כשהפסנתר מגיע לסלון: טטיאנה הופכת את שיעורי המוזיקה לחוויה של בית ולב
בחיפה, ברחוב רגיל, בתוך דירה רגילה, נולדים לפעמים צלילים לא רגילים. לא מתוך אולם קונצרטים ולא באולפן משוכלל, אלא ליד שולחן האוכל, בין ארוחת הערב לשיעורי הבית.
כך זה כשהמורה לפסנתר טטיאנה גל נכנסת במבואת דלת הבית. ברגע שהיא מתיישבת ליד התלמיד- מתחילה מוזיקת הנשמה.
טטיאנה לא רק מלמדת פסנתר. היא מחנכת בנשמה, מלווה, מקשיבה, מעצימה.
תארו לעצמכם סצנה שכזו: השעה שעת אחר הצהריים. בדירה קטנה ברחוב צדדי, ילדה צעירה מתיישבת מול הפסנתר. היא מהססת, מלטפת קליד אחד ואזי מתחילה לנגן. הצלילים הראשונים רכים, מגששים. טטיאנה יושבת לידה, לא מדברת, רק מקשיבה. בחיוך שקט, בעיניים בורקות, היא ממתינה לרגע הנכון להנכיח מילה או משפט. ואז, כשהוא מגיע, היא מציעה תיקון קטן, תנועה עדינה באצבעות, מחמאה חמה. הילדה מזדקפת. הנגינה משתנה. פתאום יש בה ביטחון.
הלכה למעשה, כך נראה שיעור פסנתר עם טטיאנה. זהו שיעור שיש בו לא רק לימוד טכני, אלא גם מפגש אנושי. שיעור שבו לא רק הידיים לומדות אלא גם הלב.

לימוד נגינה בבית – בחירה אנושית, לא טכנית
טטיאנה אינה מורה רגילה. היא לא מחכה לתלמידים בכיתה סטרילית בקונסרבטוריון. היא מגיעה עד לבתיהם, נכנסת לסלון, שומעת את הכלב נובח, רואה את התמונה של הסבתא על הקיר, מרגישה את האווירה. היא לא רק מלמדת את הילד אלא אף לומדת אותו: את הקשיים שלו, את הרגישויות שלו, את הקצב שבו הוא לומד לא רק תווים- אלא גם את עצמו.
"בשבילי, ללמד בביתו של תלמיד זו לא שאלה ומגמה של נוחות, אלא בחירה ערכית" מספרת טטיאנה, "המוזיקה היא חלק מהחיים, לא משהו שקורה רק בכיתה בסטודיו או באולפן. כשאני מלמדת בבית, אני מרגישה שאני באמת מחברת את הילד לעולם הפנימי שלו."
לראייה, תלמידיה של טטיאנה לא שוכחים את השיעורים איתה גם שנים רבות לאחר מכן. "היא הייתה הרבה מעבר למורה" מספרת תלמידתה בת ה-17. "היא לימדה אותי להקשיב לעצמי. להאמין שאני מסוגלת. היא אף פעם לא כעסה אם טעיתי ותמיד גרמה לי לרצות להשתפר."

"גם אני חי פה"
כאן המדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות בבית מגוריהן, כאשר ההיכרות הינה דרך הסיפורים, המטענים ונקודת המבט הייחודית של האנשים המרכיבים את הפסיפס האנושי של עירנו חיפה. דהיינו, אלה החיים והגרים פה, ממש כשם המדור – "גם אני חי פה".
במסגרת מדור זה נכיר את הדמויות החיפאיות ואת מקום מגוריהן, כאשר ההיכרות איננה דרך מטראז' הדירה, או הערכה נדל"נית או תיאור עיצובי בלבד – אלא מהותה של היכרות זו היא להיוודע בבית המארחים אל הסיפורים, אל המטען הרגשי ואל זווית הראייה הייחודית האישית.
בזו הפעם נתארח ואף נאזין לפסנתרנית ולמורה לפסנתר טטיאנה גל אשר מעבר לאישיותה המחבקת, טטיאנה הינה מוזיקאית ומחנכת מקצועית מן המעלה הראשונה. היא בעלת הכשרה קלאסית מעמיקה, רפרטואר עשיר והשכלה פדגוגית רחבה, אשר יודעת לזהות במדויק את הצרכים של כל תלמיד ותלמידה ולבנות עבורם דרך אישית, מדויקת ונושמת.
טטיאנה משלבת בשיעוריה יצירות קלאסיות לצד עיבודים שכתבה בעצמה, משחקים מוזיקליים לצד עבודת טכניקה, פיתוח שמיעה עם אלתור וכל זאת תוך כבוד עמוק לרמתו ולגילו של כל תלמיד ותלמידה. היא אינה מתפשרת על איכות, אבל גם אינה מכריחה, אלא מציעה, מפתה ומזמינה. דהיינו יש בה: גם מקצועיות וגם נשמה.
הבהרה לקוראים:
כתבה זו לא נועדה להעדיף שיטת לימוד אחת על פני רעותה, מקום אחד על חשבון אחר, או מורה אחת מול רבים וטובים הפועלים במסירות רבה ברחבי הארץ בכלל ובחיפה בפרט. שכן, כל אחת ואחד מהם טווים בדרכם את מלאכת ההוראה, באהבה, במסירות ובכישרון רב.
ובכל זאת, במסגרת מדורנו "גם אני חי פה", בחרנו בזאת הפעם להתעכב על דמותה של הפסנתרנית והמורה טטיאנה גל, שהסכימה ברוחב לב ובכנות נדירה, להוליך אותנו בשבילי זיכרונותיה, בסיפורה האישי, לחלוק עמנו את עולמה הפנימי ולפתוח דלת לדרך ההוראה שהיא רואה בה שליחות של ממש.

המנגינה שפרצה מהקיר – כך נולדה אהבתה של טטיאנה למוזיקה
בשנת 1965, בעיר חרקוב שבאוקראינה, העיר השנייה בגודלה במדינה אחרי קייב הבירה, נולדה טטיאנה גל, בתם של וולנטינה, מורה לגיאוגרפיה וביולוגיה ואנטולי, פרופסור לקיברנטיקה באוניברסיטה המקומית. רוב ימי ילדותה ובחרותה עברו עליה בין ספרים ומפות, הרצאות ומסדרונות אקדמיים, אך הלב שלה נשבה דווקא בצלילים.
היא הייתה רק בת ארבע כשעברה משפחתה לדירה חדשה. בעת זו טרם הוצבו רהיטים כהלכה, הקירות היו עדיין ערומים, אך אחד מהם הסתיר סוד גדול: משם בקעו מנגינות פסנתר שצפו באוויר שחדרו עמוק אל ליבה של הילדה הקטנה. שוב ושוב נצפתה טטיאנה יושבת דוממת, צמודה אל הקיר, מאזינה מהופנטת לנגינה שבקעה מדירת השכנים.
אימה הבחינה בכך והחליטה: אם בתי כל כך נמשכת אל המוזיקה, הנה הגיע הזמן שתיצור אחת משלה. למרות שמעונם עדיין לא היה מרוהט במלואו, נקנה פסנתר חדש וטטיאנה בת הארבע וחצי החלה ללמוד לנגן. זה היה הרגע שבו נרקמה חברות אמת, לא עם ילדה אחרת מהגן, אלא עם הפסנתר.
מאז ועד היום, הכלי הזה הינו עבורה החבר הטוב ביותר. כי לפעמים, די בצליל אחד שבוקע מתוך קיר כדי לעורר אהבה לכל החיים.


מהרחובות השקטים של חרקוב – אל פסגת הפסנתר
כבר בגיל שש, בעוד ילדות רבות עושות את צעדיהן הראשונים בבית הספר היסודי, טטיאנה מצאה את עצמה בעולם תובעני ויוצא דופן: מסגרת ייחודית למחוננים במוזיקה אשר היה בלב העיר חרקוב. מדובר לא בבית ספר רגיל, אלא במוסד עילית המיועד לילדים שלהם כישרון נדיר, כאלה שהמוזיקה זורמת בדמם מינקות.
באוקרינה מספר שנות הלימוד הינו 11 כיתות, כאשר בכל כיתה/שכבת גיל בבית הספר זה מנתה כתריסר תלמידים בלבד, דהיינו: חוד החנית של האליטה.
שם ימי הלימוד לא הסתיימו בשעה שתיים בצהריים, אלא בשעה שמונה ולעיתים אף בתשע בערב. הלחץ הפיזי והנפשי היה עצום, עד כדי כך שמדי ערב עברו כל תלמיד ותלמידה בדיקה רפואית קבועה, שכללה גם מדידת לחץ דם. שגרה שהינה יוצאת דופן לילדים בני שמונה או עשר.
האביב, שהביא עמו את צחוקם של ילדים אחרים ברחובות ובפארקים, רק הגביר את תחושת המחיר שטטיאנה וחבריה שילמו. אך מחשבה על עזיבה? אפילו לרגע לא עלתה במוחה.
לאחר אחת עשרה שנים במסלול מפרך אך מספק, סיימה טטיאנה את לימודיה כשבידה תעודת בגרות וגם כרטיס כניסה לאקדמיה הנחשבת ביותר למוזיקה בחרקוב.
לצד ובנוסף ללימודיה האינטנסיביים, המשיכה לשכלל את אומנות נגינתה בשיעורי מאסטר קלאס אצל פרופסור בכיר בסנט פטרבורג כל חצי שנה.
היא התקדמה במהירות מסחררת: בגיל 19 כבר החזיקה בתואר ראשון בלימודי פסנתר, הוראה וליווי ובגיל 24, השלימה את התואר השני, שכלל גם התמחות בג'אז, אשר היה עולם מוזיקלי נוסף שכבשה.

מהפך חייה של טטיאנה: ממסלול ההגירה לסולמות הצלילים
לפני סיום לימודיה לתואר השני, נישאה טטיאנה שהייתה אז צעירה מבריקה ומוזיקאית בנשמתה. בגיל 24 ילדה את בנה הבכור, רומן.
זמן קצר לאחר מכן, בעקבות עבודתו של בעלה, עקרה המשפחה הצעירה לעיר סבסטופול שבחצי האי קרים, עיר נמל אסטרטגית גדולה ותוססת, לחופי הים השחור אך רחוקה מעולמה הפנימי של טטיאנה.
למרות מיקומה המרכזי של סבסטופול ומעמדה כבסיס ימי חשוב, טטיאנה התקשתה למצוא בה עוגן. חסרו לה הקונצרטים, האולמות, התרבות המוזיקלית התוססת וכל אותם רחשי נשמה שהיוו מאז ומתמיד את פס הקול של חייה.
וכאילו לא די בכך, רוחות הזמן סחפו עמן סערה רחבה יותר: ברית המועצות עמדה בפני טלטלה היסטורית. עידן גורבצ’וב, עם רפורמות הגלאסנוסט והפרסטרויקה, פתח שערים אך גם ערער את היציבות. עבור רבים מבני הדור הצעיר, האמון בשיטה קרס והאופק נדמה רחוק.
בשנת 1992 קיבלו טטיאנה ובעלה החלטה אמיצה: להתחיל מחדש. הם עלו לישראל והתיישבו בכרמיאל, בקרבת משפחתו של חמה, אביו של בעלה.
בארץ, תוך חודש אחד בלבד, שבה טטיאנה אל אהבתה הגדולה: היא הופיעה ברסיטל מרגש במתנ"ס המקומי בכרמיאל. ההדים לרסיטל זה לא איחרו לבוא והם הגיעו עד ללשכת ראש העיר עצמו. בהתלהבות רבה ובכנות גמורה, יעץ לה האיש להמשיך הלאה: לעבור לחיפה 'לעיר הגדולה', היות ושם תוכל באמת לממש את כישרונה הייחודי.
כך, מתוך סערות הזמן וההגירה, צמחה התחלה חדשה והפעם עם תווים של תקווה.
טטיאנה גל בנגינת שוסטקוביץ, ואלס מס' 2 > צפו
המוזיקה שבתוכה: מסעה השקט של טטיאנה
לאחר עלייתה ארצה והמעבר אל העיר חיפה, הופנתה טטיאנה על ידי מרכז הקליטה אל מנהל התזמורת הסימפונית של חיפה. הוא, שזיהה את העומק שבשקט שלה, שלח אותה לתל אביב לפגישה גורלית עם פרופ' עמנואל קרָסוֹבסקי, שהינו אחד הפסנתרנים והמורים הבכירים בישראל וכיום עומד בראש המחלקה לפסנתר בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה.
המפגש היה קצר, אך ההתרשמות הייתה מיידית. קרָסוֹבסקי העניק המלצה חמה וברורה: לקבל את טטיאנה כעמיתה וכמורה בקונסרבטוריון החיפאי. היא אכן החלה ללמד שם, אך עד מהרה הרגישה שמשהו חסר לה.
טטיאנה לא רואה במוזיקה "חומר לימוד". מבחינתה, מוזיקה היא תהליך אורגני, צומח. היא לא מועברת אלא נובטת. טטיאנה הבינה שהשליחות האמיתית שלה נמצאת מחוץ למסגרות, בליבם של תלמידים, בבתים, באינטימיות שבין מורה לנפש צעירה המבקשת לגעת בצליל.
ההחלטה התקבלה: היא יצאה לדרך עצמאית.
כשטטיאנה מגיעה לשיעור, אין בה גינונים של במה. היא נכנסת עם שקט ונוכחות שמרגיעה.
היא יכולה לשהות עם תלמיד רבע שעה על כמה תיבות, לא מתוך קושי טכני, אלא כי כל תו חשוב, כל צליל הוא עולם. היא לא דוחפת, היא לא מזרזת, היא פשוט שם. את כל זאת הילדים מרגישים וההורים רואים.
"הבן שלי מנגן בזכותה," מספרת אם. "הוא ילד שקט, מאוד סגור ותמיד פחד לגשת לפסנתר. אבל טטיאנה פשוט ניגשה אליו בלב פתוח. בלי ציונים, בלי לחץ, רק מוזיקה, רוך ושקט."
טטיאנה לא רק מלמדת. היא מחברת בין תלמיד לצליל, בין צליל לרגש, בין רגש לעולם. ואם מקשיבים היטב אפשר לשמוע גם את המוזיקה שצומחת מתוך השקט.

צלילים ראשונים בארץ חדשה
בתחילת דרכה בארץ, כשהיא מלווה בכישרון ונחישות אך גם באי-ודאות של התחלה חדשה, פנתה אל הבמה שנקרתה בדרכה – כל במה. תחילה ניגנה לשם פרנסה ובידור במלון "דן פנורמה" ובהמשך הפכה לצליל הקסום שמילא את חלל ה"רונדו" שבמלון "דן כרמל".
אך הפרק הזה, שנולד מצורך, הפך עד מהרה לפסגה: במהלך שבע שנים שהיו מלאות רגש ומוזיקה היא ליוותה את אורחי מלון היוקרה "יערות הכרמל". פעמיים בשבוע, פרטה על הפסנתר בצלילים שנגעו בלב כל מי שנכח, ישב והאזין.
לצד הצלילים הפכה גם השליחות לנחרצת וברורה: לבנות כאן, בארץ החדשה, חיים מוזיקליים מלאים ולחולל שינוי. היא בחרה להתמסר למה שבאמת אהבה: הוראה אישית.
"בהתחלה זה נשמע יוקרתי, שיעור בבית" מחייך אלון, אב לאחד מתלמידיה "אבל בפועל, זה אפילו משתלם יותר משיעור בקונסרבטוריון". לפי דבריו: אין עוד עמידה בפקקים, אין המתנות ארוכות במסדרון. אין התחייבות שנתית או עמלות נסתרות. יש נגישות אנושית, יש גמישות, יש התאמה אישית.
ויש דבר אחד שאי אפשר לשים עליו תג מחיר: מורה שמלמדת מהלב.

משפחה אחת, שני עולמות ותחושת שייכות אחת חזקה
לטטיאנה שני בנים שהם מקור גאוותה שכל אחד מהם עולם ומלואו.
הבן הבכור, רומן, נולד באוקראינה בשנת 1989 וכיום חי בקנדה לצד בן זוגו, פסיכיאטר יווני. הוא אדריכל מצליח, המנהל חברה המתמחה באדריכלות נגישה, תחום אשר משלב יופי, תכנון וחמלה.
רומן מוכשר גם בתחום הציור, שכן סיים את מגמת הציור בבית הספר רעות ואח"כ למד בפנימית יאס"א, התיכון הישראלי למדעים ולאומנויות. זוהי פנימית הממוקמת בשכונת קריית יובל בירושלים ומשמשת כבית ספר תיכון ופנימייה לתלמידים מחוננים ומצטיינים במדעים, אמנות, מוזיקה ומדעי הרוח. כמו כן רומן שולט היטב בשש שפות: אנגלית, צרפתית, עברית, רוסית, איטלקית וספרדית. אכן, זהו רפרטואר עשיר המעיד על רוחב אופקיו ועל יכולתו לנוע בין תרבויות.
יונתן, בנה הצעיר, נולד בשנת 2000 ומתגורר כיום בתל אביב. בנוסף לנגינתו בכינור ובפסנתר הוא השלים תואר ראשון במדעי המחשב וסטטיסטיקה וכעת מתחיל תואר שני בגנטיקה, עם התמחות בחקר מחלת האלצהיימר בהיבט סטטיסטי. בימים אלו הוא שוהה בכנס בינלאומי באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס. גם יונתן, כמו אחיו, שייך לקהילת הלהט"ב וטטיאנה מספרת בגאווה כיצד כל אחד מהם מצא את דרכו בעולם: בזוגיות, בלימודים ובחיים תוך נאמנות מלאה לעצמו.


זהות בהלחנה אישית. כך נבנה בית הרחק מהבית: סימפוניה של שורשים וכנפיים
אך מעבר למשפחתה הביולוגית המרשימה, טטיאנה מדגישה את חשיבותה של משפחתה הנרכשת, שהינה רשת חמה של חברים קרובים, רובם מהקהילה הישראלית שבה היא מלמדת כבר שנים. הללו מזמינים אותה לחגים, לליל הסדר ולרגעים אינטימיים של שייכות.
לצידם של חבריה הישראלים ניצבת בגאווה "החבורה הרוסית". זוהי קבוצה מלוכדת של כשלושים זוגות יוצאי ברית המועצות לשעבר. רבים מהם עלו ארצה בשנות התשעים, כשהם נושאים עמם מטען של כאב וזיכרונות מדיכוי פוליטי עז תחת שלטונו ההולך ומתחזק של פוטין.
אבל כאן בארץ, בה ראו מקלט ותקווה, הם יצרו לעצמם בית חם ומלא חיים. החבורה נוהגת להתכנס סביב לוח השנה העברי ומדי חג או מועד הם הופכים את המפגשים לאירוע צבעוני ומרגש. בפורים למשל, מתחפשים מעלים הצגות פרי עטם ואף כותבים שירים שנולדים מהלב ועטופים בהומור, געגוע ומנגינה.
בלב כל חגיגה כזו עומדת טאניה, שלרוב פורטת על פסנתר וממלאת את החלל בצלילים המלטפים את הנפש. היא עושה זאת באהבה גדולה, ביודעה שהקהל היושב מולה אינו רק קהל חברים, אלא גם אנשים שוחרי מוזיקה, מאזינים בקיאים שאוזנם כרויה במיוחד למוזיקה קלאסית. המפגשים הללו הם עבורה לא רק במה לנגינה אלא במה לחיים עצמם.
בין יבשות, שפות, תרבויות וזהויות טטיאנה- המכונה טאניה בפי חבריה- הצליחה לבנות לעצמה בית. היא אולי רחוקה מארץ הולדתה, אך מוקפת באהבה, בשייכות ובעיקר בגאווה.
טטיאנה גל מנגנת שופן, אופוס 66 > צפו
גן עדן קטן בשער העלייה – טטיאנה מחכה לחלום הגדול
לפני כעשר שנים עשתה טטיאנה את דרכה אל מעונה החדש אשר בשכונת 'שער העלייה' שבמערב חיפה. מאז ועד היום, בכל פעם שהיא נמצאת במעונה או פוסעת אל המנהרה הקטנה המובילה אל חוף הים, ליבה מתמלא באור. "בשבילי, זה גן עדן," היא אומרת בפשטות, במבט שרק מי שחווה הגירה, שורשיות וגעגוע יכול להבין זאת.
'שער העלייה' הינה שכונה שנולדה מתוך חזון הקליטה של מדינת ישראל. היא נבנתה בעיקר בשנות ה־60 וה־70 עם מבני רכבת פשוטים בני ארבע קומות, ללא מעליות. בשנות ה־80 הוספו לה מספר בניינים גבוהים עם מעליות, זאת בניסיון להתאים אותה לדור הבא. עם השנים, חלק מהבניינים שופצו, אך רובם עדיין נראים עייפים, כמו מי שממתינים לבשורה. והבשורה הזו, כבר נראית בפתח.
כיום מתגוררים בשכונה עולים ותיקים וחדשים מחבר העמים (כ־50%), לצד תושבים ותיקים וכן זוגות צעירים, מבוגרים וגם כ־5% עולים מאתיופיה. כולם שותפים לאותה תקווה: לראות את השכונה משנה פניה, זוכה לתשתיות חדשות ומעניקה איכות חיים הולמת לדור המייסדים וההמשך.
"כל המסמכים כבר הוגשו" משתפת טטיאנה, "אנחנו מחכים. זה לא רק 'פינוי ובינוי' של קירות אלא מבט ותיקווה לבנות עתיד חדש וטוב. זה להגיד לאנשים הגרים כאן: מגיע לכם יותר."
ברוח הים ובצל הזיכרונות, תושבי 'שער העלייה' מביטים קדימה. בעיניים הכחולות של טטיאנה- כבר אפשר לראות את האור.

הים, הפסנתר והלב הפתוח
עבור טטיאנה, הבית הוא לא רק קירות ותקרה, אלא שהינו המקום שדרכו היא נושמת. את מעונה הנוכחי בחרה בלב שלם בזכות דבר אחד ברור: קרבתו אל הים. היא שוחה מאז הייתה בת 17, לפחות פעמיים-שלוש פעמים בשבוע. אל החוף הזה היא שבה מדי ערב אחר יום עבודתה כדי לשבת מול הגלים, לשחרר את אירועי היום, להירגע ולהתמלא מחדש בכוחות ובמחשבות חיוביות.
את הדירה רכשה ממשפחה יוצאת אתיופיה ואת מלאכת השיפוץ וההתאמה הפקידה, בידיים הכי קרובות שיש, בידי בנה רומן שכאמור הינו אדריכל במקצועו. רומן הוא זה שעיצב עבורה מקום שמרגיש בדיוק כמו שהיא: נקי, מכיל וחם.
במעונה נמצא דבר אחד שאין לו שום תחליף והינו הפריט האהוב עליה מכל: זהו פסנתר לבן מדגם ימאהה, העומד במרכז הבית כמו עד שקט לעשרות שנים של צלילים, זיכרונות ורגש.
הפסנתר מלווה את טטיאנה מאז שנת 1994, היא קיבלה אותו כתשורה נדיבה, פרי יוזמה מרגשת של מנהל התזמורת הסימפונית של חיפה. הדבר התאפשר הודות למרכז הקליטה של 'ליגת נשים' וחנות כלי הנגינה 'כלי זמר'. הפסנתר נמסר לה באהבה ומאז ועד היום, היא משיבה לו בנגינה.
דירתה של טטיאנה איננה רק מקום מגורים. הדירה עבורה משמשת כמפלט רגשי, זיכרון מתמשך ותזכורת לכך שגם כשהחיים משתנים הרי שהצלילים, הים והלב יודעים את הדרך הביתה.
אכן, זהו סיפור על בית, על אם ובניה, על ים שמרפא ועל פסנתר אחד המכיל את כל מה שאי אפשר לומר במילים.


הספה האפורה והמסך שפורח
מדי ערב, בסיום מטלות היום, טטיאנה שבה אל מעונה כמי ששבה אל מקדש פנימי. כמעט מבלי להסיר את נעליה, מיד היא לוחצת על שלט מסך הטלוויזיה רחב הממדים ואזי המסך הגדול נדלק באור רך. צלילים של מוסיקה מרגיעה מתחילים למלא את החלל ולפתע נגלת הפריחה. מרבדים של צבע נפרשים לנגד עיניה: שדות לבנדר בצרפת, פרחי דובדבן ביפן, כלניות ברוח איטית של הרים נידחים. ערוץ היוטיוב הזה הוא לה כבן לוויה נאמן, צועד עמה דרך רגעי השגרה והשבר, כעמית למסע החיים.
אבל לב הטקס איננו חל רק במסך אלא חלק ממנו הינו גם בספה. הספה האפורה, שהזמן כבר חרץ בה קמטים קטנים של נחמה, מקבלת אותה אל חיקה כיד ישנה המבינה הכול. זוהי ספה השומרת את הרוגע של טטיאנה, את עייפותה, את חלומותיה.
כשהיא שוקעת בתוכה וכאילו כמעט נעלמת בין קיפולי הריפוד הרך, נדמה לרגע שהעולם כולו מתפוגג. דרך המסך היא חשה כביכול בריחם של הפרחים וכביכול נפתח במסך זה סוד של אדמה טרייה ואור שמש רך.
כך, מדי ערב, הופכת הספה האפורה למעין שער. מבוא לא רק למנוחה, אלא לעולם שכולו צבע, ריח ומוסיקה המלטפת את הנשמה.


טטיאנה והמטבח: סיפור אהבה בניחוח דגים ותבלינים
מעבר לעולמות הנגינה, הרוח וההגות, טטיאנה מוצאת את אושרה דווקא המטבח. במקום הכי גשמי וארצי מחד ומאידך הכי אינטימי. לא סתם מטבח, אלא ממלכה פרטית המצוידת ומאובזרת בקפידה, שבה כל כלי וכל מכשיר עומד לרשותה כמו תזמורת תחת שרביטה של מנצחת מיומנת.
עבור טטיאנה, המטבח הוא חלל פונקציונלי ומרחב יצירה. חממה של טעמים, מרקמים וריחות המספרים סיפור של אהבה, מסורת ובריאות.
בין הסירים המהבילים לבין הבלנדר החכם, טטיאנה רוקחת מנות עשירות וערבות לחך ובעיקר 'מנות בריאות'. אצלה לא נמצאים מחבתות עם שמן לוהט היות ולדידה הבישול ולא הטיגון, הוא דרך חיים. היא מעניקה תשומת לב מיוחדת לדגים טריים, אותם היא רוכשת בקפדנות אצל סוכני "דג דגן", לצד ירקות ופירות עונתיים הישר מ'שוק החקלאים'.
זהו מפגש ייחודי בין נשמה רגישה לידיים עובדות, בין עקרונות של תזונה מודעת לאסתטיקה של הגשה. המטבח של טטיאנה הוא עדות חיה לכך שגם בתוך חיי היום-יום אפשר למצוא יופי, השראה וטעם של בית.


האייל שבסלון: תזכורת למסע, למשפחה וללבבות מחוברים
כאמור, לטטיאנה שני בנים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו והיא מלאה בגאווה על מי שהם ועל הדרך שבה הם צמחו.
פעמיים בשנה בערך, הם נוהגים לצאת יחדיו לטיולים משותפים, לרוב באירופה. טיולים אלו מהווים זמן איכות משפחתי, השוזר חוויות של קרבה לצד העניין באמנות ותרבות.
בחורף 2024 ביקרה טטיאנה את בנה רומן בקנדה ובמהלך טיולם לאזור מפלי הניאגרה העניק לה רומן בובת אייל שהינה מזכרת יקרה לליבה. מאז ניצב האייל במקום של כבוד בסלון ביתה, בין הפריטים האהובים עליה ביותר.
האייל הקנדי, או המוס (moose), הוא אולי לא הסמל הרשמי של קנדה כמו עלה האדר, אך בעיני רבים הוא מגלם לא פחות את רוחה של המדינה. מדובר בבעל החיים היבשתי הגדול בצפון אמריקה, שחי באזורים מיוערים ברחבי קנדה ומייצג שילוב ייחודי של עוצמה, שקט וחיבור עמוק לטבע.
דמותו המרשימה אך החביבה הפכה אותו לאייקון עממי: הוא מככב בשלטים, בסמלים מסחריים, בפרסומות וכמובן גם בחנויות המזכרות. שם הוא נמכר כבובת צעצוע מחויכת, לעיתים עם חולצה משובצת או כובע קנדי מסורתי. האייל, בדיוק כמו עלה האדר, הפך לדמות שקל לאהוב והינו סמל חם, חזק ומעט קומי של מדינה שאוהבת לצחוק על עצמה. למעשה הפך האייל תושב היער הלזה מאייקון טבעי לדמות תרבותית המספרת סיפור קנדי בגובה העיניים השוכנת בכבוד רב על שולחן המזכרות של טטיאנה.


חפצים עם נשמה: הסלון של טטיאנה כזירת זיכרונות שקטה
חלל המגורים, סלון מעונה של טטיאנה, הינו מהסוג הממלא את הלב. זהו מקום חי, אינטימי, חמים, שבו כל פריט נבחר בקפידה ונושא איתו סיפור. לא מדובר בשפע ראוותני של נוי, אלא במספר מצומצם של מתנות אישיות, שהפכו עם השנים לזיכרונות חמים המקשטים את היומיום.
בצמוד לפסנתר הלבן ניצבת כורסת עור רחבת ממדים שהינה הגדולה שבין המתנות אשר קיבלה ממשפחות תלמידיה ומשמשת כסמל לקשר העמוק והממושך עמם.
לידה, על הפסנתר עצמו וכן על השולחן הסמוך, ניצבים כמה פריטי קרמיקה, כוסות וצלחות מעוטרות, עציץ סחלב רענן ואף זרי פרחים, מזכרת מהופעתה בקונצרט האחרון בו אף ניגנו תלמידיה.
נדמה כאילו כל פריט לוחש סיפור: ברכת תודה, מחווה של אהבה, או רגע של קשר אנושי שהותיר חותם. הסלון אולי קטן במידותיו, אך טעון במשמעות. זהו מרחב שכולו פסיפס של רגשות שקטים, זיכרונות חיים שנאספו לאט ובאהבה לאורך שנים רבות.


שתי תקופות, שני ספרים, נשמה אחת
בלתי אפשרי להתעלם מהספרייה הגבוהה והמפוארת אשר בביתה של טטיאנה. בארון זה שורות שורות של מדפים העמוסים לעייפה בכרכים מהודרים וכולם בשפה הרוסית.
אף שבשגרת יומה היא מדברת, חושבת ואף מלמדת בעברית, את ספריה היא עדיין מעדיפה לקרוא ברוסית, שפת אמה. בקשת הבחירה בספר אחד שקרוב במיוחד לליבה, התבררה כאתגר לא פשוט. שכן כל ספר וכל כותר הנמצא על המדף נבחר בקפידה וכל אחד מהם מייצג פיסה של מסע חייה.
לבסוף, לא יכלה לבחור רק ספר אחד ובחרה בשניים. האחד שליווה אותה בלהט נעוריה: "הצרעה" מאת אתל ליליאן וויניץ' והשני "האלכימאי" מאת פאולו קואלו, המייצג את העשור החמישי בחייה, תקופה שבה שאלות קיומיות ומחשבות פילוסופיות תופסות מקום עמוק ומשמעותי יותר בנפש.

"הצרעה": מרד, סוד ומשמעות בגיל ההתבגרות
"הצרעה" הוא רומן היסטורי מרגש מאת אתל ליליאן וויניץ', המתרחש באיטליה של המאה ה-19, בעיצומו של המאבק לשחרור מהשלטון האוסטרי. הספר עוסק באומץ, אמונה, בגידה, זהות וטרגדיה אישית על רקע סערת המהפכה.
גיבור הסיפור הוא ארתור ברטון, צעיר אנגלי אידאליסט שמצטרף לתנועה מהפכנית באיטליה. לאחר שהוא נבגד, עובר שבר נפשי, מזייף את מותו וחוזר שנים אחר כך בזהות חדשה כ"צרעה". בדמות זו הוא לוחם חופש שנון, עוקצני וחתרני.
הוא מפרסם כתבים נועזים נגד הכנסייה והשלטון ומעורר את הציבור למרד, בעודו מסתיר את עברו וזהותו. הדרמה מגיעה לשיאה כאשר מתברר כי אויבו הרוחני, הקרדינל מונטנלי הוא למעשה אביו הביולוגי.
"הצרעה" אכן מתאים לקריאה ומשפיע על בני גיל הנעורים משום שהוא עוסק בנושאים המעסיקים מתבגרים: זהות אישית, אידיאלים, מרד במוסכמות, וחיפוש אחר משמעות. גיבורו הינו צעיר נועז הנאבק על חירות וצדק ומעורר השראה. הסיפור הדרמטי חושף את המורכבות של בחירות מוסריות, נאמנות ומשפחה.


"האלכימאי" מאת פאולו קואלו: מסע פנימי שהפך לתופעה עולמית
"האלכימאי", הינו רומן מהולל של הסופר הברזילאי פאולו קואלו, הוא הרבה מעבר לסיפור על רועה צאן בשם סנטיאגו.
זהו משל רוחני, אלגורי ופילוסופי שהפך לאחת מהתופעות הספרותיות הגדולות של זמננו, עם למעלה מ-60 מיליון עותקים שנמכרו ברחבי העולם ביותר מ-80 שפות.
במרכז העלילה עומד סנטיאגו, צעיר ספרדי המוותר על שגרת חייו כדי לרדוף אחר חלום שחלם. בעלילה מסופר אודות חיפוש אחר אוצר חבוי ליד הפירמידות שבמצרים. בדרכו, הוא פוגש דמויות ססגוניות: מלך מסתורי, סוחר קריסטלים, אלכימאי מסתורי ואהובה אחת במדבר. כל אחת מדמויות אלו מהווה תחנה במסעו הרוחני, עוזרת לו להבין את עצמו ואת ייעודו.
אך מעל לכל, "האלכימאי" הוא ספר על האמונה בכוח החלום ועל גילוי הדרך האישית של כל אדם. קואלו מזכיר לקוראיו שהאוצר האמיתי נמצא לעיתים קרובות במקום ממנו יצאו. הוא מגיע למסקנה שהמסע, על תלאותיו והתגליות שבו, מעניק לנו את העיניים לראותו. "כאשר אתה רוצה משהו מכל הלב" כותב קואלו, "היקום כולו נרתם לעזרתך כדי להשיג אותו."
המסר הפשוט אך העמוק של הספר, בשילוב סגנון כתיבה בהיר ונגיש, הפך אותו ליצירה שמהדהדת בלבבות קוראים בכל גיל, דת ותרבות. הוא משמש מקור השראה לאינספור אנשים ברחבי העולם ומזכיר שוב ושוב: לפעמים הדרך אל האוצר עוברת דרך עצמנו.


בצל פסנתר כנף וגלי הים: טטיאנה על החיים, האומנות והתקווה ב'שער עליה'
טטיאנה, המורה לפסנתר המסורה, ממשיכה לחלום ולשאוף לעתיד טוב יותר בשכונת "שער עליה" שבה היא מתגוררת. בעיניה, זו הפינה היפה ביותר בחיפה, בזכות הקרבה הייחודית אל שפת הים והאווירה המיוחדת של המקום.
היא מייחלת למימושו הקרוב של פרויקט "פינוי-בינוי" שעתיד לחדש את השכונה ולהעניק לה חיים חדשים, מבלי לפגוע ברוח הקהילה וביופייה הטבעי.
בינתיים, טטיאנה מוצאת נחמה ושמחה בתרבות העירונית. היא נהנית מהצגות בתיאטרון המקומי, מקונצרטים ובכל פעילויות התרבות בהם היא משתתפת ועליהם משוחחת עם חבריה, שהקשרים איתם לאורך השנים הפכו למשפחתה השנייה.
לצד כל אלה, היא ממשיכה לשאת בליבה חלום אישי ועמוק: להיות בעלת פסנתר כנף איכותי, מדגם סטיינוויי, שלו צליל ארוך, טון נעים ומיוחד כל כך המביא איתו תחושה של שלמות והשראה.
למרות האתגרים, טטיאנה לא מפסיקה להאמין בכוחה של המוזיקה ובקסם של החלומות. היא יודעת שבסופו של דבר, גם אם הדרך ארוכה, התקווה והניגון ילוו אותה תמיד ויהפכו את ביתה, את שכונתה ואת חייה למקום מלא חיים ומשמעות.




בית יפה עם תמונות קיר יפות, אשה מוכשרת, סיפור מעניין.
חבל רק הגישו עוגיות ועוגה בקופסא ולא אפויים בבית עם נשמה ואמירה
תודה לך צפורה שכתבת.
שמחתי לקרוא שהבית, התמונות והסיפור נגעו בך.
ולגבי העוגיות: יש מי שמזהים נשמה רק כשיש ריח של חמאה בתנור, ויש מי שמוצאים אותה בשיחה, בנוכחות, או במבט חומל.
אולי העוגה הייתה בקופסה, אבל כל השאר הוגש מהלב.
שכן העוגה אכן הייתה בקופסה, אבל היא באה עם סיפור, עם חיוך ועם כוס קפה שהוגש בכוונה מלאה… ולפעמים זו האמירה הכי עמוקה שאפשר להגיש.
אני בן 79 ועד אחרון ימיי לא אסלח לעצמי על כך שבנעוריי התעצלתי ללמוד נגינה על פסנתר.
כיום אני מפצה את עצמי בכך שמאזין ביוטיוב לקונצרטים לפסנתר ולתזמורת ובכך נחמתי.
לאבי,
תודה ששיתפת בכנות כל-כך נוגעת.
הכאב שבתחושת ההחמצה מובן מאוד, אבל יש גם משהו עמוק ומרגש בכך שאתה מוצא נחמה ביופי המוזיקלי, גם אם כמאזין.
האהבה שלך למוזיקה, היכולת שלך להקשיב לה באמת ולהתרגש ממנה, זו לא פחות אמנות מהנגינה עצמה.
אולי דווקא עכשיו, כשאין צורך לרצות מורים או לעמוד בציפיות, אפשר לגעת במוזיקה באופן אחר, עמוק יותר. ואולי, מי יודע? לדידי, לעולם לא מאוחר מדי להניח אצבע על קלידים.
לרחלי, תודה על מילותייך החמות והמעודדות.
לצערי IT IS TOO LATE.
in your case Avi its not TOO late,you have fingers which can type on the keyboard and a clear head which can form thoughts and feelings therefore you can also touch a piano keyboard, start with improvising melodies on the black notes and find nice melodies and combinations of keys which brings you delight
כתבה מרתקת על אישה נפלאה. תודה
לסבא דניאל מחיפה,
חן חן חן על תגובתך. מאד משמח לקרוא שאלו הן מחשבותיך
ואף מקפיד לשתף בהן.
🙂
כתבה עם איכות של ספר על אישה מקסימה שהיא 100% השראה. תודה
תודה רבה, אבי, על המילים החמות!
שמחתי מאוד לקרוא את תגובתך זו
ואם הצלחתי להעביר ולו שמץ מהשראתה שטטיאנה מהווה,
הרי שמבחינתי זוהי זכות גדולה.
טטיאנה אישה מקסימה אישה שנחבאת לכלים צנועה ושכנה נהדרת
איזה תיאור מדויק ונוגע ללב, לייבלה.
טטיאנה באמת אחת מהאנשים השקטים שמשאירים חותם עמוק:
בצניעותה, בנדיבות הלב שלה, ובאכפתיות שהיא מפזרת סביב בלי לבקש תשומת לב. שכנה כמותה היא אכן ברכה אמיתית.
תודה לך על שהזכרת לנו כמה טוב יש באנשים הממעטים לדבר ומרבים פשוט להיות.