי התריע כבר מזמן על היווצרות ואקום שלטוני במרחב הערבי, שבו ארגוני הפשיעה מתפקדים כמדינה לכל דבר, הם גובים ״מיסים״, מפעילים מערכת כוח כלכלית וחברתית עצמאית, ומחזיקים בנשק גלוי בלי פחד. תגובת המדינה איטית, נקודתית, וחסרת חזון, כיבוי שריפות במקום אסטרטגיה לאומית. ההכרעה הנדרשת כעת אינה עוד נאומים והצהרות, אלא פעולה נחושה, רציפה ומערכתית, שילוב של אכיפה ביטחונית, טיפול חברתי ושיקום קהילתי. כי אם לא נבלום את המעגל הזה כעת, נמצא את עצמנו במציאות שבה כבר לא ניתן יהיה להבחין בין ארגון פשיעה לבין חוליית טרור.

האחריות מתחילה מבפנים

האחריות למצב הנוכחי איננה רק של המדינה. היא מתחילה באדם, ממשיכה במשפחה ומתחזקת בחברה כולה. האחריות האישית, לשבור את חומת השתיקה. כל מי שיודע על נשק או עבריין ושותק, שותף לפשע. האחריות המשפחתית, להפסיק להאדיר את כבוד המשפחה דרך אלימות. אין כבוד במקום שבו נשפך דם. והאחריות החברתית, להציב גב מוסרי ברור. המסגדים, בתי הספר והמנהיגות המקומית והארצית צריכים לעמוד בחזית, לגנות את השימוש בנשק, לדבר על קדושת החיים ולהחזיר ערכים של אחריות ואומץ אזרחי.

המודל של זמן חירום, כך זה נראה כשהמדינה פועלת נכון

דווקא בתקופות החירום האחרונות נחשף המודל האזרחי שעובד. כאשר נשמעו אזעקות, המדינה הייתה שם ושיתפה פעולה בפרודוקטיביות מדהימה. פיקוד העורף הפעיל מערך הסברה מקצועי בשפה הערבית, מותאם תרבותית, נטול התנשאות. הרשויות המקומיות השתלבו במערך ההגנה וקיימו שיח ישיר עם התושבים וארגוני המתנדבים. כולם פעלו יחד בסינרגיה.

זהו מודל של סולידריות ואמון הדדי, המדינה אינה מדברת מעל ראשי האזרחים אלא איתם, היא רואה בהם שותפים, לא חשודים. האזרחים מצדם נענים, שומרים על הנחיות, מפגינים משמעת אזרחית ואחריות. התוצאה, שקט, סדר ושיתוף פעולה שמציל חיים. המודל הזה מלמד אותנו לקח חשוב וחיוני. כשיש שפה מותאמת, תקשורת פתוחה, נוכחות ממשלתית רציפה והובלה מקומית, החברה הערבית נענית. היא לא מתנגדת למדינה, היא פשוט צריכה לראות מדינה.

מה שעבד בחירום, חייב לעבור לשגרה

המודל הזה יכול וצריך להפוך לבסיס מדיניות יומיומית. כמו שבחירום מוקם חמ"ל לאומי מתכלל, כך נדרש כעת חמ"ל לאומי למאבק בפשיעה, בהובלת המשטרה, שב"כ, כן השב"כ, רשות המיסים, משרדי ממשלה והרשויות המקומיות. את תחנות המשטרה יש לתגבר בשוטרים דוברי ערבית, לאסוף מודיעין איכותי, לבצע אכיפה אפקטיבית, להשקיע בנוער ובתעסוקה, ולהפעיל קמפיין אגרסיבי בערבית.

במקביל, החברה הערבית עצמה חייבת לפעול, ראשי הרשויות צריכים להקים חזית אזרחית מקומית, צוותי פעולה אזרחיים שיתכנסו  ויעבדו ישירות מול המשטרה. המנהיגות הדתית צריכה להשמיע קול ברור, נשק בלתי חוקי הוא חטא, לא גבורה. בתי הספר והמרכזים הקהילתיים צריכים להפוך למוקדים של שיח חינוכי על אחריות, סולידריות ופתרון סכסוכים ללא אלימות.

החברה הערבית כבר הוכיחה שבשעת מצוקה היא יודעת להתלכד ולהתנהל באחריות. כעת עליה להוכיח שהיא מסוגלת לשמר את אותו סדר גם כשהשקט חזר. מהמדינה נדרש רק דבר אחד, להיות נוכחת. לא רק כשנשמעות אזעקות אלא גם כשנשמעים קולות ירי. מדינה אינה נמדדת רק ביכולתה להגן על אזרחיה במלחמה, אלא ביכולתה לשמור על חייהם בשלום. והחברה הערבית נמדדת לא רק באומץ שלה מול אויב חיצוני, אלא באומץ שלה לומר די לאויב מבית.