"הנה המרגל שחזר מן הכפור," קורא לעברי הוראס.
הוא מדדה על מקל ההליכה מפתח החדר, מתיישב מולי ונאנח בכבדות. "זהו זה," נשרקות מפיו המילים במאמץ, "גם פה בבית, בין החדרים, כבר קשה לי להסתובב."
"אל תתלונן," אני מנסה לנחמו, מחווה בידי סביב, "תסתכל באיזה שקט, באיזו שלווה אתה חי."
"שקט!" הוא מגחך. "אני לא יודע על איזה שקט אתה מדבר. ושלווה?" הוא מחייך בלעג. "אתה כנראה לא מבין," קולו כמעט לא נשמע. "הבריאות שלי הולכת ומתדרדרת מיום ליום. בגוף אני מרגיש את הנסיגה, לא נשאר לי עוד הרבה זמן ואתה מדבר איתי על שלווה."
אני שותק. הוראס שב ונאנח. "טוב, בוא נוותר על ההגיגים שלנו היום." הוא מיטיב את ישיבתו. "אין לנו הרבה זמן, ספר לי את כל הפרטים מהפגישה עם הבחורה בפריז."
אני נרכן אליו ומספר לו על קריסטין ועל הדברים שאמרה לי. הוראס מאזין לדברי בראש מורכן. מדי פעם הוא שואל שאלה קצרה או חוזר כהד על משפט שאני אומר.
"דברים מתחילים להתחבר," הוא ממלמל לבסוף ונושא אלי את עיניו. אני מביט בהן. צבען עכור. הן מנומרות בנימי דם אפורים המרשתים בצפיפות את אישוניו.
"אז מה נעשה עם הבחורה?" אני שואל אותו.
הוא חושב לרגע. "ניתן לה את מה שהיא מבקשת, יש ברירה?"
הוא מושך בכתפיו. "ונראה לאן היא תוליך אותנו."
"פגשתי גם את קרבס."
"את קרבס! מה פתאום?" הוא מופתע. "איפה?"
"בוורשה."
"בוורשה? מה עשית שם?"
"הוא השאיר לי מכתב במלון בפריז, ביקש לפגוש אותי שם."
"ונסעת לפגוש אותו?" הוא תמה.
אני מהנהן.
"מה הוא רצה?"
הוראס מאזין דרוך לסיפור הפגישה בקזינו. לאיומים שהשמיע קרבס, לזה שהדגיש כי הסיפור עם הציור גמור ושעלי להניח לעניין. אני משמיט את עניין מעטפת הכסף שנמסרה לי.
"הוא גם הזכיר אותך," אני מציין לבסוף.
"אותי?" הוא מופתע. "מה פתאום?"
אני מספר לו כי קרבס יודע שאני פועל בשליחותו.
חיוך דק נתלה על שפתיו. "מעניין מה הם מסתירים, האנשים האלה," הוא מהרהר בקול.
"אנחנו עוד נגלה," אני עונה לו מעוּדד.
"חכה רגע." הוא מתרומם בכבדות מהכורסה ופוסע בעזרת מקל ההליכה לעבר המכתבה הניצבת בצדו השני של החדר.
אני ממתין לו ומביט בחדר המואר באור קלוש, צהבהב, הבוקע מהאהיל הניצב לצד הכורסה. הוראס נשען על המכתבה, מחטט באחת המגירות. לבסוף הוא שב, מניח מעטפה חומה דקה על השולחן ומתיישב מתנשף בכורסה.
"יש כאן את מה שהיא ביקשה." הוא מצביע על המעטפה. "תעביר לבחורה את הכסף."
אני טומן את המעטפה בכיס מקטורני.
"בוא נראה מה יש לה לספר," הוא מהרהר בקול. "אין עוד הרבה זמן."
"למה אתה מתכוון?"
הוא מצביע על בקבוק הוויסקי המונח על השולחן. "תמזוג," הוא מורה.
אני מוזג לשנינו מהמשקה. הוראס נוטל את הכוס, מעמיד אותה מול פניו, מבטו מרוכז בנוזל הצהוב.
אני מביט בשולחן הכתיבה שבקצה החדר, בתצלומים המשפחתיים הניצבים עליו בצפיפות.
"הוראס," אני קוטע את מחשבותיו.
הוא נושא אלי את מבטו.
"הכנת לי את התצלום שביקשתי?"
"איזה תצלום?"
"של החתן שלך, שמת."
"מתי ביקשת ממני?" קולו מהוסס.
"בפגישה האחרונה שלנו, אתה לא זוכר?"
"לא ממש." הוא מושך בכתפיו.
"תכין לי אותו לפעם הבאה שאבוא," אני מפציר בו.
"למה אתה צריך את התצלום?" הוא מביט בי בחשד. "הוא כבר מת!"
"כבר דיברנו על זה, אני סקרן לדעת איך הוא נראה."
"טוב, אשתדל לזכור," הוא פוטר אותי. "ממש נחלשתי." קולו הולך ונמוג.
"אל תדאג, זה החורף, אתה תתאושש."
"די!" ידו מונפת לעברי בביטול. "אני כבר לא אתאושש."
הוא לוגם במהירות מן המשקה ומניח את הכוס הריקה על השולחן.
"אתה יודע מה אומר רבי יצחק בתלמוד?" קולו מתחזק לפתע. "כל עוונות של אדם חקוקים לו על עצמותיו." אנחה קטועה, כקול שברי תקיעת שופר, נפלטת עמומה מפיו.
הטלפון מצלצל בפרוזדור הבית. טפיפות צעדיה הנחפזים של סוכנת הבית נשמעים בדממה. קולה הרחוק עולה מקוטע, מעט נרגש.
שתיקה קמה ונעמדת בינינו. האוויר בחדר דחוס וריח חמוץ ועכור של זִקנה נישא אל נחירי.
"הוראס," אני מבקש להפר את השקט, "זוכר שאמרת לי במסעדה, בפעם האחרונה שנפגשנו, שיש עדיין דבר אחד חשוב שלא סיפרת לי?"
הוא משתהה לרגע, מבטו עייף. "כן," הוא ממלמל.
"זה קשור לציור, נכון?"
עיניו משוטטות בחשכת החדר, לבסוף הוא מהנהן באטיות. "זה קשור."
"אז במה מדובר?"
"זה בוער כרגע? לא דיברתי על זה שנים, אלה דברים קשים," הוא אומר בקול נמוך, "סוד שביקשתי לשמור עליו עד המוות."
"הוראס." אני רוכן אליו ונוגע בקצה ברכו. "אשמור את זה לעצמי. מבטיח."
לרגע נראה שהוא חוכך בדעתו.
"אמרת שכל התמונה תשתנה אחרי שתספר לי." אני מבקש לדחוק את היסוסיו. "זה יישאר איתי, מבטיח."
הוא נשען על מסעד הכורסה, עיניו בוחנות אותי.
"אל תדאג, לא אדבר על זה," אני שב ומפציר.
הוא נושא את ידו בהשלמה. "טוב," קולו ניחר, מהסס, "בין כך זה כבר לא משנה, הרבה שנים עברו מאז." הוא מהנהן כנותן לעצמו רשות להמשיך לדבר. "סיפרתי לך שלקראת סוף המלחמה גויסתי לבריגדה היהודית ושירתִּי באיטליה?"
אני שותק, מחכה שימשיך.
"לא דיברתי על זה שנים. גם הקרובים לי אינם מכירים את הסיפור הזה." הוא משתתק לרגע. "אבל אולי עכשיו, אחרי כל השנים האלה, יהיה הווידוי מרגוע לנפש מיוסרת." ראשו שחוח מעט. "מה גם ששותפי מאז כבר אינם בין החיים."
"שותפיך?"
"שמעת פעם על קבוצת הנוקמים?" הוא מזדקף וקולו עולה ברור וחד.
"שמעתי משהו, נדמה לי שהם פעלו אחרי המלחמה."
"נכון," הוא מהנהן, "אחרי שגויסתי לבריגדה היהודית ועברתי הכשרה צבאית במצרים, אצל הבריטים, הציבו את היחידה שלי בצפון איטליה. זה היה בסוף המלחמה במקום ששמו טרוויזו, לא רחוק מהגבול שבין איטליה לאוסטריה." הוא מסדיר את נשימתו.
"בכל אופן, שם בטרוויזו, היו ימים שחצינו את הגבול במשאית פעמיים ואפילו שלוש ביום. זה היה ממש בסוף המלחמה ואולי היום זה יישמע מוזר, אבל בסך הכול אלה היו ימים יפים, ימים עם הרבה תקווה."
אני מהנהן, מדרבן אותו להמשיך.
"חברי ליחידה שמו לב שאני מדבר גרמנית מושלמת…" שיעול ארוך קוטע את דבריו. "תמזוג לי." הוא מצביע על הבקבוק.
אני מושיט לו את הכוס והוא גומע באטיות את כל תכולתה.
"בכל אופן, באחד הערבים ניגש אלי בחור שהכרתי מהארץ. הבחור התגורר בקיבוץ לא רחוק מזה שאני ואחותי נקלטנו בו. בבריגדה הוא השתייך ליחידה אחרת וכבר פגשתי אותו בזמן האימונים במצרים. גם הוא הגיע לקיבוץ בגפו באמצע שנות השלושים." הוראס משתתק לרגע, מבטו תלוי בפני.
"הבחור חקר אותי," קולו שב ועולה, "על משפחתי ועל כל מה שעבר עלי מאז עזבתי את ברלין. הוא התעניין במיוחד במה שכבר היה ידוע לי על גורל הורי. בסוף השיחה כשנפרד ממני, הבטיח שעוד אשמע ממנו."
"ומה קרה?" אני דוחק בו.
"ערב אחד, אחרי שבוע בערך, כששבנו אל המחנה מאיזו פעילות, חיכה לי הבחור מחוץ לאוהל. הוא ביקש שאתלווה אליו למפגש שנערך באחד מצריפי המגורים ששכנו בצדו השני של המחנה. בצריף חיכו לנו חמישה בחורים. זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי אותם. לאחר שנשבענו כולם ששום מילה לא תצא מחוץ למפגש הזה, קם אחד מהם וסיפר שמתארגנת קבוצה ששמה לה למטרה לאתר ולתפוס פושעים נאצים או אנשים ששיתפו איתם פעולה ברצח יהודים. התוכנית היא, אמר, ללכוד אותם, לקחת
אותם אל אחד היערות פה בסביבה, לחקור ולהרוג אותם." הוראס נע בכורסה, בוחן את רושם דבריו עלי.
"על כל אחד מאיתנו הוטל תפקיד," הוא ממשיך. "שניים היו ממונים על כלי הרכב, המדים והניירת ושניים היו ממונים על הכנת מקום ההריגה וכריית הקבר מבעוד מועד. בי בחרו בגלל הגרמנית. תפקידי היה לפנות לאיש שבחרנו בו ולשכנע אותו לבוא איתנו, ונוסף על כך, לעזור בחקירה. הבחור שפיקד על הקבוצה בא מאחד הקיבוצים בצפון הארץ, לא הרחק מחיפה. אני הייתי אז בערך בן עשרים. שבע שנים אחרי היום שבו נפרדתי מהורי." קולו של הוראס ניחר מהמאמץ.
אני שותק.
"נדליק לנו סיגר?" הוא מצביע על קופסת עץ המונחת על המדף שמתחת לשולחן.
אני ממהר לבחור בשני סיגרים בינוניים בגודלם וקוטם בזהירות כל אחד מהם. הוראס עוקב בקפידה אחר פעולותי.
"תדליק את שלי," הוא מבקש.
אני מניח בפי את הסיגר, מדליק אותו ומגיש אותו להוראס.
לאחר מכן מצית את הסיגר שלי.
הוראס יונק מהסיגר בהנאה. עשן רך, אפרפר, מסתלסל בחדר ונעמד מעלינו ככיפה לבנה.
הוא מיטיב את ישיבתו וממשיך, "הכול התחיל כעבור שבועיים, ביום ראשון. באותו יום שבנו בשעה מוקדמת למחנה ממשימת סיור. הבחור שגייס אותי חיכה לי מחוץ לאוהל, לקח אותי הצדה והודיע שבעוד שעה ניפגש כולנו בשער המחנה ונצא לפעולה. משאית צבאית עטופה בברזנט המתינה לנו באחד השבילים, לא הרחק מהכניסה ליער שלצדו שכן המחנה. התארגנו במהירות וכעבור פחות משעה חצינו את הגבול לאוסטריה, פנינו מועדות לקלאגנפורט, עיר קטנה שאינה רחוקה מהגבול."
"קלאגנפורט!" אני קוטע אותו. "זו לא העיר שממנה בא יורג היידר?"
"היידר?" הוא מחייך.
"כן, האוסטרי הלאומן ההוא, זה שהצדיק את הנאצים."
"אני יודע למי אתה מתכוון, זה האדון שראו בו את נכדו הרוחני של היטלר. אני ממש לא מתפלא שאחד כזה נבחר להיות מושל המחוז שם."
"לא מזמן הוא נהרג בתאונת דרכים בקלאגנפורט, נכנס בעץ במהירות מופרזת."
הוראס מביט בי, פניו מרצינות. "נו, טוב, לא נקרע על זה את הבגדים, אבל תראה עד לאיפה הוא הגיע, לממשלת אוסטריה!
נדמה לי שאחד הבנים של קדאפי היה חברו הטוב." הוא נושם נשימה ארוכה ושואל, "איפה היינו?"
"יצאתם לקלאגנפורט."
"כן, נסענו לקלאגנפורט ועצרנו לא הרחק מהכניסה לעיר. שם החלפנו את המדים שלנו למדים של המשטרה הצבאית הבריטית והמשכנו לעבר אחת השכונות השקטות של העיר. עצרנו ברחוב
שבו התגורר האדם שחיפשנו, ומפקד הקבוצה ירד מהמשאית וצעד לכיוון אחד הבתים. המתנו לו דרוכים. הוא שב כעבור זמן קצר והודיע שהשטח פנוי. נסענו עד לפתח אותו בית, ירדנו מהמשאית
וצעדנו נחושים בשביל ארוך ומתפתל בתוך גן, שהוליך אל הבית. אני דפקתי על הדלת. אדם כבן חמישים פתח אותה והביט בנו מופתע. זה היה אמצע הקיץ ואני זוכר את האיש בבירור. הוא לבש חולצה לבנה קלה ונעל נעלי עבודה גבוהות. שאלתי אותו אם גר כאן אדם פלוני. זה אני, הוא הזדהה. ביקשתי ממנו לראות תעודות. הוא מיהר לעבר שידה שעמדה במבואת הבית, פתח את אחת המגירות, שלף משם תעודה בעלת כריכה אדומה והושיט לי אותה. אנחנו צריכים אותך לחקירה קצרה, תוכל לבוא איתנו לתחנת המשטרה? ביקשתי ממנו בנימוס, והושטתי לו בחזרה את התעודה. ללא שאלות, בצייתנות, הוא הצטרף אלינו.
אני לא אשכח איך הוא קרא לאשתו שישבה בחדר האורחים וביקש ממנה שתחכה לו עם ארוחת הערב, ואז התלווה אלינו למשאית."
הוראס יונק ארוכות מהסיגר וראשו עולה ויורד, כאילו הוא קודח בזיכרונו. כעבור רגע הוא מפנה אלי את פניו. "בחלק האחורי של המשאית היו שני ספסלי עץ ארוכים והאיש התיישב מולי על אחד מהם, בין שני חברי לקבוצה. אחרי עשרים דקות של נסיעה, שבהן כמעט שלא החלפנו מילה, פנינו מהכביש לשביל
עפר שהוביל לחלקת יער, אותה בחרו חברי לפני כן. כשהמשאית החלה להתנדנד בשביל המשובש והמלא במהמורות, פנה אלי האוסטרי ושאל בחשש לאן אנחנו נוסעים. אתה עוד תראה, עניתי לו והצעתי לו סיגריה. באצבעות רועדות הוא לקח ממני את הסיגריה והניח אותה בפיו. זה היה הסימן המוסכם בינינו. שני חברי תפסו את ידיו בחוזקה וקשרו אותן בכוח. הוא כמעט שלא התנגד. המשאית נעצרה. הורדנו אותו בחלקת היער. הערב כמעט ירד."
הוראס מניח את הסיגר במאפרה ומיטיב את ישיבתו. "גררנו אותו מהמשאית והושבנו אותו על סלע צר ושטוח, מתחת לאחד העצים, מכוונים לעברו אקדח. במשך כחצי שעה חקרנו אותו על תפקידו במלחמה. האיש היה סגן מפקד מחנה הריכוז פוסולי, לא הרחק מוורונה באיטליה. משם הוציאו אלפי יהודים ברכבות לאושוויץ. כשהבין האוסטרי לאן הוליך אותו גורלו, התחנן על חייו ופרץ בבכי. הוא נשכב על הסלע בתנוחה עוברית, כל גופו רועד, וניסה להשתחרר מאחיזתנו כשהוא צועק, 'מילאתי פקודות,
רק מילאתי פקודות.' ניסינו להרגיעו, להמשיך לדובב אותו, אך שאגת חיה פראית ואפלה המבינה שנפלה לבור מלכודת ואין לה ישועה בקעה מגרונו. החלטנו לשים לזה סוף." הוראס משתהה לרגע, מבטו נאטם. "מפקד הקבוצה ואחד הבחורים כרכו חבל סביב צווארו והחלו למשוך את החבל מכל צד. אני ועוד בחור תפסנו בחוזקה ברגליו, שהתפתלו בפראות. ידיו ניסו בכל כוחן לתפוס בחבל ולהרחיק אותו מצווארו, הן התנפחו ממאמץ וורידיהן איימו להתפקע, אבל שני הבחורים," הוראס נד בראשו, "לא ויתרו. הם הידקו עוד ועוד את אחיזתם בחבל, מושכים אותו האחד כנגד השני עד שהאיש קרס וראשו נשמט כמו סחבה על חזהו. זה היה מאבק." הוראס מרכין את ראשו, עיניו נעצמות לרגע ומיד נפקחות לעברי. "אני לא זוכר דממה כל כך עמוקה, מלאה, כמו דממת המאבק ההוא. ביער, בחושך."
עיני נפערות.
"אתה יודע מה זה לחנוק בן אדם?" פניו של הוראס מתקדרות. "קשה לחנוק בן אדם. זה לוקח בין שלוש לארבע דקות. תחשוב על זה, זה נצח. כשאתה בתוך זה, הזמן הזה, הקצר לכאורה, הדקות הספורות האלה נראות לך כמו חיים שלמים."
"ומה קרה אז?" אני נסער.
"מה קרה?" הוא חוזר אחרי כהד. "הוא עוד פִּרפר מעט ובסוף קפא כמו אבן. הנחנו את הגופה בבור שהכנו יום לפני כן, בין העצים. כיסינו אותה במהירות בעפר, באבנים ובשיחים, ונסענו חזרה אל היער שליד המחנה. שם התפצלנו כאילו דבר לא קרה.
זהו." הוא ספק את כפיו.
"היו עוד מקרים כאלה?" אני נרעש.
הוא מהנהן ומביט בסיגר הבוער בין אצבעותיו.
"הוראס, למה הצטרפת לקבוצה הזאת?" קולי רועד.
מבטו מנוכר. הוא זוקף את חזהו. "למה הצטרפתי, אתה שואל?" קולו מתקשה. "מפני שאמי נשרפה בטרבלינקה ואבי נרצח באושוויץ."
אני מתכווץ ושותק.
הוא יונק ארוכות מן הסיגר, מניח אותו במאפרה ובוהה בחלון. "היו בערך עוד איזה שבעה, שמונה מקרים." הוא מזדקף וממשיך, "היה למשל איזה זוג שטיפלנו בו, הבעל היה מפקד הגסטפו באזור. הם סיפקו לנו הרבה מידע על נאצים אחרים מהסביבה, על התפקידים שלהם, הכתובות, הכול. בסוף לא היתה לנו ברירה. פחדנו שהם יחשפו אותנו וגמרנו גם אותם בירייה.
אבל לא זה מה שרציתי לספר לך." הוא אוחז בקצה מקל ההליכה שלו וגוחן לעברי. "יש כאן עוד איזה עניין שקשור אלינו," הוא לוחש.
"אלינו?"
"כן, אלינו. לעניין שלנו."
"למה אתה מתכוון?"
"למקרה האחרון שהיה, זה היה מקרה קשה. אחרי המקרה הזה פחדנו שיעלו עלינו ופירקנו את הקבוצה. אני ביקשתי שיעבירו אותי מהמחנה, ואחרי פחות משבוע הציבו אותי בבסיס הבריגדה
בהולנד."
"מה קרה שם?"
"קשה לי להיזכר בזה. אני מתכוון שאפילו מהזיכרון עצמו אני נרתע. הוא גורם לי לכאב." הוא עוצם את עיניו וממלמל, "לעתים, כשהמחזה שהתרחש שם צץ אצלי בתודעה, אני ממהר להדחיק אותו. אני פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה. אבל מילא."
עיניו נפקחות והוא מסמן בידו על הבקבוק הכמעט ריק.
אני מוזג מן הוויסקי ומושיט לו את הכוס. ידי נוגעת בחטף בכף ידו. היא קרה וצפודה.
הוא לוגם מן המשקה במהירות, מניח את הכוס ומצלצל בפעמון המונח על השולחן שלצדו.
סוכנת הבית מתייצבת מולנו כאילו קפצה מבין הרהיטים שבחדר. הוראס מבקש ממנה שתביא לו שמיכה. היא שבה כעבור דקה, אוחזת בשמיכת בד קלה לבנה ועוטפת בה את פלג גופו העליון, מביטה בתוכחה בבקבוק הוויסקי הריק ובסיגר הכבוי במאפרה.
"היה טלפון," היא לוחשת.
הוראס מהנהן לעברה.
"זה ממנו. אספר לך אחר כך?"
"כן." קולו חלש.
כף ידה הקטנה מרפרפת על שערותיו. "אתה עייף, כדאי שתסיימו."
"עוד מעט."
היא שולחת לעברי מבט קשה ויוצאת מהחדר.
הוראס ממתין דקה ארוכה.
"איפה היינו?" הוא שואל לבסוף.
"במקרה ההוא האחרון."
"כן." הוא מכחכח בגרונו, משתהה מעט. "היה איש, צוקורס וולף שמו, אחיו היה קארל וולף."
"העוזר האישי של הימלר?"
"נכון, קארל וולף, או איך שכינו אותו, וולפי," הוא מסנן בלעג.
"הוולפי הזה היה יד ימינו של הימלר ולקראת סוף המלחמה הציב אותו הימלר בתור המושל הצבאי של צפון איטליה. לוולפי היה אח בכור בשם צוקורס, שהיה גם הוא קצין באס־אס. בחור מושחת ואכזר. קארל וולף מינה אותו כאחראי על גירוש היהודים שעוד נותרו בצפון איטליה. הוא שלח אותם למחנות ההשמדה. לפחות ארבעת אלפים יהודים גורשו לאושוויץ בפקודתו. אתה מבין,"
הוראס מעווה את פניו, "הגרמנים האלה כבר ידעו שהמלחמה עומדת להסתיים בקרוב בתבוסתם, אבל על הרג היהודים הם לא ויתרו עד הרגע האחרון. הם חיפשו אחריהם בכל מקום מסתור אפשרי, ממש הפכו כל אבן, ועל כל זה היה אחראי באיטליה הצוקורס הזה. בכל אופן…" נשימותיו כבדות והוא משתתק לרגע. "בני הזוג ההם שטיפלנו בהם והוצאנו מהם הרבה מידע, הזכירו בין השאר את צוקורס. הם הכירו אותו היטב ומסרו לנו את כתובתו. מיד התחלנו לאסוף עליו כל פירור מידע, איפה שרק יכולנו,
ולהצליב את המידע הזה מול אנשים אחרים שתפסנו. התמונה הלכה והתבהרה. לאט־לאט הבנו שהפעם אנו עומדים לטפל במה שנקרא 'דג שמן', בדמות מרכזית במערך הנאצי. ומה שמדהים היה
שהאיש חי לו בשקט בביתו, בכפר קטן בשם פרצ'אך, על גדות אגם ורתר, לא הרחק מקלאגנפורט ואפילו לא טרח להסתיר את זהותו. הוא הרגיש בטוח בסביבה שלו. התחלנו לערוך מעקבים על הבית ולמדנו על מנהגיו של האיש, עד שהחלטנו שאנו מוכנים לפעולה. גם חששנו שהמשטרה הצבאית הבריטית תגיע אליו לפנינו או שהוא פשוט ייעלם, כך שהיינו חייבים לצאת לפעולה במהירות."
גל שיעול עמוק תוקף את הוראס וכל גופו מזדעזע. הוא מכחכח בגרונו, מוציא מטפחת בד מכיס מכנסיו, מצמיד אותה לפיו ויורק לתוכה גוש ליחה כבד.
"הכול בסדר?" אני מתכופף אליו.
הוא מהנהן. עיניו דלוחות, לחות. ריח חמצמץ ועבש נושב מנשימותיו הכבדות ואגלי זיעה צצים בין קמטי מצחו.
"הוראס?" אני מודאג.
"כן, כן," הוא ממלמל, "תן לי רק דקה." הוא מיטיב את השמיכה על חזהו ושותק שתיקה ארוכה. קולות גבוהים, רחוקים, עולים אלינו מן הרחוב, קורעים את הדממה, אב נוזף בקול קשה בבתו.
הוראס מוחה בגב כף ידו את אגלי הזיעה שעל מצחו ומביט בי.
"איפה היינו?" הוא נושם נשימה ארוכה.
"החלטתם לצאת…"
"כן, כן," הוא משסע אותי. "ביום הפעולה הקדמנו לצאת מן המחנה. זה היה כבר אמצע הסתיו, מזג האוויר היה קר מאוד והחשכה הקדימה לרדת. זה היה אולי חצי שנה אחרי המלחמה," הוא מהרהר בקול, "וכל המצב עדיין לא היה ברור. עדיין היתה אווירה של בלבול ואי־סדר. ידענו שזה לא יימשך עוד הרבה זמן, כך שהיינו נתונים באיזו תחושה של דחיפות." הוראס מטה את גופו לאחור, עיניו נעצמות למחצה והוא מדבר כמתוך טראנס.
"בקיצור, נסענו לפרצ'אך ועצרנו את המשאית על גבעה מול הבית של וולף. זו היתה גבעת טרשים נמוכה מצדו השני של הכביש. הבית שלו ועוד בית אחד היו היחידים בחלק הזה של הרחוב. שני הבתים שכנו על שפת האגם. החשכה היתה כבדה ורק מחלון אחד בבית, בקומה השנייה, בקע אור חלש. מפקד הקבוצה ירד מהמשאית ויצא עם עוד בחור לסיור קצר, לבדוק את השטח. הם סימנו לנו מרחוק בפנס ואנו נסענו עם המשאית עד לפתח הבית, צועדים נחושים כמו בכל הפעמים הקודמות, אל עבר הכניסה. אני נעמדתי מול הדלת ומשכתי במצילה, לא היתה תשובה. משכתי משיכה ארוכה נוספת. כלום. רק קול הפעמון הדהד בחלל שמעבר לדלת. מפקד הקבוצה סימן לי לשוב ולמשוך במצילה. משכתי משיכה אחת ארוכה, עיקשת, וצליל עכור, ארוך וטורד הדהד עמום אחריה. קירבתי את אוזני
לדלת, מאזין למתרחש מעברה השני. דממה. מפקד הקבוצה משך בכתפיו וסימן לנו לחזור כשלפתע נשמע קול קריאה נחפזת מתוך הבית.
"'מי שם?'
"עצרנו מופתעים.
"מפקד הקבוצה החווה בידו אל הדלת. קרבתי אליה חזרה.
"'משטרה צבאית,' קראתי בקול.
"'משטרה צבאית?' קול צרוד אך ברור עלה מעבר לדלת. 'את מי אתם מחפשים?'
"'מר צוקורס וולף.'
"'יש לכם תעודות?'
"'תפתח את הדלת ונציג את התעודות.'
"'למה באתם?'
"'לתחקיר קצר, זה הכול.'
"'באיזה עניין?'
"'אתה שואל הרבה שאלות, אמרתי בקול נוקשה, תפתח וזהו.
זו משטרה צבאית, מדובר בעניין פרוצדורלי.'
"שקט דרוך של התלבטות השתרר מעברה השני של הדלת. שבתי ומשכתי במצילה, חסר סבלנות, מכה על הדלת באגרופי.
"'רגע, עוד דקה,' האיש קרא, ומיד שמענו אותו פותח באטיות את שני הבריחים שסגרו על הדלת.
"גבר נמוך קומה, באמצע שנות הארבעים לחייו, עמד לפנינו. פניו עגולות, קשוחות, מעט מלאות ושערו השחור משוך לאחור מעל מצחו הרחב. הוא היה לבוש במכנסי בד עבים אפורים ובחולצת כפתורים לבנה מפשתן וגופו המלא, הבריא, חסם בפנינו את פתח הבית. עיניו סקרו אותנו בקפידה ועננת חרטה עלתה על פניו.
"'משטרה צבאית?' נימת ספקנות עלתה מקולו.
"כן, משטרה צבאית.' מפקד הקבוצה דחף אותו בגסות הצדה כשהוא מעמיד בחטף מול פניו תעודה שהכנו מבעוד מועד, ונכנס אל הבית.
"במהירות נכנסנו כולנו אחריו, כשוולף צועד בינינו, ופנינו לחדר האורחים הרחב מול הכניסה. מיד שמתי לב ליצירות האמנות הרבות שכיסו כפסיפס את קירות החדר.
"'לְמה באתם?' וולף נעמד לצד אחת הספות, קולו יציב, בטוח בעצמו.
"'אנחנו רוצים לשאול אותך כמה שאלות. תשב בבקשה,' פניתי אליו בנימוס.
"הוא התיישב בהיסוס על הספה.
"התיישבתי על הכורסה מולו, עושה עצמי מעלעל בדבוקת ניירות שאחזתי בידי.
"'שמך צוקורס וולף?' נשאתי אליו את עיני, קולי רעד מעט.
"הוא הנהן.
"'שירתָּ בצבא הגרמני?'
"כן.'
"'אס־אס?'
"'לא, ורמאכט.' ידו נשלחה בעצבנות אל מתחת לבית שחיו.
"'מה היה תפקידך?'
"'אני לא מבין.' הוא סקר בחשד את החבורה שעמדה סביבו.
'כבר תחקרו אותי לפני חודשיים במשטרה הצבאית.'
"'מה היה תפקידך?' מפקד הקבוצה שניצב מאחורי חזר ושאל אותו בקול נוקשה, תובעני.
"'פקידות.' הוא משך בכתפיו.
"'פקידות?' נשאתי אליו מבט ספקני.
"'כן. בחיל השלישות.'
"השתתקתי לרגע, תר אחר המילים המתאימות.
"'בחיל השלישות?' המפקד קרב אליו. 'אתה בטוח?'
"'כן. למה?' עיניו סקרו את המפקד בחשד.
"רצינו לדעת…' השתהיתי לרגע. 'אתה לא אחיו של קארל וולף?'
"וולף קפא, מפנים את המלכודת שנפל לתוכה. מבטו ננעץ בנעלי הצבא הגבוהות שלרגלי. הכול התרחש כהרף עין.
"'אתם לא משטרה צבאית!' הוא זעק, זינק לעברי ובידו פגיון ציד חד, מעוקל, ששלף במהירות מתוך גרבו.
"שניים מחברי קפצו עליו והפילו אותו על השטיח. באבחת יד הוא פצע אחד מהם בכתפו. חברי, זה שגייס אותי, זינק עליו ואחז במפרק ידו הימנית שהחזיקה בפגיון. הבחור השני נשכב על זרועו השנייה וניסה לרתק את כתפיו אל השטיח. הוא התפתל כחיית טרף בניסיון להשתחרר מאחיזתם. לבסוף הצליח לשחרר את ידו שאחזה בפגיון ונעץ את הלהב במעלה זרועו של חברי שהתמוטט בצעקה והרפה ממנו.
"'אני שונא אתכם,' צעק, 'חבל שלא הרגנו את כולכם.' הוא גחן לעבר חברי, שהתפתל לצדו מכאבים, וביקש לנעוץ את הפגיון בחזהו.
"קול ירייה קרע את המיית החדר. ועוד אחת. בראשו. גופו של וולף קפא לרגע וצנח על השטיח.
"מפקד הקבוצה עמד מעליו, אוחז באקדח בשתי ידיו, ושב וירה בזעם פעמיים בראשו. עיניו הבורקות מביטות בגופה.
"שקט מתוח השתרר, רק הדי היריות עוד הדהדו באוזנינו. התאספנו כולנו בדממה מסביב לגופה.
"לפתע זעזעה זעקה אדירה את החדר.
"הלומים מהפתעה נשאנו את עינינו מגופתו של וולף. נערה כבת חמש־עשרה עמדה בכניסה לחדר האורחים. מבועתת.
"עינינו קפאו עליה.
"'אבא.' עיניה נקרעו בתדהמה ופיה נפער בצרחה. שני כדורים פילחו את גופה שנהדף לאחור ונחבט בקיר המבואה שמאחוריה.
"מועקה כבדה נפלה בחדר. עמדנו המומים, מצטופפים מול המחזה שיצרנו."
הוראס משתתק. אני מביט בו. גופו העטוף בשמיכה מכווץ ופניו החיוורות תלויות כמסכת מוות באפלת החדר. גופי נרתע לאחור. הוראס מתעשת ומביט בי.
"זה מה שעשיתם?" קולי נשנק. "אתה רציני?"
הוא מתעלם מדברי, קולו שב ועולה בחשכה. "עמדנו מסביב לגופות קפואים כמו נציבי מלח. שתי הגופות," הוא מנמיך את קולו, "שכבו בתוך שלוליות דם ענקיות. רק נאקות הכאב של חברי ששכב מכווץ על השטיח, נשמעו בחדר. הוא שכב בגבו לגולגולת המרוטשת, המנופצת, של וולף. היא היתה מבוללת בחלקי מוח אפורים־לבנבנים, טרופים בשברי עצמות, גושי בשר ודם. מה אני אגיד לך," פניו של הוראס מתקדרות, "הגולגולת שלו נעשתה לעיסה ונראתה כמו סחבה לחה, מדובללת, שמחוברת
לכתפיו."
הוא מסדיר את נשימתו. "ההלם של כולנו היה מוחלט, אבל ההלם שלי היה כפול," הוא מדגיש בקול שקט.
אני מביט בו בשאלה.
"מעל גופת הנערה," קולו חד וברור, "על הקיר שעליו נהדפה, היה תלוי ציור. התקרבתי לציור, הוא משך אותי אליו כמו מגנט. באותו רגע הכול נמוג והתאדה סביבי. וככל שהתקרבתי הזדחלה בי ההכרה. ההכרה כי זהו הציור. זהו הציור מהבית. זה הציור של אבי, זה 'הצועני'. הציור של סוטין שאבי מסר תמורת חיי."
ידיו של הוראס רועדות על ברכיו. אני מסב את פני אל הקיר הריק שמאחורי המכתבה, אל המקום שבו היה תלוי הציור של סוטין. מראה הנערה הניצבת בפתח החדר ומבחינה נסערת בגופת אביה עומד טורד מול עיני.
"כבר מאוחר מאוד." סוכנת הבית נועצת בי מבט עוין. לא הבחנתי שהיא נכנסה.
"אנחנו כבר מסיימים." הוראס מפנה אליה את פניו.
"בסוף לא תצליח להירדם." מבטה של הסוכנת לא מרפה ממני.
"אני אירדם, אל תדאגי," עונה לה הוראס. "איפה שמת את התרופות?"
"על השידה, ליד המיטה." היא מיטיבה את השמיכה על חזהו.
"היה טלפון ולא הספקנו לדבר," היא לוחשת לו.
"נדבר מחר." קולו נמוך. "תלכי לישון, אני כבר אסגור אחריו את הדלת."
"אני אחכה." היא מזדקפת. "תודיע לי כשתסיימו פה." היא שבה ומביטה בי בתוכחה ויוצאת מן החדר.
קול צעדיה של סוכנת הבית בפרוזדור גוועים. חיוך מר מופיע על פניו של הוראס. הוא מכחכח בגרונו. "הסתכלתי על הציור." קולו צלול, נחפז, כמבקש לפרוק מעליו את הדברים. "וחולשה זחלה בכל איברי. כרעתי על הרצפה לצד הנערה. באותו רגע ראיתי מול עיני את אחותי עומדת לידי על רציף הרכבת
בתחנה בברלין. אמי רוכנת אלי, נושקת לראשי, ואבי מאיץ בה. הקונדוקטורים החלו לסגור את דלתות הרכבת ואנו מיהרנו לעלות לקרון. כמעט שלא חשבתי על הורי כל השנים האלה בקיבוץ ושם על הרצפה, דמעות שטפו את פני ולא הצלחתי להירגע. יד אחזה בכתפי וטלטלה אותי. הסתובבתי נחרד.
"מפקד הקבוצה עמד מולי. פניו חתומות. בוא, תעזור! הוא ביקש. הבטתי סביב. הגופות נעלמו. שניים מחברי כרעו על רצפת העץ וקרצפו מעליה את כתמי הדם האחרונים שדבקו בה.
"'איפה הם?' שאלתי מטושטש את המפקד.
"'אל תדאג, נעלים אותם. הם במשאית,' הוא לחש.
"'זה ציור מהבית שלי, של ההורים שלי.' הצבעתי על הציור של סוטין.
"'אז קח אותו,' אמר המפקד באדישות והסתובב לעבר דלת הכניסה, נחפז לעבר המשאית.
"בידיים רועדות הורדתי את הציור מהקיר. תלשתי ממנו את המסגרת הכבדה והצמדתי אותו לחזי.
"מפקד הקבוצה שב לבית, סרק את החדר ובדק אם נותרו עדויות לנוכחותנו כאן.
"'קח איתך את המסגרת ותיפטר ממנה בדרך,' פקד עלי כשראה אותי אוחז בציור, 'ותבדוק מה קורה שם בחדר.' הוא הצביע לעבר חדר העבודה שדלתו היתה פתוחה לכיוון חדר האורחים.
"צעדתי לעבר החדר והבטתי פנימה בהיסוס. הקירות היו עמוסים במדפי ספרים מהרצפה ועד התקרה. שולחן כתיבה כבד עמוס בתצלומי משפחה עמד באמצע החדר ומולו חלון גדול שצפה אל מדשאת הבית הנושקת למי האגם. הפסגות הלבנות של האלפים, מעברו המרוחק של האגם, נישאו מעורפלות בחשכה. האש באח שלצד החלון בערה וקול פצפוץ גזרי העץ המתלקחים בה פעם בעצלות קצובה. לצד האח היתה תלויה תמונה בגודל בינוני. קרבתי אליה. לא היה אפשר לטעות. תמונת שמן של סזאן, 'הר סנט ויקטואר'. עמדתי נרגש מול התמונה. כעבור רגע התעשתִּי ובהרף עין תלשתי אותה מהקיר ונחפזתי לצאת מהחדר. חמקתי עם חברי אל המשאית שהמתינה לנו במנוע פועם בפתח הבית ושתי התמונות בידי.
"כעבור נסיעה מתוחה של כשעה, שבה הקפדנו להתרחק מכל מקום יישוב, הגענו אל חלקת היער שלנו. כרינו קבר במהירות וטמנו בו את שתי הגופות שהיו מגולגלות בשטיח הספוג בדמם של וולף ובתו.
"הכול נעשה בשקט, בדממת החשכה וללא מילים. בדרכנו חזרה ישבנו כולנו שותקים, כל אחד שקוע במחשבותיו.
"החנינו את המשאית ביער לא הרחק מן המחנה, נפרדנו זה מזה ומבלי לומר מילה ידענו שבאותו לילה הקבוצה מתפרקת, וכמו שכבר אמרתי לך," הוראס מזדקף, "הגשתי בקשה וכעבור שבוע הציבו אותי בהולנד."
הוראס נשען לאחור, עוצם את עיניו, גופו תשוש ממאמץ.
"וואו." אנחה נפלטת משפתי. "מה זה הסיפור הזה?"
הוראס פוקח את עיניו ופורש את שתי כפות ידיו לצדדים.
"זה מה שהיה." הוא מהנהן כאילו מאשר גם לו עצמו את הדברים. "לפעמים אני שואל את עצמי, במיוחד בשנים האחרונות, איך הייתי חלק מזה. הנאצים היו פושעים, רוצחים. ועדיין לא נבראה בעולם הזה הנקמה, אותה נקמה," הוא מדגיש, "שבני אנוש יוכלו לנקום ברוצחי התינוקות האלה. אבל…" פניו מתעוותות מולי. "גם אני רצחתי! וזה אסון כפול ומכופל. הם משכו אותי לגיהינום הזה יחד איתם. הייתי צריך להתעלות על עצמי ולשמור על ניקיון הנפש שלי, ובזה הייתי נוקם את הנקמה האמיתית!"
כף ידו מכה על חזהו. "אז גם הייתי מסתכל על חיות הפרא האלה מלמעלה ואומר, 'אני לא כמוכם ולא תגרמו לי להיות כמוכם.'"
גופו של הוראס קופא. מבטו נעוץ בשולחן. "יש פסוק בתהילים," הוא ממלמל, "שרק עכשיו, בסוף ימַי, אני מבין אותו, ּ 'יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי, אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטתִי, בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה,' (תהילים ו, ז).
אין מילים יותר טובות מאלה לתאר את הצער שלי היום."
"מספיק, הוראס." ידי מונפת בביטול. "די עם הרחמים העצמיים האלה. אני באמת לא מבין מה היה רע בנקמה שנקמתם, אין דבר יותר טבעי מזה."
"אתה עוד תבין." הוא נד בראשו ומשתתק, עיניו לחות.
אני מהסס לרגע ולבסוף שואל, "הוראס, מה עשית עם שתי התמונות?"
"עזוב את זה עכשיו."
"רק תספר מה עשית עם התמונה של סזאן."
עיניו מביטות בי עכורות. "אני עייף, בוא נסיים. דבר איתי מחר," הוא לוחש.
"מתי ניפגש?"
"בשבוע הבא. עכשיו כדאי שתלך." הוא מתכופף אל השולחן ומצלצל בפעמון לסוכנת הבית.
למחרת לא דיברנו. גם לא התראינו בשבוע שבא לאחריו.
כעבור פחות מחודש כבר הייתי בדרכי ליבשת אחרת, רחוקה.
שם המתינה לי קריסטין.
את הספר ״סוחר אומנות ושמו נימאנד״ ניתן להשיג בכל חנויות הספרים ובאתר עברית