לאחר ימים אני נזכר במה שאמרה לי פרנצ'סקה בתמימותה על הציור, בשאלות ששאלה. זה היה בלילה שבו הגעתי לברלין, מספר שבועות לאחר פגישתי עם הוראס.
באותו בוקר בברלין ביקרתי את וולף בגלריה שלו, לא הרחק מתחנת הרכבת, וצלצלתי על פי עצתו לסוחר אמנות ידוע בשם קְ רֵ בְּ ס. קרבס דיבר איתי באדיבות והציע שניפגש בערב במסעדה שבליטרטור האוס. הוא גם ביקש שאביא עמי את צילום הציור של סוטין שאותו אני מחפש.
גשם כבד שוטף את רחובות ברלין הערב. אני חוצה במהירות את השדרה הרחבה, הקורפירסטנדאם, וצועד אל הליטרטור האוס, השוכן לא הרחק מ"קמפינסקי", המלון שבו אני מתאכסן. הכניסה למסעדה, בקומה הראשונה של הליטרטור האוס, נמצאת בקצהו של גן ורדים קטן. אני מטפס בגרם מדרגות אבן המחופה בסככת זכוכית צבעונית ישנה ונעמד בפתח מבואה צרה. רצפת העץ במבואה מרובבת בכתמי בוץ חומים ואני מנער מעליה את המטרייה, פושט את המעיל, דוחף דלת זכוכית כבדה ספוגה באדים ונכנס למסעדה.
גל חום מכה בפני ואני מביט מופתע בקירות הספונים בעץ חום כהה, ברהיטים הכבדים ובתמונות הממוסגרות במסגרות עתיקות. מהתקרה הגבוהה משתלשלות נברשות קריסטל המאירות את המסעדה באור רפה והמקום כולו נראה כאילו קפא מאז הימים שטרם המלחמה.
מלצרים בסינרים לבנים ארוכים חולפים על פני ונעים בזריזות בין השולחנות. והסועדים, מבוסמים מיין, ממלאים בקולות שיחה ערה וצחוק את חלל המסעדה. מתוח מעט, אני צועד למרכז האולם, עיני תרות סביב. מול חלון רחב בקצה המסעדה, על במה מוגבהת, אני מבחין בשני גברים לבושים בהידור. הם יושבים לצד שולחן שניצב מאחורי עמוד אבן עגול ורחב. אחד מהם מבחין בי. הוא מזדקף במקומו,
מנופף אלי ומסמן לי להצטרף אליהם.
שני הגברים קמים לקראתי ומושיטים לי את ידם.
"מר קרבס?" אני פונה לגבוה שביניהם.
"כן, שב בבקשה." הוא מצביע על הכיסא הריק שלצדו.
קרבס מציג בפני את חברו ומסמן בידו למלצר.
"תשתה משהו?" הוא שואל.
אני מהנהן, חש בעיני שניהם הסוקרות אותי בדממה.
"אני מבין שאתה מישראל," פונה אלי הגבר השני.
"כן."
"פעם ראשונה בברלין?"
"לא, ביקרתי כאן הרבה פעמים."
הוא משתתק לרגע, שב ובוחן אותי. "אז אתה בטח אוהב את העיר הזאת." הוא מחייך.
"מאוד."
"אתה יודע," הוא מהנהן, "אני חי בברלין כבר למעלה מעשרים שנה ועדיין לא שבעתי ממנה." עיניו הקטנות ננעצות בפני. "לפני פחות משנה חזרתי לכאן מדרום אמריקה, חייתי שם שלוש שנים, וכל יום," הוא מניף את אצבעו, "כל יום, חיכיתי ליום שבו אשוב לברלין מהגולה, כמו שאתם היהודים קוראים לזה." הוא פונה לעבר קרבס ושניהם צוחקים.
"מה עשית בדרום אמריקה?"
מופתע מהשאלה הוא מביט בי, לוקח את כוס הוויסקי שהניח לפניו המלצר ומסנן, "אני עורך דין."
הוא לוגם מן המשקה, מניח את הכוס על השולחן ומבטו שב ונאחז בי. שערו הלבן מעטר את פניו החדות ועיניו הקטנות נוצצות בשובבות מעל לכוס הוויסקי שהוא שב ומקרב לשפתיו.
"מר נימאנד, אתה יודע מה אוהב החזיר?" חיוך מתפשט על פניו. "החזיר אוהב את הבוץ. גם אם תשים את החזיר במיטה עם מצעי משי וליד המיטה תעמיד אמבטיית בוץ, במה יבחר החזיר?" הוא מגביה את קולו בשאלה. "בבוץ," הוא מגחך, "ואם עדיין לא הייתי ברור, אז העיר הזאת היא אמבטיית הבוץ שלי." ופלג גופו העליון, המלא מעט, מתחיל להזדעזע בצחוק. "אבל האמת היא…" הוא משתתק לרגע. "שהבוץ הזה מריח טוב." וגופו שב ומזדעזע בצחוק.
שתיקה קצרה משתררת בינינו.
"יש לך איזה קשר לברלין?" פונה אלי קרבס, קולו מדוד ואטי.
"אמי גדלה כאן."
מבטי שניהם מצטלבים בדממה.
"לפני המלחמה?" שואל עורך הדין.
"מיד אחריה, היא באה לכאן עם משפחתה כפליטה."
"אני מבין." הוא ממשיך לאמוד אותי במבטו.
"אז ממנה רכשת את הגרמנית שלך?" שואל אותי קרבס.
"למדתי כאן שנתיים, כשהייתי סטודנט."
"פה בברלין?" שואל עורך הדין.
"ליד דיסלדורף."
"דיסלדורף," מטעים עורך הדין. "עיר יפה, דיסלדורף," הוא אומר בפאתוס לעגני, "שוכנת על גדות נהר הריין."
אני מצטרף לצחוקם ומביט לעבר קרבס. הוא נראה בסוף שנות החמישים שלו. שערו המאפיר מלא. פניו מוארכות ושחומות, מבריקות בשיזפונן. הוא לבוש בחליפת פסים כהה, מהודרת, שדשיה רחבים. מתחתיה, חולצה לבנה מעומלנת שחפתי זהב רכוסים לדשי שרווליה, ועניבת משי כתומה משתפלת על בטנו.
עורך הדין מביט בשעון ופונה לקרבס, "זהו, הגיע הזמן שאלך." הוא מתרומם בפתאומיות מהכיסא ומושיט לי את ידו. "אני שמח שנפגשנו," הוא אומר ביובש, מהנהן לעבר קרבס ופונה לצאת.
קרבס עוקב אחרי גבו עד לפתח המסעדה ומסב אלי את פניו.
"הבאת את זה?" הוא פונה אלי בקול ענייני, מסמן בראשו לעבר המעטפה החומה שהנחתי על השולחן.
אני מוסר לו את המעטפה.
הוא שולף את התצלום במהירות ומביט בו בעיון. צדי פניו נוטים לעברי כשהוא סוקר את דף הפרטים המצורף לתצלום ואני מבחין בצלקת דקה המתוחה מתחת לאוזנו, נמשכת ומתעקלת על עורפו כאילו מישהו חרת בפגיון צורת גולגולת בבשרו.
"צר לי, אני מכיר את הציור הזה, אבל מעולם לא ראיתי אותו במציאות." הוא מניח את התצלום על השולחן.
אני מביט בו, שותק.
"תזכיר לי." הוא נושא אלי מבט עמום. "מי שלח אותך אלי?"
"מר וולף."
"וולף," הוא מגחך. "למה שלא תשאל אותו על הציור?"
"הוא אמר לי לפנות אליך."
"אידיוט זקן," קולו מתקשה. "אתה יודע שהבן אדם כבר מעל תשעים?"
"אתה בטוח שלא ראית את הציור?" אני מתעלם מדבריו.
הוא שב ומביט בתצלום. משהו טורד אותו.
"לא, אני מצטער." הוא מחזיר את התצלום למעטפה.
"יש לך מושג אם הציעו את הציור לאחד מהסוחרים כאן
בברלין?" אני דוחק בו.
"שום מושג." הוא מושך בכתפיו ומסמן בידו למלצר. "נראה לי שוולף התבלבל. מצטער, אבל אני לא יכול לעזור לך."
"בסדר," אני אומר בהשלמה ואוסף את המעטפה מהשולחן.
קרבס בוחן את החשבון שהגיש לו המלצר ומניח כרטיס אשראי על השולחן.
"סלח לי על החוצפה, מר קרבס," אני מהסס, "מדוע שם המשפחה שלך כל כך מוכר לי?"
"מוכר לך?" הוא מחייך. "אם השם מוכר לך אז כנראה אתה יודע." הוא זוקף את גבו. "אני בא ממשפחה של אנשי צבא ידועים."
"סבך הוא קרבס המפורסם?"
הוא מהנהן ומוסיף בגאווה, "אבי סבי היה מפקד חיל הפרשים של הצבא הפרוסי במלחמת העולם הראשונה, וסבי," הוא מנמיך את קולו, "היה גנרל."
"סתם גנרל?"
"סבי היה מפקד הוורמאכט בסוף מלחמת העולם השנייה," הוא מציין בקול גבוה, "הוא זה שנכנס בראש הכוחות הגרמניים לפריז."
"עכשיו אני מבין." אני נרתע לאחור, מבקש לקום מהכיסא.
"רגע, חכה רגע, מר נימאנד." הוא תופס בידי. "יש לי רעיון."
מבטו מבולבל. "ישנו אספן אמנות גדול פה בגרמניה, ייתכן שהוא שמע על הציור. יש לו באוסף אולי חמש עבודות של סוטין, שתיים מהן נרכשו ממני."
קרבס לוקח את המעטפה, רושם עליה שם ומספר טלפון. "רק דבר אחד אני מבקש ממך." הוא מנופף מולי במעטפה. "אל תספר לו שקיבלת את הפרטים ממני."
אני מביט בגב המעטפה, בכתב היד המסולסל, החגיגי, ולפתע קולט את השם הרשום עליה. אני קופא במקומי בתדהמה.
"קרה משהו?" קרבס מביט בי בתמיהה.
"שום דבר." אני מכחכח מעט בגרוני. "נראה לי שאני סוחב מהטיסה איזו חולשה קטנה." אני מנסה להסתיר את סערת נפשי ומצמיד לחזי את המעטפה.
קרבס מביט בי בחשד. אני ממהר להיפרד ממנו, אוסף את המעיל במבואת המסעדה ונחפז לצאת אל הרחוב.
הגשם פסק. המדרכות מבריקות, זוהרות באור פנסי הרחוב המשתקף עליהן. אנשים בודדים צועדים בשדרה, מכונסים במעיליהם. האוויר קר ואפל. אני צועד במהירות אל המלון ועולה לחדר, חולץ את נעלי ונשכב בבגדי על המיטה. עייפות פושטת בגופי, תודעתי עמומה וראשי כבד.
קולות גבוהים, מצחקקים, של זוג חולף בפרוזדור, מעירים אותי. אני מביט בשעון. כבר אחרי חצות. איני מצליח לשוב ולהירדם. בכבדות אני קם מהמיטה ושוטף את פני, לובש את המעיל ויורד לרחוב.
השומר בפתח הקברט, השוכן בצדה השני של השדרה, פותח בפני את דלת הכניסה בחיוך רחב כאילו ציפה רק לי. הוא מכוון אותי למסדרון צר, ארוך, מחופה בבדים אדומים, שבקצהו אולם קטן ואפל. עיני ממצמצות בחשכה. כמה נשים שרועות על ספות אדומות. חלקן צעירות וחלקן מבוגרות יותר. כמה מהן יושבות בגפן ואחרות לצד גברים שעמם הן שקועות בשיחה או עוגבות עליהם.
קבוצת נשים מצטופפת בכורסאות שמול הבר המואר, מגניבות מדי פעם מבט לעבר שני גברים היושבים בגפם לצד שולחן קטן ומבטם דרוך אל הבימה הריקה, המוארת באור קלוש.
אני מחפש מקום לשבת בו וניגש לדלפק הבר הממוקם בקצה האולם, חש בעיניים הרבות הסוקרות אותי.
אישה כבת חמישים קרבה אלי מצדו השני של הבר. "מה תשתה?" היא שואלת. עיניה העגולות מביטות בי באדישות ואצבעותיה מתופפות על משטח העץ של הדלפק.
לפתע היא נסוגה לאחור ומסמנת בידה לעבר בחורה עגלגלה ששערה קצר ומקורזל, המתקדמת לעברי במהירות, בידה הימנית מגש עמוס בכוסות.
"היא תשרת אותך," מחווה האישה לעבר הבחורה ומסתלקת.
"מה תשתה?" הבחורה נעמדת מולי בזריזות, עיניה הנוצצות בוחנות אותי בסקרנות.
אני נושא את מבטי אל מדפי הבקבוקים. "שנאפס."
"בחירה טובה," היא צוחקת, עוברת לצדו השני של הדלפק, שולפת מהמדף הנמוך את אחד הבקבוקים, מעמידה מולי כוס ריקה ומוזגת לי מהבקבוק בנדיבות.
"מאיפה אתה?"
אני מהסס לרגע. "מישראל."
"אז אתה יהודי?"
"נכון."
"ידעתי," היא צוהלת, "יש לנו משהו משותף. אמי סיפרה לי שאבי סבתה היה יהודי, אבל תסלח לי," היא מחליקה את אצבעותיה על לחיי, "אני כבר חוזרת ושמי אגב," היא קורצת, "פרנצ'סקה." היא לוקחת את המגש כאחוזת תזזית, מניחה עליו כמה כוסות מלאות מהבר ופונה אל אחד הזוגות היושבים בפינת האולם, בחלקו היותר חשוך. הליכתה הזריזה מעכסת. נראה שהיא מודעת לכך שאני מתבונן בה מאחור ובוחן את גזרתה.
כעבור רגע היא חוזרת, מניחה את המגש הריק, מתיישבת לידי כלצד מכר ותיק ומניחה את ידה בעדינות על ברכי.
"תזמין אותי לשתות?" ידה נעה במעלה ירכי.
אני מושך בכתפַ י.
היא מחייכת, מוזגת לעצמה כוס מבקבוק השנאפס ונושאת אותה לעברי.
אנו משיקים בינינו את הכוסות.
"איך אומרים בשפה שלך?" היא מצחקקת.
"לחיים?"
"נכון, לחיים," היא הוגה את המילה באטיות ולוגמת מן הכוס.
"תאמר לי." חיוך דק מופיע על פניה. "לא ראיתי אותך כאן פעם?"
"לא נראה לי." אני נבוך. "לא הייתי בברלין בערך שנתיים."
"אני עובדת פה יותר משנתיים וראיתי אותך," היא פוסקת.
בחורה רוסייה שאני מזהה, היושבת בין שני גברים אמריקאים לא הרחק מאיתנו, מגניבה לעברי מבט. נראה שהיא מאזינה לשיחתנו.
פרנצ'סקה מביטה לאחור, עצבנית מעט.
"מתי הגעת לעיר?" היא רוכנת לעברי.
"היום, לפנות בוקר."
היא מהנהנת, ידה מלטפת את ברכי.
מישהו קורא בשמה.
"אני כבר חוזרת, אל תלך!" היא מלטפת בחטף את שערי ולוקחת עמה את המגש.
אני מסובב את פני, מאמץ את מבטי אל עבר האולם החשוך.
גבר גבוה, שיכור, מתנודד בין השולחנות. לבסוף הוא קורס על אחת הספות ומתכרבל בחיקה של אישה מבוגרת הלבושה בבגד תחרה שחור. הבגד תלוי ברפיון על שדיה הלבנים, הגדולים, הרוטטים לעומתו.
יד נוגעת בכתפי. אני מסב את פני. פרנצ'סקה עומדת מולי, מחייכת. היא מתיישבת לצדי ורגלה נצמדת לרגלי. ניחוח בושם מתקתק עולה ממנה. אנו שותקים כמכרים.
אני מצית סיגר ומתרווח לאחור. פרנצ'סקה מדברת בשטף, היא מספרת על עיר הולדתה ועל בתה שהשאירה באיטליה. בכסף שהיא מרוויחה כאן בברלין היא מכלכלת אותה ואת אמה החיה שם בדוחק גדול.
המקום הולך ומתרוקן. אני חש בעייפות המחלחלת בגופי.
פרנצ'סקה נקראת לשולחן שלצדו יושבת הרוסייה עם שני האמריקאים. ניכר בהם שהם שתויים לחלוטין. מתפתח שם ויכוח סביב מחירו של בקבוק שמפניה. הקולות הנמוכים עולים אט־אט, כמעט מתפרצים. בנעימות, בשלווה, מנסה פרנצ'סקה להרגיע את הרוחות המבקשות להתלהט. גבר גבוה, לבוש שחורים, כתפיו רחבות, גופו מוצק כעמוד אבן, ניגש אל האמריקאים. הוא לוחש לעברם דבר מה והם נעמדים במקומם. הוא חוצץ ביניהם במהירות, משלב את מרפקיו במרפקיהם ואוחז בהם, נושא אותם בצעדיהם הכושלים אל מחוץ לבר.
בחור צעיר נעמד לצדי ופונה לאישה המבוגרת העומדת מאחורי דלפק הבר. זהו הביקור הראשון שלו פה בעיר והוא איננו זוכר באיזה מלון הוא מתגורר, אולי הם יכולים לעזור לו.
האישה עומדת אדישה במקומה, לועסת מסטיק, מבטה חלול. היא אינה טורחת לענות לו. אחת הנשים המבוגרות היושבות על הספה שלצד הבימה ניגשת אליו, אוחזת בידו ומושכת אותו אחריה.
פרנצ'סקה ניגשת אלי. היא מניחה מגש ריק על הדלפק ומביטה בי בשאלה.
"אני הולך," אני אומר לה.
"כבר? חכה קצת."
"אמרתי לך, אני אחרי טיסה הבוקר."
"איפה המלון שלך?" היא מתכופפת אלי, חזה נצמד לגב זרועי.
"כאן לא רחוק, בצד השני של הרחוב."
"אני מסיימת בעוד פחות משעתיים," היא לוחשת.
ידי מגששת במבוכה על דלפק העץ.
"שאבוא אליך למלון?" היא נצמדת אלי מאחור. אני חש ברכות חזה הנדחק אל גבי, פניה כמעט צמודות לפני. הבל נשימתה נושב עלי.
"מתי תבואי?" קולי צרוד.
"בערך בחמש."
אני מהנהן ולוחש באוזנה את מספר החדר.
עייפותי עמוקה אך איני מצליח להירדם. המחשבות על כל מה שאירע לי היום זורמות ומתערבלות במוחי עם הציפייה הספקנית והמתוחה לפרנצ'סקה. חסר שקט אני נע במיטה, עד שהשינה מתחילה לאחוז בי.
דפיקה קלה נשמעת מהדלת. בדמדומי ערוּתי איני יודע אם הקול עולה מתוך הוויית ההזיות הנרקמת אל שנתי או שהוא עולה מן המסדרון. הדפיקה שבה תקיפה, מהדהדת בחלל החדר, תולשת אותי באחת אל תודעה ערנית. אני קופץ מהמיטה ופותח את הדלת.
פרנצ'סקה עומדת מולי.
"בואי, תיכנסי," אני מזמין אותה.
היא סוקרת בעיניה את החדר, שורקת שריקת התפעלות, ממלמלת משהו על נוף העיר הנשקף מן החלון ומתיישבת על קצה המיטה. כשגבה לעברי היא ממשיכה ומדברת בשטף על הלילה הארוך שעבר עליה בבר, תוך שהיא פושטת את בגדיה בטבעיות כאילו שבה לדירתה.
"חכה רגע." היא נוגעת באצבעה על שפתי כשאני נעמד מולה וניגשת לחדר הרחצה.
אני שב למיטה, מאזין לקול זרימת המים הקולחים לאטם.
עיני נעצמות, מתקשרות בשינה. אשתי ניגשת אלי מפתח החדר, הליכתה אטית, מאומצת. היא מתיישבת על ברכי. שערה הבהיר, הארוך, נופל על צווארי. פניה לבנות, מהורהרות. אני מלטף אותן באצבעותי, ידי האחרת מגששת אל כפתורי חולצתה. "אתה מרגיש את זה?" היא מרימה מעט את חולצתה וחושפת את בטנה.
תפר הניתוח ארוך וגס, מתפתל אדום כהה בשיפולי בטנה כנחש ארסי וצלקותיו כשיני טורף שנגסו בבשרה. "זה מפריע לך?" היא שואלת. "לא." אני מושך בכתפי. "עוד מעט זה ייעלם," אני מנסה לעודדה. "אמות לפני שזה ייעלם," קולה רועד.
יד מטלטלת את כתפי.
"נרדמת?" צוחקת פרנצ'סקה. אני מתנער ומביט בה, עומדת מולי עטופה במגבת ושערה המקורזל לח. היא קרבה לעברי, נצמדת אלי בחיבה כמבקשת להעניק לי הגנה. גופה כבד, מעט מלא, ושדיה גדולים ורכים בידי. מצווארה משתלשלת שרשרת פנינים אפורות וריח גופה מתקתק. קולה שקט. אנחותיה עצורות.
כשעה שהיא רוכסת את כפתורי חולצתה היא שואלת אם יש לי מישהי.
"למה את שואלת?"
"הרגשתי שהיית במקום אחר." פניה מרצינות.
אני מעווה את פני בחיוך נבוך, חמיצות עולה בגרוני.
"מתי אתה עוזב?"
"היום."
"חבל, רק נפגשנו." היא קמה לאסוף את נעליה.
"חכי רגע." אני ניגש לארון הבגדים, מגשש אחר כיס מקטורני, שולף מהארנק שטר כסף, מקפל אותו ומושיט אותו לעברה.
היא מביטה בי כלא מבינה.
"קחי," אני דוחק בה.
"אתה לא חייב."
"קחי, בלי קשר לכלום. תקני לבת שלך משהו."
היא אוספת את השטר בשתיקה, מניחה אותו בתיק היד שלה ומתיישבת על קצה המיטה.
"לא סיפרת לי מה אתה עושה בברלין."
"באתי לחפש משהו."
"מה אתה מחפש?"
"ציור."
"ציור? מה אתה, צייר?"
"לא, אבל אני עוסק באמנות."
"ומה זה הציור הזה?" היא מסתקרנת.
"זה ציור חשוב, יקר. הוא נגנב ואני מחפש אותו עבור הבעלים."
"אז אתה בלש?" עיניה העגולות מביטות בי בשאלה.
"אמרתי לך." אני מאבד את סבלנותי. "אני עוסק באמנות."
"והציור פה, בברלין?" היא לא מניחה לי.
"אני לא יודע."
"רגע, אני לא מבינה." פניה מרצינות. "איפה גנבו את הציור?"
"בישראל."
"אז למה אתה מחפש אותו פה, בברלין?" היא לובשת את מעילה. "אם גנבו אותו בישראל, תחפש אותו שם."
אני מושך בכתפי. "עזבי, זה קצת מסובך," אני מסנן לעברה בגסות.
"טוב, אתה בטח יודע מה אתה עושה." היא קרבה אלי ואוחזת בידי. "אשאיר בלובי את מספר הטלפון שלי, תתקשר אלי כשתחזור לעיר." היא מחייכת, פותחת את דלת החדר וחומקת למסדרון.
אור הבוקר העמום מגשש דרכו אל החדר. אני סוגר את הווילונות הכבדים, מתכרבל בלאות תחת השמיכה העבה ועיני נעצמות מאליהן. בדמדומי שנתי נדמה לי שאני שומע נקישה חזקה על הדלת ומישהו קורא בשמי. אני פוקח את עיני ומתהפך במיטה, טומן את ראשי בכר. הנקישה נשנית עמומה ולבסוף חדלה. אני שב ועוצם את עיני. אהובתי עומדת מולי, בטנה חשופה ועיניה קשורות בדמעות. פרנצ'סקה קופצת מאחוריה, תופסת בכתפיה ומפילה אותה לאחור. הן מתגוששות על השטיח בדממה. אני רוצה לבקש מהן לחדול אך המילים נעתקות מפי. אני מבקש לצעוק, זוחל אל קצה המיטה ועיני נפקחות אל החדר הריק. אור יום דהוי מטפטף מבעד לווילונות. אני מזדקף מעט, מביט בשעון. זוהי שעת צהריים מוקדמת. גופי כבד. אני מתעשת, מגשש את דרכי אל חדר הרחצה. מתחת לדלת הכניסה מונחות שתי מעטפות על השטיח. במעטפה הראשונה רשום מספר הטלפון של פרנצ'סקה, היא מבקשת שלא אשכח להתקשר אליה כשאשוב לעיר. במעטפה השנייה הודעה מקרבס. הוא מוסר שדיבר הבוקר עם האספן שאת פרטיו נתן לי אמש. האספן אינו מכיר את הציור, כך שאין צורך, הוא כותב, שאתקשר אליו. זה יהיה מביך ומיותר לשנינו. הוא מאחל לי בהצלחה.
גשם דליל, טורדני, יורד על רחובות העיר. אני יוצא מן המלון בשעת צהריים מאוחרת ונעמד בפינת הרחוב. קהל רב צועד לאטו בשדרה הראשית. בתי הקפה והמסעדות מתפקעים מאנשים הלבושים בהידור. משהו תוסס באוויר. רוחי מתעודדת מהתכונה שסביב, אפילו נמלאת שמחה. אני מביט באנשים הרבים החולפים על פני ומסנן לעצמי, "כוסאמק על הגרמנים האלה, אז למה אני אוהב אותם כל כך?"
אני מתנער, פונה אל אחד מהרחובות המוליכים לתחנת הרכבת וניצב כעבור דקות ספורות מול חלונות הגלריה של וולף. הם ניבטים אלי מהקומה השנייה של אחד מבתי המידות הישנים של העיר. אני פותח את שער הברזל הכבד של הבניין ונעמד במבואה רחבה, מחופה במראות שבסופה נמשך גרם מדרגות ארוך אל פתח הגלריה. אני מטפס במדרגות במהירות, ידי נתמכת במעקה עץ חלק ומגולף, נעמד מול דלת הגלריה, נושם נשימה ארוכה ולוחץ על הפעמון.
הלגה, מזכירתו של וולף פותחת את הדלת, מופתעת לראותי. אני מתנצל שלא הודעתי מראש על בואי ומבקש לפגוש את וולף.
"לא נפגשתם אתמול?" הלגה ניצבת מולי כעמוד בפתח הדלת.
"עברתי פה במקרה," אני משיב, "שכחתי לשאול את מר וולף משהו אתמול, זה חשוב."
"אז למה לא התקשרת?" קולה קר, ענייני.
"זה לא לטלפון."
היא מעווה את פניה ומזמינה אותי באי־רצון להיכנס.
הלגה היא אישה בשנות השישים לחייה, לבושה מעט ברישול, הליכתה מתנודדת, פניה עייפות ושערה המפוזר סתור על עורפה. משהו מסתורי בדמותה, מטריד ועם זאת מושך.
"תמתין פה." הלגה מחווה אל כיסא בפרוזדור.
"מר נימאנד כאן!" היא מכריזה כשהיא נכנסת לחדרו של וולף, סוגרת אחריה את הדלת ומסתודדת עמו.
כעבור כמה דקות יוצאת הלגה מהחדר. ארשת פניה רצינית, חמורה. היא מבקשת שאמתין מעט ופונה לחדרה.
באחד מביקורי כאן, לפני שבע או שמונה שנים, גם אז חיכיתי לפגוש את וולף ובינתיים שוטטתי בין החדרים. אחד מהנוכחים הביט בי מרחוק ושאל את וולף שעמד לצדו בחדר הסמוך אם זהו היהודי.
לבי נצבט.
הטלפון מצלצל בחדרה של הלגה שמניחה את השפופרת וקוראת לי להיכנס לחדרו של וולף.
מאחורי מכתבת עץ ישנה, כבדה, מחופה בעור ירקרק שדהה, יושב לו מר וולף ומאחורי גבו תלויה על הקיר קבוצת אקוורלים קטנים, יפהפיים של פול קליי. ספרייה ענקית ניצבת לאורך הקיר שלצד השולחן, עמוסה בספרים ופסלים. הספרייה מעוטרת בצדיה בפיתוחי עץ בסגנון גותי ומולה תלוי אקוורל גדול, נדיר ומהמם ביופיו של אמיל נולדֶ ה, "פרחי קיץ" שמו.
אני נעמד מולו, מהסס.
"תראה את זה." וולף מנופף מולי בערמת ניירות ומזמין אותי לשבת. "מינו אותי לכתוב חוות דעת לבית המשפט על איזשהו ציור שבמחלוקת. השופטת הזאת לא מבינה כלום. אני מסביר לה פה…" הוא מדפדף במהירות בניירות. "למה הציור הזה מקורי, על אף שהוא לא חתום, והיא עדיין מבקשת ממני הבהרות. תשמע מה כתבתי לה," וולף מקריא ממכתבו. אני מהנהן בהסכמה, מנסה ליצור ארשת של עניין בדבריו.
"אז למה היא הזמינה אותי עוד פעם לעדות בבית המשפט?" הוא מביט בי בשאלה משסיים. "מה, היא לא מבינה בעצמה?"
"עכשיו, אחרי שהיא תקרא את מה שכתבת בצורה כל כך ברורה, היא בטח תבין. הרי אתה המומחה," אני מנסה להחניף לו.
"לא בטוח שזה יעזור," הוא נאנח חרש.
וולף לבוש היום במקטורן בווארי, כמו אלה שלובשים תושבי מינכן והסביבה באירועים חגיגיים. על צווארון חולצתו הלבנה ענובה עניבת עור שחורה, דקה, המתפצלת לשתי רצועות קלועות. הוא חש במבטי הבוחן וידו נשלחת במהירות להדק את העניבה לצווארונו.
"טוב, מר נימאנד." וולף מניח את שתי ידיו על ערמת הניירות. "מדוע זכינו לשוב ולראות את אדוני כאן?"
אני משתהה מעט, מכחכח בגרוני.
"מר וולף, אתמול בצהריים נתת לי את הפרטים של מר קרבס וכבר פגשתי אותו."
"יפה, יפה." הוא מהנהן ואצבעותיו מתופפות קצרות רוח על ערמת הניירות.
"אמרת לי," קולי נמוך יותר, "שנראה לך שקרבס התעסק עם הציור, אבל קרבס טוען שהוא לא יודע על מה אתה מדבר."
"זה מה שהוא אמר לך?" שואל וולף בהשתאות ומסיט את ערמת הניירות אל צד השולחן. מבטו נתלה מעלי. "אז מה אני יכול לעשות?" הוא מושך בכתפיו.
"מר וולף." גופי רוכן אל השולחן. "יש לי תחושה שאיכשהו יש לקרבס נגיעה לציור, ואתה צריך להבין שהמשפחה הזאת החזיקה בציור שנים. יום אחד הוא נעלם. בעל הציור הוא אדם חולה, זקן. האיש חייב לדעת מה עלה בגורל היצירה."
וולף לא מסיר ממני את מבטו. עיניו דלוחות, עייפות.
"אתה יודע בן כמה אני?"
אני מושך בכתפי.
"בעוד חודשיים, בדצמבר, אחגוג תשעים ואחת."
"אתה נראה טוב."
הוא מתעלם מדברי וזוקף את אצבעו לעבר התקרה. "כילד ישבתי על ברכיהם של נולדֶ ה, פּ כשטיין, שמידט רוטלוף, קליי, כל הציירים הגדולים. אחרי המלחמה שיקמתי את הגלריה של דודי. אני לא צריך לספר לך מה עשיתי כאן, אתה יודע. אז אמור לי אתה, מר נימאנד, למה אני צריך את כל זה היום?"
"למה אתה מתכוון?"
וולף מביט בי, שותק.
"נראה שאתה באמת לא מבין," הוא אומר כעבור רגע. "כל מה שאני רוצה זה שקט."
"אני רק מבקש ממך עצה, איך להמשיך הלאה."
"סיפרתי לך על קרבס, הפגשתי ביניכם, יותר מזה," הוא רוכן לעברי, "אני לא יכול לעזור."
"מר וולף," אני לא מרפה, "שמעתי שהציור היה כאן בברלין," אני משקר. "וגם אם הוא לא היה עדיין כאן בגלריה, מן הסתם עוד יבואו להתייעץ איתך, לקבל חוות דעת, ללמוד עליו קצת יותר." אני מנסה לפרוט על גאוותו. "ואגב, בהיסטוריה של הציור מצוין שדודך והשותף שלו רכשו את הציור בפריז ישירות מסוטין."
הוא שותק, חוכך בדעתו. אצבעותיו מתופפות על השולחן.
"אמרת שפגשת את קרבס, נכון?"
"כן, אתמול בערב."
"ואתה בטוח שהוא לא אמר משהו על הציור?"
"קרבס טוען," אני מדגיש, "שמעולם לא ראה את הציור. מה שכן, הוא נתן לי מספר טלפון של אספן והבוקר נראה שהתחרט, הוא השאיר לי הודעה שבה הוא מבקש שלא אפנה אליו."
"מי האספן?" וולף מסתקרן.
אני מהסס לרגע… "פיטר רייך," אני יורה לעברו.
"פיטר רייך!" וולף מופתע ומתרומם מוטרד מהכיסא. "תתקשר אליו?"
"אנחנו מכירים היטב, אתה יודע."
"ראה, מר נימאנד." וולף מתחיל לכפתר את מקטורנו, אצבעותיו רועדות. "אני עייף, עלי ללכת. התעכבתי כאן בגלריה כמעט שעה. אתמול סיפרתי לך את כל מה שאני יודע והאמן לי," הוא מדגיש, "שרק קרבס יכול לעזור לך. אני מודה לך על ביקורך כאן." הוא מושיט לי את ידו ברשמיות.
אני לוחץ אותה ברפיון.
"הלגה!" וולף מרים את שפופרת הטלפון. "לווי בבקשה את מר נימאנד אל הדלת."
הלגה נעמדת בפתח החדר ומחווה בידה לעבר מבואת הכניסה.
"החורף הגיע מוקדם השנה," היא פונה אלי כשאנו נעמדים בפתח הגלריה.
"כן, ממש קר בחוץ."
"שמור על עצמך." היא מושיטה את ידיה אל דשי מעילי, מהדקת אותם לצווארי.
מופתע מהמחווה, אני מנסה לרדת לסוף דעתה.
"אתה צריך להבין." היא מחייכת אלי ואוחזת בידית דלת הגלריה. "הוא כבר לא בקו הבריאות."
אני נפרד ממנה ויורד במדרגות הרחבות המוליכות אל שער הכניסה לבניין, חש במבטה הנעוץ בכתפי השחוחות.
גשם כבד יורד בשדרה המוליכה אל תחנת הרכבת. אני מאיץ את צעדי ומוצא מחסה תחת אחד מגשרי הברזל החוצים את השדרה. מדי פעם רועד הגשר תחת גלגלי הרכבות החולפות עליו, מקרקשות ונוהמות כגלים בסערה.
האוויר קר אך נעים.
ביד קרה, לחה מעט, אני מגשש בכיס המעיל אחר הפתק שעליו העתקתי הבוקר את מספר הטלפון שנתן לי קרבס. מביט לרגע בנייר המקומט, בשם הרשום עליו ומקיש את המספר.
"פיטר רייך," נשמע קול עבה וסמכותי.
"שלום, פיטר, זה אייזיק."
"אייזיק? איזה אייזיק?"
"נימאנד."
"אה, נימאנד, זה אתה?" רכבת חוצה את הגשר מעלי, מרעידה את הפסים וממסכת את קולו.
הוא שואל לשלומי. מציין שעבר זמן רב מאז דיברנו לאחרונה ומבקש שאחזור אליו בעוד כשעה. קולו עולה אלי עמום, רחוק.
אני מהדק את הטלפון אל אוזני.
"פיטר, יש לי רק שאלה קטנה," אני דוחק בו. "אוכל לפגוש אותך הערב? אני בברלין."
"מצטער." הוא קצר רוח. "אחזור בעוד יומיים, אני בפריז."
"מחר אהיה בפריז," אני קופץ ללא היסוס. "אנחנו חייבים להיפגש."
"באיזה עניין?" הוא מסתקרן.
"זה חשוב, אסביר לך כשניפגש."
"בסדר," קולו מהוסס. "ניפגש מחר."
"איפה?" אני שואל, מעודד.
"במקום הקבוע. אתה זוכר, נכון?"
"מצוין, באיזו שעה?"
"אחת־עשרה בלילה."
"אחכה לך שם."
כעשרה ימים לאחר פגישתי עם הוראס, לקראת תום צום יום כיפור, קראתי בבית הכנסת שליד ביתי בתל אביב בספר יונה. השעה היתה קרובה לשעת נעילה וגופי חש בהתרוקנות הנוזלים שבו. קיבתי ריקה וגרוני ניחר מצמא, אך רוחי גבוהה, מתעלה, ואני קורא בסיפור זה על יונה הנביא — סיפור על רחמים וסליחה.
אלוהים מטיל על יונה הנביא שליחות. עליו למסור לתושבי העיר הגדולה נינווה את נבואת הפורענות, למען ישובו מחטאיהם הרבים וייסלח להם. אך יונה הנביא מבקש לחמוק משליחות האל, הוא עולה ביפו על אונייה ובורח לתרשיש.
יונה הרי יודע שלא יוכל לברוח מהאלוהים ומה צפוי לו אם יעשה זאת. ובכל זאת, הוא כה נרתע מאותה שליחות עד שבזמן הסערה הגדולה שמטיל אלוהים בים מבקש יונה מאנשי האונייה שישליכו אותו למים הסוערים על מנת ש"וַיעֲמֹד הַים מִזַעְפּוֹ".
מה הדבר שעשו תושבי נינווה שבגינו יונה הנביא מוכן למות, ובלבד שלא לצאת בשליחות האל ולהיות זה שיאפשר להם לפתוח פתח לסליחה?
לא מסופר לנו מה היה עוונם, אך דבר אחד ברור: עוונם היה כה גדול, כה בלתי נתפס ונורא בעיני הנביא, עד שהיה מוכן למות בלב ים ובלבד שלא ייתן יד להצלתם.
אך כוח רצון החיים חזק מהכול וכשהוא בבטן הדג, בתהומות הים, מבקש יונה מהאל שיצילהו. הוא נודר לאלוהים שיעשה את מבוקשו, ונולד מחדש ובנפש נקייה מבטן הדג. הדג מקיא את יונה אל היבשה והוא יוצא אל נינווה ובפיו דבר האלוהים.
ואנשי נינווה — הם מקבלים את דבר האל, שבים מדרכם הרעה "וּמִן הֶחָמָס אֲשׁר בְּכַפֵּיהֶם", ומבקשים רחמים וסליחה.
ּ אך גם עתה, בלידתו השנייה, בגלגולו החדש, הנקי, "וַיֵרַע אֶל ּ יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִחַר לוֹ," שעה שראה כי חס האל על אנשי נינווה וסלח להם. כה חרה לו ליונה על מחילת האל, עד אשר ּביקש, "קַח נָא אֶת נַפְשׁי מִמנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָי."
מעשה נורא עשו אנשי נינווה. מעשה שדעת האדם אינה יכולה למצוא לו מחילה ואף אינה יכולה להבין ולהשלים עם סליחת האל.
ואומר משורר תהילים על אלוהים: "כִּי אֶלֶף שׁנִים בְּעֵינֶיך כְּיוֹם אֶתְמוֹל." הרי מול תחושת זמן שכזו, מול היקף כזה של התבוננות, מה הנביא יונה ולבטח מה אנו מסוגלים להבין.
את פיטר רייך פגשתי לראשונה לפני כשלוש או ארבע שנים בבר "המינגוויי" שבמלון ריץ בפריז. היה זה ערב חורפי והגעתי לעיר שעות ספורות קודם לכן. הבר בריץ לא היה מרוחק מהמלון שבו התאכסנתי ואני ביקשתי לשתות משקה חריף לפני השינה.
שני גברים גרמנים כבני שישים שוחחו ביניהם בקול רם בצדו השני של דלפק הבר, ומשכו מיד את תשומת לבי. הגבוה מביניהם עמד בפניו אלי ואחז בידו סיגר. הוא היה רזה ונמרץ והרצה בהתלהבות באוזני חברו באיזה עניין. השני, מבנה גופו רחב, כבד, ישב בגבו אלי וענה לו בקול מנומנם, מניע תמיד את ראשו בהסכמה. הקשבתי לשיחתם. לפתע הפנה הגבר הרחב את פניו לעברי ותדהמה אחזה בי.
חיוך דק היה נסוך על פניו הרחבות, הדשנות. שערו הלבן היה מלא ומטופח, משוך לאחור. הוא היה לבוש בחליפה שחורה משובחת התפורה בדיוק על פי מידותיו. עניבת פרפר מפוספסת היתה קשורה לצווארונו ובקצה שרוולי חולצתו הלבנה בצבצו חפתי זהב משובצים ביהלום.
הדמיון הכה בתודעתי. כאילו הרמן גרינג עצמו קם מאפרו והתיישב לצדי.
הגבר הרזה הבחין במבטי.
"איזה סיגר אתה מעשן?" פנה אלי הרזה בגרמנית.
"אדמונדו של מונטה קריסטו." קולי רעד.
"סיגר טוב." הוא קרב אלי. "גם אני מעשן אותו לפעמים, אבל אני אוהב יותר את הסיגר הגדול של מונטה קריסטו, את הצ'רצ'יל." הוא חייך והושיט לי את ידו.
"אלברט," הציג את עצמו.
"אייזיק," הזדהיתי.
חברו הסתובב אלי והביט בי בחיוך רחב. פי נאלם. הדמיון שב והכה אותי בתדהמה.
"זה לא איזה סיגר מיוחד." אלברט הצביע על הסיגר הדק שבין אצבעותיו. "אבל לפני השינה אני אוהב לעשן משהו יותר קל.
מאיפה אתה בא?" שאל.
היססתי לרגע, "מישראל."
"כך חשבנו." מבטיהם נפגשו.
"אני פיטר," התנער הגבר הרחב והושיט לי את ידו.
לחצתי את ידו, עיני פעורות מולו.
המסעדות, בתי הקפה, הנשים היפות." הוא חייך וקרץ אלי בשובבות.
"מתי היית בתל אביב בפעם האחרונה?" שאלתי.
"עברו יותר מעשר שנים, בתחילת שנות התשעים נדמה לי."
"העיר השתנתה מאז."
"כן, ככה שמעתי." פניו נאטמו.
"עוד משקה?" הציע אלברט, ושוב מבלי לחכות לתשובה הזמין כוס ויסקי נוספת לשלושתנו.
"יש לך עוד משפחה בגרמניה?" שאל פיטר ונשא מולי בברכה את כוס המשקה שבידו.
"כן, חלק מהמשפחה שלי נשאר בגרמניה. דודתי, למשל."
"איפה?"
"היא נפטרה," היססתי.
"איפה היא חייתה?" דחק בי.
"ברוזנהיים, ליד מינכן."
שתיקה נפלה בינינו. הוא הבין. לגמתי במהירות מכוס המשקה שבידי. קול נקישת הזכוכית הריקה, האטומה, נשמע היטב כשהנחתי אותה מעט בתקיפות על דלפק הבר.
"ברוזנהיים?" תמה אלברט, קולו נרעד מעט. "מה עשתה דודתך ברוזנהיים?" הם החליפו ביניהם מבטים.
"היתה לה חנות תכשיטים."
"מה היה שמה?" שאל פיטר.
"למה אתה שואל?" הבטתי בו בפליאה.
"רוזנהיים עיר קטנה, אתה יודע," אמר בקול שקט. "גם משפחתי באה משם."
"אני יודע," הופתעתי מעצמי.
הוא הסיר ממני את מבטו. גופו המלא התכווץ מעט וחיוכו קפא והתעוות.
"טוב, חברים," פנה אלברט אל שנינו, "עכשיו כשכבר נעשינו מכרים ואנחנו חיים בימים אחרים," קולו היה שקט, מפויס, "אז אתה כבר מבין." הוא השתתק לרגע והביט בפיטר כמבקש את הסכמתו להמשיך. "פיטר דומה מאוד לדוד שלו, אי־אפשר להסתיר זאת," הוא צחקק במבוכה, "וגם הוא גדל כמוהו ברוזנהיים. הדוד של פיטר היה הרמן גרינג," רכן אלי ולחש ביראה.
"אני לא חושב שאתה בכלל זוכר את הדוד שלך." הוא הזדקף ופנה לפיטר. "נולדת באמצע המלחמה."
פיטר הנהן, חיוך נבוך התפשט על פניו.
אלברט הניח את ידו על כתפי. "אנחנו לא חיים בהיסטוריה, נכון? ובהווה צריך ליהנות מההווה, אז בואו נשתה עוד כוסית!" הכריז. "מה אתה רוצה להזמין?"
"זהו, מספיק," ניסיתי להתחמק.
"חכה רגע, תן לי להמליץ לך על משהו טוב לסוף הערב, זה משקה פולני מצוין. בחרובקה." הוא קרא למוזג.
המשקה המר, המתקתק מעט, החליק בגרוני.
"במה אתה עוסק?" שאל אלברט והערה את המשקה לגרונו בלגימה אחת. "אתה סופר, נכון?"
"למה אתה אומר את זה?"
"ככה חשבנו." הוא הביט בפיטר.
"אני סוחר אמנות," אמרתי בהיסוס.
"מה אתה אומר," צחק פיטר. "יש לי אוסף אמנות לא קטן."
הוא בחן בסקרנות את כרטיס הביקור שהושטתי לו.
"מה יש לך באוסף?" הסתקרנתי.
פיטר הביט לרגע באלברט וחכך בדעתו.
"דברים טובים," אמר לבסוף כשהוא זוקף את חזהו בגאווה, "רק דברים טובים."
"מה למשל?"
"פסל של קאלדר," החל למנות בגאווה, "ציור שמן של פיקאסו, אנסלם קיפר, ריכטר כמובן, ועוד אמנים גרמנים. שמן גדול של מקס ארנסט," המשיך למנות, "מַגריט חשוב, וגם," השתתק לרגע, "יש לי שני שמנים נפלאים של סוטין שאני מאוד אוהב, ואתה יודע משהו," הזדקף לפתע, "אתה מישראל, אז אתה בטח מכיר.
יש לי פסל של פסל ישראלי שבטח שמעת עליו, קוראים לו קדישמן, אני חושב."
"קדישמן!" צחקתי מופתע. "איזה פסל?"
"נדמה לי שקוראים לו 'עקדה'." הוא הביט בי בשאלה. "הוא מברזל."
"כן, הוא עשה סדרה כזאת," חייכתי.
"זה פסל גדול, נפלא, אבל קשה," המשיך פיטר, מתלהב.
"הפשטות שלו, הגסות, מעצימה אותו. אני גר בבית פרטי בברלין והפסל הזה היה תמיד מוצב בגינה. רוב השנה לא ראיתי אותו, אתה יודע, בחורף השלג כיסה אותו. בסוף הכנסתי אותו לתוך הבית. הפסל קשה, אבל אני מאוד אוהב אותו. ככה אני יכול להסתכל עליו כל השנה." הוא טפח בחיבה על זרועי.
הסתכלתי בשעון.
"פיטר," חייכתי, "אם השעה עכשיו בישראל לא היתה אחר חצות הייתי מתקשר לקדישמן ומספר לו באיזה בית נמצא פסל שלו, הוא לא היה מאמין לי." ושלושתנו פרצנו בצחוק.
ראשי נעשה כבד עלי מהמשקאות ששתיתי, אך גופי כאילו התרוקן ממשקלו. חשתי חופשי, קל.
"טוב, כבר מאוחר." אלברט הציץ בשעונו. "אנחנו נוסעים מחר לבורגונדי, לשתות קצת יין, לאכול טוב, אולי שיצטרף אלינו?" פנה לפיטר.
"אני מצטער," נחפזתי לענות, "באתי רק ליומיים, קבעתי כבר הרבה פגישות למחר."
"אם ככה," הזדקף פיטר ממקומו וחתם על החשבון שהגיש לו המוזג, "הנה הכרטיס שלי." הוא שלף מארנקו כרטיס ביקור והושיט לי אותו.
שניהם לחצו את ידי, מחויכים.
"תתקשר אלי," קרא פיטר כשפנה לצאת, "יש לנו על מה לדבר."
בלילה, כשעה לאחר הפגישה עם פיטר וחברו, עמדתי בחדר במלון והבטתי בערפל הכבד שירד על העיר. פסל "העקדה" הניצב בחצר ביתו של פיטר עמד מול עיני. ידו האחת של אברהם חובקת את
כתפי בנו יצחק וידו השנייה אוחזת מעליו במאכלת. שלג יורד על החצר וקובר אותם תחתיו. פתיתיו הלבנים מוארים באור זרקורים עז, דלוח, מתאבך בעשן.
את הספר ״סוחר אומנות ושמו נימאנד״ ניתן להשיג בכל חנויות הספרים ובאתר עברית