"התופים שלי נשמעו כמו יריות של טנק, אבל אלה היו דווקא צלילי שלום מוחלטים. שאיפה של חבל הארץ שלנו לחיים שלווים ושקטים." (יוסי ריבלין, מעטפה לבנה, עמוד 129).
ביום ההורים בבית הספר, כיתה י"א, הגיעה קצינה מלשכת הגיוס כדי לשוחח איתנו ההורים על צו ראשון מרוכז אליו יתייצבו ילדינו השנה. היה זה מפגש מתוכנן מראש, ידענו כבר כמה שבועות שהנושא המדובר יתקיים. מה שלא ידענו הוא שנקיים את השיחה הזאת יום אחרי שעמק הירדן ליווה למנוחות ילד משלנו, בן 20, מקיבוץ אפיקים, גדי קוטל זיכרו לברכה.
השיחה הייתה משעשעת, הקצינה עשתה עבודתה נאמנה והצליחה לייצר סטנד אפ קומדי של החיים העתידיים של ילדינו. אבל בלב, את פו זה בכלל לא מצחיק. בעודי יושבת לצד חברתי מקיבוץ אפיקים, לא יכולתי שלא לחשוב על אמו של גדי, שישבה כאן כשהיה בכיתה י"א. גם אני הייתי שם, כיוון שבכורתי וגדי חולקים את אותו מחזור ואת אותו תאריך לידה.
בכל הסיפור הארור הזה, העובדה שהחיילת שלי חגגה 20 וגדי אפילו לא יצא הביתה לחגוג את יום הולדתו האחרון עלי אדמות, שברה את רוחי כמו שלא נשברה מאז. גדי הוא הבן השלישי של אותו מחזור שאבד לנו לעד בעזה. לפניו איבדנו את אייל שיינס ואביאל וויסמן, זיכרם לברכה. מחזור ע"ח של בית ירח. היגון הספציפי נמצא "ראוי" לכתבה ביומן השבת של כאן 11. האם זה הגיוני שאראה את חבריה של בתי מספידים בשידור? באיזה עולם זה בסדר שאכתוב דברי ניחומים לחברהּ הטוב, שנמצא באותו מסלול לעזה? איך זה בנורמה לנהל שיחת וידאו בוכייה ואבלה עם הבת שלי?
מצאתי את עצמי אפופה רגשות של יגון, שהפכו לזעם ורצון לשבור את צלחות המטבח של כל העולם הזה. משהו מאוד לא עובד לנו כאן, וההבנה שאף פעם לא עבד – הופנמה. אין לי תשובות לעצמי, רק עוד שאלות קיומיות התווספו. והיאחזות. באהובים, בקהילה, בטוב שבאדם.
כששואלים את ליבי, גיבורת הספר מעטפה לבנה של חברי יוסי ריבלין, לשלומה היא תענה, למשל, בציטוט של דיקנס, "זה הטוב בזמנים, זה הרע בזמנים; ימים של אור, ימים אפלים, ימים של חוכמה וימים של טיפשות." (עמוד 149). ליבי היא ספרית נשים ממושב במרכז, שמעטפה לבנה מחברת אליה את איתן, אלמן ואב לשתי בנות מקיבוץ בעוטף עזה.
ריבלין כותב ברגישות אין קץ על שנת 2022 ומדלג בין אירועים המתרחשים על פני חגי השנה העבריים והלועזיים. הספר מתחיל בראש השנה ומסתיים בשמחת התורה, שהושחתה, של שנת 2023. איכשהו, בעזרת הסופר, הקוראת מצאה יופי ואהבה ותקווה, למרות הידיעה הבלתי נמנעת שתחתום את הסיפור. לאחר הקריאה מובטח לכם שתביטו אחרת על מערכות הכבישים שתחלפו על פניהם ועל מערכות תופים שתצפו בהן בהופעות.
הספר מוקדש למתופף שאיבדנו בעזה, יותם חיים זיכרו לברכה. את אמו, איריס חיים, אישה גדולה מהחיים עצמם, אישה שנותנת תקווה וכוח מתוך אובדן חייה, פגשתי באירוע זיכרון מוזיקלי לזיכרו של מתופף אחר שאבד במלחמה אחרת, עודד קורנפיין זיכרו לברכה. ורדה ודוד קורנפיין, הוריו של עודד, מנציחים אותו ואת אחיו ערן, מזה 24 שנים, בדרך ייחודית בה הם מאחדים את הנוער המוזיקלי בעמק הירדן לערב אחד שכולו יצירה ואף מעניקים מלגות לתלמידים במרכז למוזיקה. ואיריס חיים עלתה על הבמה, זמן קצר אחרי ששכלה את בנה, שנחטף ונורה בשוגג בידי חיילנו, ו… העצימה אותנו הקהל. איך? זה סוד קיסמה. למחרת נפגשנו באקראי בבית הקפה של הקיבוץ. איריס הייתה מלווה בלא אחר מחייל שנכח במקום כשיותם נורה מאש כוחותינו. כי זאת היא איריס, באה לתת ולחזק ולנסות להתחזק בעצמה על החיים כאן השזורים במוות כואב.
הספר של יוסי ריבלין הזכיר והכיר לי את החיים בעוטף עזה, לפני השביעי באוקטובר. זו תזכורת חשובה מאין כמוה על החלומות שהיו לתושבים, על כך שאלה אנשים ולכל אחד מהם יש שם וסיפור – ולעיתים בשל מספרי האובדן הגדולים אנחנו לא עוצרים לראות את היחיד, שתלה חלומות בביתו.
איתן, המתופף וגיבור הספר כותב את הרהוריו: "חיי קהילה יפים מאוד הוקמו פה, חשבתי לעצמי. מחר, בבוקר ראש השנה, תתקיים ביוזמת הקהילה שלנו סדנה לבניית עפיפונים בצבעים מרהיבים, ונעיף אותם לשמיים בתקווה שיגיעו לילדי עזה. זו תגובתנו ההולמת, כמו שאומרים אנשי השלום אצלנו, בתקווה שבצורה הזאת נעצור את בלוני האש, שנשלחים אלינו משכנינו ושורפים לנו את שדות החיטה." (עמוד 31).
אסיים במילים שכתב ריבלין בהשראת "כרמינה בוראנה" והרקוויאם של ג'וזפה ורדי, כי אין תפילה יפה מזו לשנה העברית החדשה, שתבוא עלינו לטובה. "האהבה, היא תשוב לשלוט בינינו: נצחית, לבנה, איתנה, תמירה, יפה. ליבה של הנשמה ושל כל מה שאתה רואה, היא אינסופית, היא יפה, היא מרפאת כל. היכן שיש הריסות יש פצע, ודרכו יבוא האור. ואז תצא בת קול." (עמוד 265)
פרטי הספר:
מעטפה לבנה מאת: יוסי ריבלין, כתב ווב הוצאה לאור, 2025.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
במילה אחת – קשה
אכן כן. תודה חבר.
כתבה מרגשת… הספר כנראה גם…
תודה. הספר בהחלט מרגש ונוגע ללב.